שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביום שבו נקבר מרטין בובר: עמיחי בעקבות עמיחי
    שני קולות, גבר ואשה, פואטיקה יומיומית שנצבעת על ידי מילים. זו היתה מהות התסכית "ביום שבו נקבר מרטין בובר" שכתב יהודה עמיחי. כעת בתו עמנואלה הופכת את הטקסט שפגשה רק אחרי מותו להצגה: "הקריאה בו היתה כמעט תרפויטית"

    הוא אומר או חושב בקול: "זה כאילו היינו יחד. זה כאילו לא היינו יחד". היא אומרת או חושבת בקול: "זה כאילו היינו יחד". הוא יענה: "זה כאילו לא היינו". ואז יתנגנו שמונה צלילים בדיוק. הוא יאמר: "זה מקרה". היא תאמר: "מנגנים, אתה שומע". הם יתווכחו ביניהם האם זה סטרווינסקי שמתנגן ברקע. היא תגיד: "זה מה שקורה לנו עכשיו, תמיד". זה סיפור אהבה שהיה וחומק ומתוך אותה תחושת סוף שמרחפת ברקע, הם ינסו לשחזר את תחילתו, להיאחז במה שיש ובמה שהתפוגג. הזיכרון נע על ציר הזמן בין אתמול, היום ומחר. כמו שתאמר האישה בהמשך: "זה היה, זה לא נגמר, זה לא התחיל".

     

    בתוך פורמט של תסכית רדיו, שנכתב ב-1968 ושודר בקול ישראל, לכד המשורר יהודה עמיחי שתי דמויות. אשה וגבר, קרא להם, ולא בכדי. ביניהם טווה בחוטים עדינים רגשות אוניברסליים. בטקסט הזה, כמו במכלול שירתו של עמיחי, ישנם פואטיקה יומיומית ויומיום שנצבע בזכות המילים, לקצת יותר מיומיום.

     

     

    יהודה עמיחי. "יש תחושה חזקה שאבא שמע את הקולות" ()
    יהודה עמיחי. "יש תחושה חזקה שאבא שמע את הקולות"

     

    ארבעה עשורים לאחר שנכתב מציגה בתו של המשורר, עמנואלה עמיחי, עיבוד למחזה של הטקסט המקורי. זהו דואט אינטימי וחשוף, שמתרחש בין צמד השחקנים אולה שור ומיכה סלקטר. או אולי בעצם טריו מעודן בין הזוג לבין צלילים וקולות שרקח המוזיקאי אבי בנימין, כמו עדות קונקרטית לאבני דרך במסע שלהם אל נבכי הקשר.

     

    זהו סיפור אהבה שמתקיים על רקע מראותיה וקולותיה של ירושלים. מכאן טבעי היה שאת הפרויקט יוצא הדופן הזה, תציג עמיחי בעיר הולדתה. העיר, הנוכחת כל כך בכתביו של אביה ומהדהדים גם בתוך התסכית, תארח את ההצגה כחלק מאירועי "פסטיבל בבית" שייפתח השבוע.

     

    "יש לזה ריח נוסטלגי"

    עם התסכית "ביום שבו נקבר מרטין בובר" נפגשה עמיחי לראשונה לאחר מות אביה. "הרבה מהטקסטים שאבי כתב יצא לי להכיר באמת רק אחרי מותו", היא אומרת. "הייתי בת 21 כשהוא נפטר, זה גיל שבו אתה רוצה להכיר טוב יותר את ההורים שלך. הקריאה היתה כמעט תרפויטית".

     

    היא גילתה את הטקסט בין דפיו של הספר "פעמונים ורכבות", אסופה של מחזות ותסכיתים שכתב עמיחי ואיכשהו חמקו מתשומת הלב שהגיעה להם. "לא הרבה יודעים שאבא כתב מחזות ותסכיתים וגם אני, שידעתי, פתחתי את הספר רק במהלך הלימודים בניסן נתיב. החיבור היה טבעי, הסתובבנו באותם המחוזות".

     

    הטקסט של יהודה עמיחי. "החיבור היה טבעי" ()
    הטקסט של יהודה עמיחי. "החיבור היה טבעי"

     

    מה שמשך אותה פנימה אל הטקסט היה לדבריה השילוב שמתקיים בו בין פיוטיות לדרמה. "יש משהו בפורמט הזה של תסכית שמחזיר לאיזו אינטימיות ומחייב קשב ודמיון", היא אומרת. "יש לזה ריח נוסטלגי, חזרה אל עולם פשוט יותר מצד אחד אבל גם מורכב יותר במובנים רבים".

