שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "מטאטא וסיפורים אחרים": אמנות מהחניון
    קובץ הסיפורים המעניין של לאוניד פקרובסקי "מטאטא וסיפורים אחרים", עוסק בנושאים ובאנשים שהחברה הישראלית מטאטאה מתחת לשטיח הלאומנות ואשליית ההגמוניה. על ספר מיוחד שנכתב בביתן שמירה של חניון - על ידי סופר אמיתי

    סיפוריו של לאוניד פקרובסקי שקובצו בספר "מטאטא וסיפורים אחרים" (ספרית פועלים), יעוררו ודאי אצל הקוראים הישראלים תחושות מעורבות. מצד אחד, האסתטיקה המהודקת, המבהיקה בניקיונה, מפליאה לעצב את החוויה התרבותית והפילוסופית העמוקה. מצד שני, האירוניה (העצמית, אך לא רק) ההומור וההתמקדות בתיאור אנשים משולי החברה, גורמים לנו לזוע באי-נוחות מסוימת, כאילו מצליף עלינו פקרובסקי במילותיו ומנכיח את מה שאנו שנוטים בקלות כל כך להדחיק. ואכן, קובץ הסיפורים המעניין הזה עוסק בנושאים ובאנשים שהחברה הישראלית מטאטאה מתחת לשטיח הלאומנות ואשליית ההגמוניה.

     

     

    פקרובסקי הוא נציג המעמד הנמוך. זוהי אינה עובדה חיצונית לספרותו, אלא הכוח המניע אותה. הוא נולד בקייב ב-1947, בעל תואר שני בתולדות האמנות, אוצר וחוקר. ב-1991 עלה עם משפחתו לישראל, ומזה שבע-עשרה שנים עובד כשומר. מדי בוקר הוא מתייצב במקום עבודתו ומתמקם בבודקה - מעביר את ימיו בהתבוננות חדה, בלתי מתפשרת ורגישה עד מאוד בדמויות החולפות על פניו, בהתנהגותן, בחיתוך דיבורן, בישראליותן. סיפוריו פורסמו בכתבי עת ובעיתונות בשפה הרוסית, והיה זה בני ציפר, עורך מוסף תרבות וספרות של עיתון "הארץ", שפרסם לראשונה סיפור שלו בתרגום לעברית ("המטאטא" שמו).

     

    "מטאטא וסיפורים אחרים". תיעוד עכשווי של היררכיות חברתיות (עטיפת הספר) ()
    "מטאטא וסיפורים אחרים". תיעוד עכשווי של היררכיות חברתיות (עטיפת הספר)

     

    כאמור, עובדות ביוגרפיות אלו אינן רק שלובות בסיפוריו של פקרובסקי. הן המהות של הספרות שאותה כתב לרוב בשעת עבודתו, בבודקה שהיתה עבורו מקדש המוזות. בשל כך, סיפוריו הם אוטוביוגרפים במובהק, והוא אינו מנסה להסתיר זאת. הוא מתאר באלגנטיות, בתחכום מעודן שנדיר למצוא כיום, את שעבר עם הגיעו לישראל; את חוויותיו כמהגר, את תחושת הזרות, את העבודות השונות שבהן נאלץ לעבוד, את ההפתעה מכך שלא ניצלו את ניסיונו וידיעותיו, את מכשול השפה העברית. ובמקביל, הוא גם מתאר את שקרה עמו לאחר פרסום הסיפור "מטאטא" במוסף הנחשב: כיצד השתנה יחסם של הממונים עליו, והמעניין מכל: כיצד הדבר השפיע עליו כאדם, ובעיקר כאדם כותב.

     

    מראה לחברה הישראלית

    אם כן, קובץ הסיפורים הוא למעשה תיעוד עכשווי, נושם, כמעט "און-לייני" בגישתו, של חייו של פקרובסקי. אמת, הוא מסתכל סביבו וכותב את שרואות עיניו, את היופי והכיעור כאחד, אך בולט במיוחד הוא ההווה של הדברים; הווה שהוא מראה לחברה הישראלית העכשווית (של העשורים האחרונים והלאה) שאותה מציב הסופר באמצעות תיעוד כן של חייו הפרטים, תחושותיו והתמודדותו היומיומית. כוחם של הסיפורים הקצרים, ופקרובסקי מצטיין בכתיבתם, באותה אווירה יומיומית, בסיזיפיות שהיא מנת חלקם של אלו שנמצאים בדרגה הלפני אחרונה של ההיררכיה החברתית, כפי שהוא מיטיב לנסח זאת באחד מסיפוריו.

