שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    רווקות מאוחרת: מה אומרים המחקרים האחרונים?

    בררנות או אופטימיות יתר: מה אומרים המחקרים על העובדה שיותר ויותר נשים וגברים בוחרים להתחתן בגיל מאוחר, ואיך זה מסתדר עם המוסכמה הישראלית לחתונה בגיל צעיר

    הרווקות המאוחרת, הרבה רואים אותה כמכת מדינה. אנשים, בעיקר הנשואים הוותיקים, נוטים להאשים את הרווקים והרווקות בבררנות, לנענע ראשם בחוסר שביעות רצון, ולמלמל לעצמם: "ככה, היא בחיים לא תתחתן". הם תוהים מדוע נשים וגברים בוחרים להתחתן בגיל מאוחר? מדוע יש יותר ויותר רווקים ורווקות בגילאי 30 ו-40 בדור שלנו לעומת דורות קודמים?

     

    עוד בנושא:

    למה מרה שחורה? רווקות מאוחרת במגזר הדתי  

    משימת חיפוש הזוגיות נעשית קשה יותר עם הזמן

    עניין של זמן: נויה הרווקה ואימת השעון הביולוגי  

     

    ל'שאלת המיליון' הזאת קיימות תשובות רבות ושונות. חלק מאשימים את הנשים שהפכו בררניות ולעיתים חכמות ומשכילות יותר ממרבית הגברים, או לחילופין, למדו להעדיף קריירה על פני משפחה וילדים. אחרים חושבים שעדיף לא להתחתן מוקדם לאור אחוז הגירושין שמרקיע שחקים, ויש כאלו שיגידו שאחוז הרווקים והרווקות גבוה, כיוון שהחברה היום מאמינה פחות במוסד הנישואין.

     

     

    משוכנע שתמות בגיל 100? כנראה שלא תמהר להתחתן

    מחקר מאפריל האחרון מציע תשובה מקורית משלו – הזמן בו אנשים מחליטים להתחתן, להתגרש או ללדת ילדים תלוי בשאלה: כמה שנים הם חושבים שהם יחיו.

     

    חוקרים מאוניברסיטת קווינס ובראשם ד"ר דניאל קרופ, מצאו שההערכה הסובייקטיבית של אנשים לגבי מספר השנים שהם יחיו, משפיעה על ההחלטה שלהם להתחתן, ללמוד, להיכנס להיריון או לחילופין לבצע הפלה, להתגרש ועוד החלטות משמעותיות הקשורות למסלול החיים שלהם.

     

    ככל שאדם מאמין שהוא יחיה עד גיל מבוגר, כך הוא ישקיע יותר בלימודים והשכלה, ויתחתן מאוחר יותר. לעומתו, אדם שמאמין שהוא לא יאריך ימים, נוטה להתחתן וללדת ילדים בגיל מוקדם יותר, או מחליט להישאר עם בן זוגו הקיים, אפילו אם לא טוב לו, במקום להתגרש ולחפש זוגיות חדשה.

     

    איך אדם מחליט כמה שנים הוא יחיה?

    קרופ, במחקרו שפורסם ב-Archives of Sexual Behavior, טוען שאנשים מסיקים את זה אודות עצמם, לפי נתוני החיים שלהם וההיסטוריה המשפחתית. הם שוקלים את מצב בריאותם, בוחנים את הסיכונים שמערבת עבודתם, גיל התמותה של הסבים והסבתות שלהם, ונסמכים על ההיסטוריה המשפחתית של המחלות.

     

    עם זאת, השערותיו של קרופ תמוהות ביותר. בחברה הישראלית קיימות מוסכמות בלתי מדוברות לגבי הגיל האידיאלי לחתונה וילדים, שאינן קשורות לשיקולי אורך החיים. בחברה הדתית הגילאים מוקדמים יותר מאשר בחברה החילונית, אך אצל כולם יש הסכמה לכך שישנו גיל מומלץ לחתונה.

     

    שנית, כל אחד יודע שיום יבוא והוא ימות. למרות זאת ולמרות הסיכויים הסטטיסטים של כל אחד להיהרג במלחמה, להיות מעורב בפיגוע או בתאונת דרכים חלילה, מעטים האנשים שחושבים על יום מותם. להפך – רוב האנשים מאמינים בכל ליבם שיהיו להם חיים טובים, וטוב שכך, כי יש לנו נטייה מולדת לאופטימיות.

     

    העובדה המעניינת היא שחוקרים משערים שאופטימיות אצל רווקים ורווקות עשויה להביא דווקא לדחיית גיל הנישואין: טלי שארוט מאוניברסיטת ניו-יורק מצאה במעבדתה של-80% מהאוכלוסייה יש את הנטייה לאופטימיות על פני ריאליסטיות. בניגוד למה שטוען קרופ, אף אחד לא אוהב לחשוב על יום מותו, וכיוון שלדבריה אנחנו נולדים עם נטייה להיות יותר אופטימיים מאשר מציאותיים, אנו נוטים לנבא לעצמנו תסריטי חיים לא רעים בכלל.