     

    על אף שיש בו דמויות וריבוי קולות, "ביום שבו נקבר מרטין בובר" לא כתוב כמחזה. "זה בעצם רצף אסוציאטיבי שאין לו זמן או מקום מוגדר", אומרת עמיחי. "זה טקסט פתוח, וכיוון שאני מגיעה מתחום המחול, שבהגדרתו מופשט, היה לי קל יותר להתחבר לעולמות שמסתתרים מאחורי המילים הכתובות. גם בתהליך העבודה ניסינו לחפור בתוך המקומות האלה, שאין להם גבולות ברורים, שיש בהם עוד ועוד רבדים".

     

    יש סיפור מאחורי הסיפור?

     

    "בכל יצירה יש אלמנטים אוטוביוגרפיים ובטח בכתיבה של אבא שלי, שליוותה את חייו. הכתיבה היתה אצלו חלק בלתי נפרד מהחיים. הטקסט הזה, עם זאת, הוא מסע אוניברסלי. כולם מנסים להבין את מהות הדבר הזה שנקרא זוגיות. השניים האלה מחפשים את נקודת ההתחלה. לא ברור אם זו תחילת הקשר או תחילת סופו. זו שאלה פתוחה".

     

    שם התסכית מקפל בתוכו את תכלית החיפוש מעצם אזכורו של מרטין בובר. "חלק גדול ממשנתו של בובר עוסק בדיאלוג, ביחס שבין אני לאתה", אומרת עמיחי. "הטקסט הזה מציג תמונה שלמה של מערכת יחסים, חושף את המצוקות, הפחדים והמחשבות של בני הזוג ומשרטט את העולם שהם בנו יחד ואת מה שיישאר אם ייפרדו. העולם של האחד קשור בעולמו של השני, ואם להיכנס לעולם הפילוסופיה של בובר, אני חושבת שהטקסט מדבר דיבור קר רוח ששולט בעצמו, שמאוד מצא חן בעיני. נאמרים דברים קשים באופן מודע ובהשלמה. זה חזק מאוד בעיני".

     

    "היום בו נקבר מרטין בובר". "חשבתי שנכון לחפש בני זוג" (צילום: חיים יפים ברברלט) (צילום: חיים יפים ברברלט)
    "היום בו נקבר מרטין בובר". "חשבתי שנכון לחפש בני זוג"(צילום: חיים יפים ברברלט)

     

    הליהוק, לדברי עמיחי, היה טבעי. היא חיפשה שחקנים מקצועיים שיודעים לעבוד עם טקסט ושהחיבור ביניהם עמוק וחזק, כמו זה שמתקיים בין הדמויות. "כדי לחדד את האינטימיות בין שניים שמכירים באופן א-מילולי, על כל הרבדים שקשר מביא איתו", אומרת עמיחי. "מעבר לכך שאולה ומיכה הם שחקנים מוכשרים, בזכות הרגישות, החוכמה והניסיון שלהם, הם ידעו איך לצלול אל המקומות הפרוצים בתסכית ולגלות מה מסתתר שם".

     

    נצמדת להערות הבמאי

    בתוך הטקסט הכתוב, בין המילים שהודפסו שחור על לבן, מסתתרות הנחיות ברורות לגבי קולות הרקע שמלווים את התסכית. עמיחי מדגישה שגם בעיבוד למחזה שמרה בקפדנות על "הוראות הבימוי" של אביה. "נשארנו נאמנים למקור, לא כיוון שאני חסידה של שמירה קנאית על מקור הטקסט אלא כיוון שמדובר ביצירה מוזיקלית שנכתבה כפרטיטורה ולא רציתי להשמיט תווים. שבמהלך הכתיבה אבא כאילו שמע את הקולות, ולכן התעקשתי להבין למה בדיוק הוא התכוון בהוראות.

     

    "אבא היה אדם מאוד מוזיקלי, מה שבא לידי ביטוי בשירה שלו. אבל גם כאן יש למקצב ולצלילים משמעות. קולות העיר הם עיבוי הזיכרון. אנחנו חווים את הזיכרונות דרך הקולות. ניסינו למצוא את הצלילים שיחזירו את הדמויות למצב הרגשי".