     

    וישנו עניין נוסף שמקנה לסיפורים תוקף אמנותי יוצא דופן. מדובר בפער המרהיב באבסורדיות שהוא מכונן בין תפקידו החברתי של המספר (כלומר, היותו שומר - מקצוע שזר לכאורה לתרבות הגבוהה) לעיסוק הבלתי פוסק שלו באמנות, פילוסופיה, ספרות, כתיבה ומחקר. פקרובסקי משלב בסיפוריו הרמזים וקישורים תרבותיים, אלא מקדיש תשומת לב רבה (ודאי מבחינת הנפח שלה בסיפור הקצר) להתדיינות בנושאים פילוסופים ואמנותיים, ובהתמקדות ביוצרים ספציפיים כוואן גוך, קפקא ואלברכט דירר. מה שיכול אולי היה להיתפס כלהג אינטלקטואלי משמים, או כניסיון להוכיח את עליונותו על הישראלי המצוי, הופך תחת ידו של פקרובסקי לטקסט ספרותי ואסתטי מרתק.

     

    ההקשרים הספרותיים והאמנותיים הולכים יד ביד עם תיאור טאטוא הלכלוך של מדרכות העיר תל-אביב, ההשתנה לצד מנכ"ל החברה או תאוותן של זונות אוקראיניות לבורשט.

     

    ספרות טובה מהי

    אין ספק שהפער בין התיוג של השומר הרוסי המהגר כבור וחסר השכלה, ובין עולמו התרבותי העשיר והאסוציאציות הספרותיות היפות, יוצר אירוניה דרמטית חזקה, מעצים את האבסורד ואת תחושת אי-הנוחות. אך יותר מכך, אותו פער, אשר נמסר לעתים בזעם מסווה מעט ולעתים בעדינות של ממש, הוא מדגים ספרות טובה מהי. ספרות שאינה שמה לעצמה מחסומים, ואינה מבדילה בין הקיום הספציפי של הדמות במציאות, לבין יכולות הביטוי העצמי שלה והמטען הרגשי והתרבותי שלה.

     

    בכך פקרובסקי ממשיך את דרכם של הסופרים הנערצים עליו, בין אם זה דוסטויבסקי או קפקא. ויחד עם זאת, הנימה הנטורליסטית בכתיבתו, מחדדת את הביקורת החברתית, ובה בעת מעצימה את האפיון הפרטי של המספר והדמויות הנקרות בדרכו כבעלות עולם פנימי עשיר, כזה שלא נגלה לעין בהינף מבט, שגם אותו החברה אינה מפנה כלפיהם.

     

    אולם יש לציין כי האירוניה והביקורת החברתית משולבים בטקסט ספרותי שיש

    בו אופטימיות רבה, בעיקר נוכח השפה היפה של פקרובסקי, הרגישות לרגעים הקטנים ולחשיבותה של ההתבוננות. לפעמים נדמה כי הוא שרוי בתפיסה רומנטית כלפי המציאות ומצליח לחבר יחדיו את העגמומיות, התסכול והזילות - שהם מנת חלקו של המהגר - עם התעקשות כמעט רוחנית ללכוד את פלאי היומיום, היופי הנסתר ואת נימי נפשם של האנשים (והישראלים בפרט) ולעצבם לכדי שפה הרמונית, מדויקת ואסתטית.

     

    הדבר נכון הן לגבי תוכן הסיפורים, אשר בחלקם מתאר פקרובסקי את המציאות בחמלה ומתמקד ביופי לכשעצמו או ביופי הבלתי צפוי - וגם לגבי הכתיבה עצמה, שהיא שילוב מרהיב של תיאורים ריאליסטים חזקים לצד נסיקה מעלה של הביטוי העצמי אל עבר מחוזות נשגבים. אלו באים לידי ביטוי במעבר בין משלבים, בשילובים מפתיעים ובבהירות של הרגש כפי שהוא מוצג בטקסט. מדובר על בסיפורים חכמים וחריפים, הנקראים בשצף, אך מחייבים את הקוראים לחזור אליהם שוב ושוב. תרגומם המוצלח של טניה חזנובסקי ותומר שריג תורם רבות לתחושות אלו, ולנו ישנה זכות של ממש לקרוא את הספרות הטובה כל כך של פקרובסקי.

     

    "מטאטא וסיפורים אחרים", מאת לאוניד פקרובסקי. הוצאת ספרית פועלים. 189 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סווטלנה פקרובסקי
    לאוניד פקרובסקי. אירוניה דרמטית חזקה
    צילום: סווטלנה פקרובסקי
    מומלצים