     

    אופטימיות על פני ריאליסטיות היא הנטייה להעריך מעל הממוצע את הסיכוי שיתרחשו בחיינו דברים טובים, ולהעריך מתחת לממוצע את הסיכוי להתרחשותם של דברים רעים. עולם הנישואין הוא דוגמה מצוינת לכך: אחוז הגירושין בעולם המערבי עומד על 40%. זה אומר שמכל 5 זוגות שמתחתנים, שניים מתגרשים.

     

    הסטטיסטיקה הזו אינה מעניינת זוגות מאוהבים טריים. הם מעריכים את הסיכוי שלהם להתגרש ב-0%. כלומר, הם לא מאמינים שגורל כזה צפוי להם. גם כשמציגים להם את הסטטיסטיקות אנשים נוטים שלא לייחס לעצמם סיכויים להתרחשות שלילית. תראו את עורכי הדין לענייני משפחה שמכירים ממקור ראשון את נושא הגירושין - זה לא מונע מהם מלהתחתן ולהקים משפחה, ועוד לדרג את הסיכוי שלהם להתגרש כנמוך.

     

    אז האם אנחנו אופטימיים חסרי תקנה?

    רווקים בררניים או לא, רובינו אכן אופטימיים יותר מאשר ריאלים. וכפי שמצאה שארוט בסריקות מוח - זה טבוע עמוק במוחנו. אזור האופטימיות המוחי נקרא הרכס הקדמי השמאלי התחתון (left inferior frontal gyrus ) והוא האזור המגיב לחדשות טובות. האזור המקביל אליו - זה שקיים באונה הימנית, הוא אזור שמגיב למשמע חדשות רעות – אזור הפסימיות.

     

    כשאומרים לאדם את הסיכוי הסטטיסטי שלו למצוא אהבה, מגיב הרכס הקדמי השמאלי והתחתון של מוחו, ומסייע לו לזכור את המידע הזה, ולהאמין שזו אכן תהיה מנת חלקו. לעומת זאת, כאשר חוקרים יאמרו לאדם את הסיכוי הסטטיסטי שלו להתגרש או שבן הזוג יבגוד בו למשל, יגיב למידע השלילי הזה הרכס הקדמי הימני והתחתון של המוח שלו.

     

    על פי סריקות המוח של שארוט, מסתבר שאצל רוב האנשים אזור האופטימיות המוחי פעיל הרבה יותר מאזור הפסימיות. כלומר - למוח יש משקפיים וורודים לראיית העתיד. אז ייתכן שהרווקה בת ה-35 שגרה אצלכם בבניין היא לא בררנית, ולא פמינסטית שרופה – היא פשוט מאד מאד אופטימית.

     

    "מסתבר שאזור האופטימיות המוחי פעיל יותר מאזור הפסימיות" (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    "מסתבר שאזור האופטימיות המוחי פעיל יותר מאזור הפסימיות"(צילום: shutterstock)

     

    הדרך לחופה רצופה בכוונות טובות

    האם היא חיה באשליה? האם עדיף לא לצפות לאושר בעתיד? ג'ורג' לואנשטיין מאוניברסיטת קרנג'י-מלון בפנסילבניה, טוען שעצם הציפייה למשהו טוב שיקרה מסבה לנו אושר, ללא קשר לתוצאה הסופית.

     

    לואנשטיין ביקש מנבדקים לדמיין מצב שבו הם מתנשקים עם סלבריטאי או סלבריטאית, ושאל אותם כמה הם היו מוכנים לשלם עבור קבלת נשיקה מיידית, עבור נשיקה בעוד 3 שעות, בעוד 24 שעות, בעוד 3 ימים, בעוד שנה, בעוד 10 שנים.

     

    הוא מצא שהסטודנטים במחקר היו מוכנים לשלם את הסכום הגבוה ביותר עבור נשיקה שתתרחש בעוד 3 ימים. כלומר - הם היו מוכנים לשלם יותר בשביל לחכות, כי הציפייה למשהו מרגש עושה לנו טוב. בפרפראזה - הדרך לחופה רצופה כוונות טובות.

     

     

    יתכן, לטענת המחקרים, שזו האופטימיות שטבועה בנו מלידה שגורמת לאנשים לחשוב שצפויים להם חיים ארוכים ומאושרים, ולקחת את הזמן עם ההחלטה הגורלית להתחייב מבחינה זוגית. ייתכן שהם גם נהנים מעצם הציפייה להופעת אהבה בחייהם, ובינתיים רוכשים לעצמם השכלה וקריירה.

     

    למרות ההשערות המחקריות, המציאות בשטח קצת שונה: לא כל הרווקים אוהבים להיות כאלו. יותר נכון, רבים סובלים מהסטאטוס המתמשך הזה.

     

    בתור אופטימית חסרת תקנה אני מאחלת מכל ליבי אהבה אמיתית לכל מי שמאחל זאת לעצמו. שארוט עצמה מדגישה במחקרה שהאמונה במשהו טוב פועלת כנבואה המגשימה את עצמה, ומזמנת אותו בסופו של דבר.

     

    אהבתם את הכתבה? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים  

     

     

    רחלי לנגפורד , MSc. Neuroscience, מחברת הספר "דרוש נסיך על סוס לבן", מנהלת שותפה בגלים – מרכז הציפה הישראלי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    אולי אתחתן כשאהיה בת 50. עד אז? מבלים
    צילום: shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים