המרדף אחר החצי השני: מיותר ומגביל רוחנית
לפעמים אנחנו פוגשים אדם שנכנס עמוק ללבנו, רק כדי לתת לנו מתנה וללכת. ואז הוא הולך, והלב שבור וזה כואב, ועדיין, משהו קרה לנו, משהו נגע בנו, עשה איתנו אהבה
כשקשר חדש מתחיל, אנחנו אף פעם לא יודעים לאן זה ילך, כמה רחוק ננוע יחד וכמה זמן זה יימשך. הרצון לדעת שהפעם "זה-זה" - קיים שם, מאיים לבקע את לבנו לשניים. אך מהו הקשר הזה שאותו אנחנו מחפשים? אהבת חיינו? הנשמה התאומה שלנו? אדם שיחיה לצדנו לנצח? כמיהה זו טבועה בנו ועם זאת, מגבילה אותנו מחוויית חיים ישירה, חופשייה וזורמת.
עוד בנושא:
אהבה ממבט ראשון ו-4 מיתוסים על זוגיות
חשבתן למה האביר נשאר תמיד על הסוס הלבן?
בפועל, מעט מאד אנשים פוגשים את החצי המשלים שלהם. רובנו מתנסים במערכות יחסים מגוונות לתקופות שונות, חווים שיאים רגשיים ומיניים, לעתים אפילו מקימים משפחה ועדיין עמוק בתוכנו נותרת התחושה הזו שאי שם הוא נמצא, זה שישלים אותי, זה שאיתו אני ארגיש אחת.
הפחד: לא לדעת כלום
דמיינו עולם שבו היינו חופשיים מהמוסכמה המשותפת הזו, לחפש אחר החצי השני שלנו – והיינו פשוט חיים. איך זה היה נראה? תארו לכם שהיינו מסכימים סוף-סוף להביט למציאות בעיניים ולראות שהיא בנויה כל כולה מחלל אינסופי שאין ביכולתנו לפצח או לנבא.
לתחושתי, הקושי הגדול ביותר שלנו הוא המוכנות לא לדעת - לא לדעת האם אי פעם אחוש אהובה, לא לדעת האם האשה ששוכבת לצדי עכשיו תהיה אם ילדיי, וכמה זמן אחוש בלבי את הבעבוע המרגש הזה של הדחף להיות לצדה עוד ועוד, לא לדעת כמה זמן היא תאהב אותי, פשוט לא לדעת כלום.
רובנו בונים את חיינו בצורה כזו ששגרה, מסגרות ומוסדות מגנים עלינו מפני עצמנו – מפני ההכרח להיות ערים ולבחור בכל רגע נתון את הצעד הבא עבורנו. אז אנחנו מתחייבים לעבודה קבועה, ומקימים משפחות, ומתחייבים למשכנתאות ונכסים – וכך נמנעים מהדחף העמוק שבתוכנו, פשוט לחיות.
יש משהו מענג ביציבות, בלדעת איך ייראה היום הבא בחיינו, אפשר לנוח בתוכה ולהירגע. היכולת שלנו לבנות קרקע יציבה כלכלית, חברתית ומעשית היא גם ביטוי לבריאות נפשית ואיזון. השאלה היא האם אנחנו מבינים שהיציבות האמיתית היא פנימית ולא חיצונית, ומוכנים לקבל את טלטלות החיים בברכה, גם כשאלה מטלטלות את מערכות היחסים האינטימיות שלנו?
"אהבה היא התרחשות של חיים עצמם"
תארו לכם שבפעם הבאה שנפגוש אשה או גבר, נסכים לכלול במרחב המשותף שנוצר בינינו את אותו מסתורין, את אותה תחושה שהכל אפשרי. איך זה היה נראה אם היינו מסכימים פשוט להיפגש לחלוק, לחגוג, להתענג ולשמוח מבלי לתייג, מבלי לחפש את אותה קרקע מיוחלת, מבלי להגביל את עומק המפגש בהתאם לרמת ההתאמה שלו לדימוי שיש לנו לגבי זוגיות ואהבה?
לפעמים אנחנו פוגשים אדם שנכנס עמוק ללבנו, רק כדי לתת לנו מתנה וללכת. אנחנו לא יודעים זאת בהתחלה, הלב מפרפר בנוכחותו כמו בכל התאהבות חדשה, מבקש שוב להיפתח במלואו.
ואז הוא הולך, והלב שבור וזה כואב, ועדיין, משהו קרה לנו, משהו נגע בנו, ליטף אותנו, עשה איתנו אהבה. משהו לימד אותנו דבר או שניים על החיים ועל עצמנו, לימד אותנו שאהבה היא אירוע מתמשך, שהיא ההתרחשות של החיים עצמם ולא רק צורה ספציפית וצפויה מראש של שני אנשים שחיים ביחד לנצח.
החיים כמרדף אחר דימויים שבריריים
כשאני מתבוננת על נשים וגברים בעידן הנוכחי אני רואה מרדף אינסופי אחר דימויים – חתונה, ילדים ונצח. בכל מקום אפשר למצוא עוד פרסומת שמבטיחה לנו שכאן יעזרו לנו למצוא את בן/בת הזוג המיוחלים. אני גם רואה את הדימוי הזה מתנפץ שוב ושוב באינסוף דרכים – גירושים, בגידות, בדידות והרבה כאב. אולי הגיע הזמן שנתחיל לחקור את מקור הדימוי ונתחיל להבין שלחיים יש הרבה יותר מה להציע לנו ממה שאנחנו חושבים.
הנורמות החברתיות חונקות אותנו – מכריחות אותנו להדמות לאחר, ומונעות מאיתנו להתבונן פנימה ולגלות את עצמנו. אם נשכיל לעשות זאת נגלה שיש אינסוף דרכים לעשות אהבה עם החיים – וזוגיות היא רק דרך אחת.
במובן הזה, זוגיות היא לא יותר טובה מדרכים אחרות, היא פשוט מקבלת מעמד של אלוהות בתוך חברה שעדיין לא התפתחה דיה כדי לאפשר לאינדיבידואליות אמיתית לצמוח מתוכה, חברה שממשיכה להנציח הרגלים ומנהגים מסורתיים ומיושנים, מבלי לאפשר לכל אדם לבחון לעומק מה הוא באמת רוצה בכל רגע מחייו, מה נכון לו, מה יפתח אותו, מה יאפשר לו תחושות של בריאות ושמחה.
אם נרצה לשאול ללא פחד, בושה או אשמה, בכל רגע בחיינו מה נכון לנו באמת, נהיה חייבים להשיל מעלינו את מה שהתרגלנו לחשוב, את הציפיות המשפחתיות והחברתיות, ולהיות אנחנו-עצמנו.
זה עשוי להישמע מפחיד בהתחלה, ועם זאת, זהו נתיב המבוסס על אותנטיות וחיבור עמוק למי שאנחנו באמת, נתיב המחבר אותנו לחיים של שפע יצירתי ואינסופי. במסע כזה, ייתכן שנפגוש אדם שייכנס עמוק ללבנו ויישאר שם לנצח, וייתכן שנפגוש הרבה יותר מאחד. מה שוודאי בבחירה כזו הוא החופש להיות אנחנו.
אהבתם את הכתבה? ספרו לנו בעמוד הפייסבוק שלנו
דורית בר – אימון אישי, תרפיסטית ליחידים וזוגות, מנהלת בית הספר 'חכמת אישה'.
לפנייה לכתב/ת 
