"מדגסקר 3": הופעה חיה ומוטרפת
אולפני דרימוורקס ויתרו על הנפשה נוגעת ללב מהזן של פיקסאר והתמקדו ב"מדגסקר 3: מקרקסים את אירופה" ביצירת סרט כיפי, צבעוני והיפר-אקטיבי. התוצאה: סרט אנימציה מהנה ביותר
"מדגסקר 3: מקרקסים את אירופה" ("Madagascar 3: Europe's Most Wanted" - באופן מפתיע השם העברי מתאים יותר מהלועזי) – הוא סרט המוכיח, למי שעוד היה לו ספק, שאולפני דרימווקס אינם מנסים להתעלות על פיקסאר בתחומים שבהם יש לאולפן זה עליונות מוחלטת.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
פיתוח דמויות, שילוב בין קומי ומרגש, מעמדים דרמטיים "פשוטים" אך מדויקים ומרגשים - כל הדברים הללו לא מבוצעים היטב ב"מדגסקר 3". יחד עם זאת זהו גם סרט שכוחו בריגושים מסוג אחר - רעשנים, קדחתניים, צבעוניים - רגעים כה משוכללים מבחינה ויזואלית עד שתמצאו את עצמכם עם חיוך טיפשי של הנאה מרוח על הפנים. ככזה זה לא רק הסרט הטוב בסדרת מדגסקר, אלא אחד האלטרנטיבות הראויות ביותר שהופיעו בשנים האחרונות לטון הפיקסארי.
הסטת המאמץ היצירתי מאיכויות הגיוניות של עלילה ופיתוח דמויות משחרר את הסרט האחרון בסדרה והופך אותו לפיצוץ מרהיב של תנועה וצבע, בסיוע שימוש מעולה בתלת ממד.
ברוכים הבאים לקרקס
הגרעין של הסדרה הוא תמיד אותם ארבעת החיות מגן החיות הניו יורקי שמצאו עצמן בסרט הראשון בסדרה במדגסקר, בשני באפריקה, ובשלישי ממשיכים את המסע בניסיונם לחזור לניו יורק דרך אירופה. חלק גדול מהמסע מתרחש כחלק מקרקס שאותו קונים הגיבורים בתחילת הסרט בשאיפה להשתמש בו כנתיב החזרה לגן החיות שממנו יצאו למסע בסרט הראשון.
אלכס האריה (בן סטילר) הפרופורמר החולם על הערצת הקהל מנסה לשקם את הקרקס. מרטי הזברה (כריס רוק) שחווה משבר זהות בסרט הקודם מוצא מחדש את ייעודו כליצן ב"אפרו קרקס". הג'ירפה הנוירוטית מלמן (דיוויד שווימר), וידידתו ההיפופוטמית גלוריה (ג'דה פינקט, ועד להודעה חדשה גם סמית) נמצאים גם הם, אבל ברקע של ההתרחשויות.
אליהם מצטרף מקבץ הדמויות המשנה שנאגר בסרטים הקודמים ושעוטפות את מערכות היחסים "הרציניות" של הסרט בעלילות משנה פרועות יותר. הלאמור אדום הזנב, המלך ג'וליאן ה-13 (סאשה ברון כהן), מתאהב בדובת גריזלי. גם הפינגווינים התחמנים והשימפנזה מייסון פועלים ללא לאות לזרוע אנרכיה תזזיתית. למעשה דמויות אלו מעצבות את רוחו האמיתית של הסרט.
טור באירופה
כמו עלילת "מכוניות 2" שיצא בשנה שעברה גם כאן הסרט הגדוש משליך את הצופים בין אתרים ברחבי אירופה, כשכל מקום מתומצת ברצף בדיחות על קלישאות של דימויים אירופאים בעיניים אמריקאיות. ההבדל הוא שבאופן קצת מפתיע דווקא הסרט של דריוורקס עושה עבודה טובה יותר מזה של פיקסאר.
הפתיחה של הסרט מעבירה את הדמויות בזריזות לטריטוריה האירופית, ובאופן ספציפי לבתי הקזינו של מונטה קארלו. סצנה מוצלחת של תרמית בקזינו בהשראת סרטי "דני אושן" מתפתחת למרדף פרוע ברחובות כשבעקבות החבורה דולקת השוטרת/ציידת קפטן שנטל דובאה (פרנסיס מקדרמונד) - שילוב בין פאם פאטל לטרמינייטור (בהמשך דובאה תגנוב את הסרט בביצוע היסטרי ל-"Non, Je Ne Regrette Rien" של אדית פיאף).
לאחר כעשר דקות של מרדף משוכלל ופרוע הצופים יתחלקו לאלו המרגישים את המיגרנה הממשמשת ובאה, ולאלו המתחברים לרוחו של הסרט: גדול יותר, רועש יותר ומהיר הרבה יותר מהסרטים הקודמים בסדרה.
לתוך הגודש הזה מצטרפות גם דמויות חדשות שמאפשרות לפתח את היחסים הרגשיים יותר לכיוונים חדשים. בקרקס העלוב שנקנה מידי בני האדם שהפעילו אותו יש אוסף של חיות שצריך לשקם את ביטחונן העצמי. ויטאלי הטיגריס (בריאן קרנסטון) שהיה רב אמן בקפיצה דרך חישוקים קטנטנים ובוערים עד שקרתה לו תאונה מצערת; ג'יה היגוארית (ג'סיקה צ'סטיין) שמפתחת רגשות כלפי אלכס; ואריה הים סטפאנו (מרטין שורט), שנדמה כי גולגולתו נחבטה יותר מדי פעמים בשפת הבריכה.
כל המערכת של דמויות ועלילות משנה נעה לעבר סצנת הופעת קרקס מרהיבה שהיא מעין "Cirque du Soleil" עם חיות, וללא המגבלות השבלוניות של חוקי הפיזיקה. חוויה פסיכדלית בתלת ממד שרק בשבילה שווה לראות את כל הסרט.
