שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רויה הקקיאן: "בזמן המהפכה התכוונתי להתאבד"
    "כשברחובות התקהלו מפגינים זועמים, עליתי לגג ורציתי לקפוץ", מספרת רויה הקקיאן, סופרת יהודיה שגדלה באיראן הסוערת של שנות ה-70. אחרי שהיגרה לאמריקה ומצאה נחמה בכתיבת ספרים ומאמרים פוליטיים, היא יוצאת נגד עריצות דתית

    אישה, יהודיה, איראנית וגולה. אלו ארבעת המאפיינים העיקריים בזהותה של הסופרת והעיתונאית רויה הקקיאן. "הסוג היחיד של יהדות באיראן לא התאים לי, כיוון שהיה דומה מדי בחשכותו לאסלאם. זו היתה יהדות בלתי אדיבה לנשים, ובעיקר טקסית", היא מספרת בראיון ישראלי ראשון.

     

     

    "כשהגעתי לאמריקה, האחים שלי חיו בשכונה האורתודוקסית בברוקלין. בשבוע הראשון הם אמרו לי לא לקחת איתי כלום בשבת, ולצאת לרחוב רק אם אני לבושה בחצאית. אחרי שהגעתי מאיראן, מקום עם קוד לבוש מנדטורי, זה הרגיש לי נורא. לכן המפגש הראשוני עם היהדות בארצות הברית והיהדות שחזיתי בה באיראן, הובילו אותי להאמין שדת זה לא בשבילי. לקח לי שנים להבין שה'יריעה היהודית' רחבה משידעתי, ויכולה להעניק מחסה גם לאנשים כמוני".

     

    רויה הקקיאן. "באיראן, כמו בישראל, הפוליטיקה היא פיל באמצע החדר" (צילום: Roya Hakakian) (צילום: Roya Hakakian)
    רויה הקקיאן. "באיראן, כמו בישראל, הפוליטיקה היא פיל באמצע החדר"

     

    הקקיאן נולדה ב-1966 וגדלה בזמן המהפכה האיראנית של סוף שנות ה-70. ילדותה עברה עליה במשטר דיקטטורי נוקשה, בסביבה שהפחד והאימה נטועים בה, אך למזלה, במשפחה אוהבת ותומכת. קולות המהפכה הביאו איתם תקווה לעתיד טוב יותר, אך הדיכוי והאלימות הובילו אותה להצטרף לאחיה ולבקש מקלט פוליטי בארצות הברית כשהיתה בת 19 בלבד. הקקיאן אינה מוכרת בארץ, על אף שבמאמריה היא מתייחסת גם לישראל וליחסיה עם איראן.

     

    מצעירותה עברה הקקיאן מסע נפשי וממשי רב תלאות. בהתאמה, תפיסתה את זהותה - איראנית שהיגרה לארצות הברית – השתנתה במשך השנים. "כשהגעתי לאמריקה, חיפשתי דרכים לחזור 'הביתה'. מאז, התפייסתי עם העובדה שאין לי בית. אני מזדהה עם רעיונות ושאיפות הרבה יותר מאשר עם דגלים ומיקום פיזי. פעם חשבתי שאני איראנית שנעקרה. היום הגלות היא ביתי, וזהו מקום נפלא עבורי".

     

    המונים זועמים ברחובות

    הקקיאן למדה פסיכולוגיה בברוקלין קולג', ופרסמה שירה. ספר השירים שלה,  "For the Sake of Water", היה מועמד לפרס ספר השירה של השנה מטעם "Iran News" לשנת 1993, ומכלול פרסומיה הציב אותה במקום מרכזי בשירה האיראנית העכשווית. היא כתבה ביקורות ספרות, ערכה את תחום השירה של ה Par Magazine, ומפרסמת במשך שנים מסות, מאמרי דעה וביקורות בעיתונים נחשבים כדוגמת ה"ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" ו"וול סטריט ג'ורנל".

     

    בנוסף, שימשה כמפיקה של תוכניות תעודה מובילות, שהמוכרת בהן היא "60 דקות". על אף שמיצבה עצמה ככותבת אמריקנית חשובה, הקקיאן רואה עצמה גם כפרשנית איראנית עבור האמריקנים. 

     

    מדוע בחרת בכתיבה?

     

    "רציתי הכי בעולם להיות פסנתרנית, אבל מתוקף היותי ילדה באיראן למשפחה ממעמד הביניים, כל שיכולתי להרשות לעצמי היה להתאהב בנער רגזן שאצבעותיו רקדו בהתלהבות על הקלידים. קראתי הרבה ספרות פרסית קלאסית ובדצמבר של שנת 1978, אחרי שאחיי עזבו את איראן ומשפחתי התפרקה, וכשברחובות התקהלו מפגינים זועמים, טיפסתי על גג ביתנו בטהרן, היומן שלי בידי, והתכוננתי לקפוץ אל מותי. אבל כשישבתי לכתוב את המילים האחרונות ביומני, מעין מכתב התאבדות, מצאתי נחמה במעשה הכתיבה - והשאר הוא היסטוריה".

     

    "בהתחלה כתבתי שירים - מהסוג התמציתי שמאפיין את גיל ההתבגרות - אבל אז מבקר רציני הביע בהם עניין, ווהחל ללמד אותי שירה פרסית מודרנית. בגיל 25, כשכבר גרתי בארצות הברית, פרסמתי מבחר של שירים, אבל כיוון שבאמריקה קהל הקוראים של שירה בפרסית הלך ופחת במהירות, העזתי לבסוף לעבור לכתיבה באנגלית".

     

    המעבר לאנגלית התברר כמוצלח מאוד עבור הקקיאן. ב- 2004 היא פרסמה את ספר הזיכרונות "Journey from the Land of No: A Girlhood Caught in Revolutionary Iran", ובו גוללה את סיפור התבגרותה כנערה יהודיה בזמן המהפכה האיראנית. הספר עורר הדים, תורגם למספר שפות, וזכה בפרסים רבים, בהם פרס הספר הטוב של השנה של "פאבלישרס וויקלי", הספר התיעודי הטוב ביותר של מגזין "Elle", ובפרס מטעם הקרן למורשת פרסית וממרכז הספר של קונטיקט.

     

    אשתקד, פרסמה הקקיאן את ספרה "Assassins of the Turquoise Palace" ובו תיעדה את רצח שהתרחש במסעדה בברלין ב-1992 של ארבעה פעילים כורדים ואיראנים דמוקרטים, בידי טרוריסטים של חזבאללה - בהוראת ממשלת איראן. היא חקרה את הרצח ואת הטיוח שלדבריה נבע מההעדפה של מנהיגי אירופה לשמור על קשריהם עם איראן ולא לתור אחר המפגעים.

     

    קדחת בלתי ניתנת לריפוי

    על האופן בו כתיבתה מושפעת מילדותה מספרת הקקיאן כי "אין ספק שאני מגדירה מחדש את חוויות הילדות כשאני כותבת עליהן כיום, אבל ישנן אמיתות שלא ישתנו, לא משנה מתי ובאיזו תדירות אני אבקר אותן: האכזריות של שנאת נשים, החוקים הנוקשים והבלתי נסבלים של הדת, הטרגדיה הגדולה של איראן שהיא הבגידה של אנשי הדת בחילונים, אשר 'גנבו את המהפכה'.

     

    "יחד עם זאת, אני כותבת כי אני נאלצת לעשות זאת. זהו דחף. בלעדיו, אני מאבדת את האיזון שלי בהתמודדות עם ענייני היומיום, באותו אופן שאדם נכה, אולי יהיה מהוסס ללא הקביים שלו. אם הכתיבה שלי משרתת מטרה אלטרואיסטית גדולה יותר, בסופו של דבר, זהו רק האפקט שעולה ממנה. הדחף האמיתי מגיע מקדחת בלתי ניתנת לריפוי למילה הכתובה".

     

    האם ניתן לומר שהגירה היא הבסיס לכתיבתך?

     

    "הגירה היא רק תוצאה של כוח גדול יותר שמניע אותי, והוא התנגדות לעריצות דתית". היא מבארת. "חמש שנים באיראן שאחרי המהפכה עיצבו אותי יותר מכל דבר אחר, לפני או אחרי". כתיבתה הפולמוסית, העיתונאית והספרותית של הקקיאן עוסקת תדיר בנושאים חברתיים ופוליטיים. אך לטענת הקקיאן, כל כתיבה טומנת בחובה התייחסות פוליטית. "באיראן, כמו בישראל, הפוליטיקה היא הפיל הכבד שנמצא באמצע החדר", היא מסבירה. "בין אם סופרים בוחרים להתמודד עם המצב באמצעות הכתיבה, או מסרבים להתמודד איתו, זוהי אמירה פוליטית אינדיבידואלית".

     

    את דמות היהודי האיראני הגדירה הקקיאן בעבר כמאופיין על ידי שתיקה וכניעה. לטענתה, מאפיינים אלו עדיין נכונים במידה רבה. "כמתבגרת בחברה האיראנית, כתלמידה בבית הספר, פניני החוכמה שהורי הציעו לי בכל פעם שנתקלתי בבעיה היו: 'אל תאמרי דבר', 'שזה לא ייגע בך', 'גם זה יעבור'. כאשר הורי סיפרו לנו על ילדותם, סיפורים עצובים ומצחיקים כאחד, התמה היתה תמיד זהה: חייבים להשלים עם המצב ולהישאר! זאת היתה גישה של האדרת הסבל וסובלנות שהשתרשה כל כך, עד שהפכה לכמעט תגובה פיזיולוגית.

     

    "בארצות הברית ראיתי בתפריט של כמה מסעדות איראניות בלוס אנג'לס

    מאכלים מהמטבח היהודי-איראני וזה הימם אותי. הרגשתי כאילו עשו לי 'אאוטינג'. במשך השנים, הרבה השתנה בדמות היהודי-האיראני כתוצאה מהחיים בארצות הברית. הם יוצאים מהארון, כמו שנהוג לומר, אבל אני מקווה שהם גם יחכימו לדבוק במסורת היהודית-איראנית שלהם, ולא יבקשו למחוק אותה לחלוטין".

     

    במאמר שפורסם לאחרונה ב"ניו יורק טיימס", עסקת בהתקפה הפוטנציאלית של ישראל באיראן. מהי נקודת המבט שלך בנוגע ליחסים בין שתי המדינות?

     

    "במשך שנים טענתי שהישראלים, והיהודים בכללותם, מפספסים הזדמנות נדירה מול איראן. הם נוטים לחשוב שהאליטה ששולטת בכוח של טהרן היא שוות ערך לאומה של שמונים מיליון איש. זה לא ככה. שלושים ושלוש שנים של רודנות אפלה שהתקיימה באיראן, יצרה את ההפך ממה שהמשטר קיווה שיקרה. שינוי דעת הקהל העולמית שישראל מקווה להביא לגבי המזרח התיכון יכולה להתחיל עם איראן. ולכן אני שואלת: האם גם הישראלים מסוגלים לעשות את הקפיצה האינטלקטואלית הנדרשת ולנצל את ההזדמנות ההיסטורית הזאת?".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחמוד אחמדינג'אד. לא מייצג את העם שלו
    צילום: AFP
    הטבות למנויים
    מומלצים