שנה למות "קולומבו": רק עוד פרידה אחת, אדוני
הוא שינה את דמות הבלש לנצח, הוכיח לכולם שאפשר להיות כוכב גדול על המסך גם בלי חזות נוצצת ומעל לכל, חולל מהפכה של ממש בתעשיית הטלוויזיה. שנה לאחר מותו של פיטר פאלק, יונתן גת חוזר בגעגועים אל שחקן גדול ומורה דרך
רוצח: "המפקח קולמבו, אני באמצע שיחת טלפון. אין לי מושג. למה שאדע?"
קולומבו: "צודק, צודק... למה שמישהו ישאל את בת זוגו מה היה שמו של החבר הקודם שלה? תודה רבה אדוני, עזרת לי מאוד..."
(מתוך "קולומבו - תרגיל בשחור", 1972)
קשה למנות את כמות הפרויקטים שבהם לקח חלק השחקן המנוח פיטר פאלק. המגוון גדול: הוא השתתף בדרמות חשובות ("מלאכים בשמי ברלין", "אשה תחת השפעה") הופיע בסרטי קאלט ("הנסיכה הקסומה"), דיבב סרטי אנימציה ("תפוס ת'כריש") ואפילו הופיע בקומדיה משובחת יחד עם וודי אלן ("נערי הזהב"). הוא גם השתתף במחזות בברודוויי והיה מועמד פעמיים לפרס האוסקר, והרשימה נמשכת.
ולמרות כל אלה, הדמות שתדבק אליו לנצח תהיה זו של הבלש המפורסם, ובצדק. כי הסדרה "קולומבו" חשובה עשרות מונים מכל יתר הפרויקטים עטורי הפרסים בהם השתתף. זאת לא רק משום שהוגדרה על ידי המבקרים כסדרת הבלשות הטובה ביותר בכל הזמנים - אלא בעיקר כיוון שהיא מהווה נקודת מפנה דרמתית בכל מה שקשור לסדרות טלוויזיה בכלל ובדמות הגיבור בפרט.
כי קולומבו לא היה חתיך כמו סטיב מקגארת' מ"הוואי חמש אפס", מגניב כמו סטארסקי והאץ' או שרמנטי כמו קוז'אק. הוא לא היה עסוק בלהשכיב בחורות, הוא לא טיפח את המראה החיצוני שלו, לא דיקלם משפטים מנצחים על צדק ומוסר ולא דפק פוזה באופן כללי. הוא היה נמוך, מבוגר ומשלומפר, ולזה הצופים לא היו רגילים. הצופה, שהיה מכור לתדמית שרלוק הולמס-הרקול פוארו, בהם הביט בהערצה וגמע כל פרט ותובנה שיצאו מפיהם, קיבל לפתע חוקר מגושם, לעיתים מעורר רחמים, שרוב הזמן נראה כי הוא מאבד כיוון ומוּלך שולל על ידי רוצח ממולח.
אם לא די בכך, תוסיפו לזה את העובדה שבכל סדרות המתח האחרות ששודרו עד אז, הצופים נאלצו להיות תלויים בבלש כדי להבין כיצד בוצע הפשע ומיהו הרוצח. ב"קולמבו" קרה בדיוק ההיפך - הרוצח הוצג כבר בתחילת התוכנית, והצופה ידע את כל פרטי הפשע המושלם. קולומבו היה בעמדת נחיתות.
"אם הצופה יודע מיהו הרוצח כבר בתחילת הפרק - איפה פה המתח?", שאלו המפיקים כשהוגש להם התסריט לפרק הראשון. אבל זה בדיוק היה הפטנט. הצופה היה נדהם לגלות כיצד אותו קולמבו אפור ולא יוצלח מרכיב לאט לאט את הפאזל הבלתי אפשרי ובדרך ממזרית מצליח לעלות על כל הפרטים של אותו "פשע חסר עקבות" כביכול. וכך, לא רק הפושע היה נשאר המום בסוף הפרק - גם הצופים, שהבינו שמי שהיה נאיבי פה, זה הם עצמם.
בזכות דמות האנטי גיבור של פאלק, הסדרה יצרה סדר חדש בדיאלוג בין הצופה לכוכב הטלוויזיה שלו. לא עוד צופה שמביט במסך כמו ילד קטן שמחכה לדוד בלש שיעזור לו ויגלה הכל, אלא צופה-יודע-כל שמתאמץ לחשוב - כיצד לעזאזל אדם חיצוני יכול לעלות על הפשע מבלי שאין לו שום דבר ביד?
"קולומבו" הצליחה לשרוד לאורך 35 שנה עם 68 סרטי טלוויזיה, לא רק תודות לתסריטים גאוניים ובימוי משובח (שעל אחד מהם היה אמון במאי אלמוני בשעתו בשם סטיבן שפילברג), אלא בעיקר כי אישיותה של הדמות הראשית היתה תפורה על הכוכב הראשי. פיטר פאלק לא רק גילם את קולומבו - הוא היה קולומבו מאז ומעולם.
המשפט המפורסם של קולומבו: "...Just one more thing"
כשבגיל שלוש הוסרה ממנו עינו הימנית בעקבות גידול סרטני ובמקומה הושתלה אחת מזכוכית - נגזר עליו להיות שחקן בנחיתות, כי הוליווד של פעם בחרה את השחקנים שלה באופן סימטרי. עיניים לא מסונכרנות לא היו יתרון גדול. כשהיה שחקן מתחיל, ידידיו המליצו לו לא לחלום יותר מדי על סרטים או טלוויזיה. פאלק נדחה בכל פעם מחדש על ידי המפיקים וכשנשיא סרטי קולומביה, הארי קון הצהיר כי "למה לי לקחת אותו לסרט כשאני יכול באותו מחיר לקבל שחקן עם שתי עיניים?", ניתן היה לחשוב שזה הסוף.
אבל כאן, בדיוק כמו בכל פרק משובח של "קולומבו", הכל התברר כהפוך. הרושם והתדמית היו הטעיה אחת גדולה. כי העין אולי היתה מזכוכית, אבל הכישרון היה
מפלדה. פאלק הצליח בגדול. בעיקר כיוון שהיה מוכשר הרבה יותר מיתר הכוכבים הנוצצים שהיו שם סביבו, והמפיקים הסרבנים נאלצו לאכול את הכובע - בדיוק כמו הפושע בסיום עוד פרק בסדרה.
כשהלך לעולמו לפני שנה בדיוק, העולם איבד שחקן גדול. אני הרגשתי שנפרדתי גם ממורה דרך. אדם שלימד אותי דבר או שניים על החולשה האנושית, על הפער האדיר שבין תדמית לכישרון, על האמת והשקר, וגם קצת על השילוב המעניין של פשטות וערמומיות. לא פעם אני שואל את עצמי - מה קולמובו היה אומר על...? מה הוא היה עושה במקרה ש...? אם כן, הוא ודאי היה מגרד בשערו, מרים גבה אחת, מחייך ואומר: "סליחה אדוני, רק עוד דבר אחד...".
לפנייה לכתב/ת 