     

    זו שירה ירושלמית של משורר ירושלמי וגם את, למרות שאת חיה בתל אביב, משהו באופן המאופק והחודר שבו העמדת את התסכית, מאוד ירושלמי.

     

    "זה טקסט שקשור קשר בלתי נפרד בירושלים. ירושלים כל הזמן ברקע ובמובן זה, להציג את הפרויקט בבית פרטי בירושלים, שמשקיף על תלפיות ומזרח העיר, זה קצת כמו להחזיר אותו הביתה. האיפוק קשור באינטימיות שהטקסט מייצר. זו חוויה שמתקיימת גם בשירה, שהיא מצד אחד אינטימית ובמקביל מאפשרת מרחב. למילים הפשוטות לכאורה יש כוח, והן לוחצות על נקודות שפותחות את הלב".

     

    דיברת על אינטימיות, וזה למעשה לב המחזה שבו כמעט כלום לא קורה מבחינה דרמטית, ולמרות זאת יש בו מתח שביר.

     

    "לא פשוט לייצר אינטימיות פומבית ולשם כיוונו. ניסינו להפוך משפטים פיוטיים והצהרתיים לרגעים שמתקיימים עכשיו. כתיבה של משורר היא הרבה פעמים מטאפורית ולא בהכרח ברורה בהיבט הדרמטי. אנחנו ניסינו לאפשר לשירה לשבת בנוח ולא לסחוב למקום הפומפוזי שנשמע כמו הגשה. זה אומר למצוא את האינטונציה הנכונה, המבט, הפיזיות שממנה נובע המשפט. בגלל שהטקסט מאוד אסוציאטיבי, חיפשנו את המעברים הרגשיים שנמצאים בין המילים כי שם נחשפת האינטימיות. מילים יכולות לכסות על רגשות, על פחדים, על מבוכה. הכוח הוא ברגעים השותקים שביניהן".

     

    אותן שתיקות עליהן מדברת עמיחי קשורות באופן ישיר למבנה הטקסט שבנוי מפרגמנטים כמו אסופת צילומי רנטגן של הנפש או קליפים ערוכים של רגשות. "יש במבנה הזה של פרגמנטים משהו מתומצת. אין נרטיב מובהק, אין סיפור מסגרת, יש תמצית שהיא הדבר עצמו", אומרת עמיחי. "הזיכרון נע על ציר של
    עבר, הווה ועתיד כמו בחיים שבהם הכל מתרחש במקביל. ריח מחזיר אותנו לתקופה מסוימת. צליל זורק אותנו לחוויה. תמונות מסוימות נכנסות ויוצאות לנו מתוך הראש. יש משהו מאוד חושי בתסכית הזה וזה מה שמשך אותי אליו".

     

    תסמונת הדור השני ליוצרים גדולים מאופיינת בדרך כלל עם מרד ובעיטות, אך כפי שמעיד הפרויקט, עמיחי הבת מעולם לא חששה ממפגש עם יצירותיו של אביה. "יש לי עולמות היצירה העצמאיים שלי, ולצידם יש נתיב שחוזר ומפגיש אותי עם טקסטים שלו במפגשים ספרותיים ובערבי שירה. אבל זו פעם ראשונה שאני מתעסקת עם טקסט שלו במתכונת שיותר קרובה לעולם שלי", אומרת עמיחי. "לא קיבלתי החלטה לבעוט או לחבק. אין לי מה להצהיר במובן הזה".

     

    אחרי מותו אמרת שהשירים הפכו דרך לשמור איתו על קשר.

     

    "אחרי שהוא נפטר נפער חלל ענק ובלתי נתפס. זו היתה דרך נוספת להכיר אותו. זה היה בהתחלה. זה נכון שהוא אבא שלי ותמיד יהיה, אבל כשניגשתי לעבודה או כשאני קוראת שירים שלו, אני יכולה גם להתפעל מהיוצר, מהכישרון ומיכולת הדיוק שלו. המפגש עם התסכית גילה לי איזה מקום פחות מוכר שלו, איזה עולם קרוב. בהתחלה זה באמת היה מתוך צורך למלא ריק, אבל עבר זמן והזמן עושה את שלו".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אמנון וינר
    עמנואלה עמיחי. "החיבור היה טבעי"
    צילום: אמנון וינר
    לאתר ההטבות
    מומלצים