שתף קטע נבחר

סיפרתי לו שאני חולה במחלה פסיכיאטרית

ידעתי שגם הוא יברח, וששוב אפסיד קשר עם גבר נפלא, חם ואוהב, רק בשל סטיגמות ודעות קדומות. סיפרתי לו ולהפתעתי, הוא חיבק אותי ואמר: "אני לא הולך לשום מקום. אני נשאר איתך"

אשה פוגשת איש, דבר שקורה כל יום, לא? נפגשים ברחוב, בעבודה, בלימודים, בפייסבוק, בכל מקום אפשרי כמעט. ובכל זאת, כאשר החיבור הזה אמיתי ונכון, מרגיש הזוג כאילו מטח זיקוקי דינור עוטף אותו. זוכרים כשזה קרה לכם? ובדרך כלל, זה קורה יותר מפעם אחת בחיים. לעולם לא אשכח את התחושה שמלאה אותי כשפגשתי אותו, האחד והיחיד שלי. משהו שם בבטן התהפך לגמרי, ותחושות של אושר והתלהבות מלאו לי את כל הגוף.

 

אנחנו, אוכלוסיית האנשים המתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית, פוגשים תחושות אלו בדיוק כמו כל אחד אחר. גם אנחנו מתאהבים ויוצרים קשרים. עוצמת ההתאהבות שלנו לא שונה, אבל לעיתים, חיים בינינו גם כאלו אשר לא מסוגלים לתפקד פיזית דווקא במצבים האלו, אנשים אשר סובלים, כתופעת לוואי של שימוש בתרופות פסיכיאטריות, מחוסר יכולת לתפקד במישור המיני כהלכה.

 

 

הדבר, כידוע, גורר אחריו מצוקות רבות ומיותרות. לעיתים, ניתן, בשיחה פשוטה עם פסיכיאטר, לשנות את סוג התרופה והעניין בא על פתרונו בשלום.

 

אולם רבים מהאנשים חשים מצוקה איומה לדבר על נושא כה אינטימי עם הפסיכיאטר שלהם ונשארים לא מסופקים בנושא שהינו כל כך משמעותי לבריאות הנפשית של כולנו, הן המתמודדים עם מחלה פסיכיאטרית, והן אלו שלא.

 

פחדתי שגם הוא יברח

אני זוכרת את הפעם הראשונה בה היה עלי לספר לבן זוגי כי אני חולה במחלה פסיכיאטרית. בני זוג קודמים, אשר סיפרתי להם דבר זה, ברחו כאילו שמעו שאני חולה במחלה מדבקת ונוטה למות.

 

ידעתי שגם הוא יברח, וששוב אפסיד קשר עם גבר נפלא, חם ואוהב, רק בשל סטיגמות ודעות קדומות. סיפרתי לו ולהפתעתי, הוא חיבק אותי ואמר: "אני לא הולך לשום מקום. אני נשאר איתך".

 

אבל כמה בני זוג כאלה יש? אין לי נתונים סטטיסטיים, אך נראה לי שלא רבים. רוב האנשים נוטים לברוח מקשר שיכול להיות עם בן/בת זוג המוגדר/ת כחולה במחלה פסיכיאטרית. ומה קורה כשצריך לספר להורים? רוב החמים והחמיות, לא שמחים לגלות חתן/כלה "פגומים". לא כאשר הוא אינו מהמוצא הנכון, מתפרנס בתחום הלא נכון ("למה הבאת לנו שחקן? שחקן זה לא מקצוע! איך הוא יפרנס אותך?), ועל אחת כמה וכמה כאשר הוא מתויג כחולה במחלה פסיכיאטרית.

 

מפסיקים את קשר השתיקה

עניין המיניות והזוגיות אצל אנשים עם מגבלה בכלל, ואצל אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית בפרט, הינו נושא מורכב. חברו פה יחדיו בעיות פיזיות הכרוכות במצב הנפשי, וכמו תמיד כשמדובר בענייני בריאות הנפש, מדובר פה גם הרבה על סטיגמה, בושה והסתרה.

 

מחקרים מלמדים כי לאורך השנים המתמודדים עם מחלות נפש נתפסים בחברה כא-מיניים, וכמי שהעיסוק במיניותם מעורר חרדה ונחווה כמסכן את סיכויי החלמתם. זהו מסר של היעדר לגיטימציה לאינטימיות ולמיניות, העלול לפגוע מהותית בתפקודם החברתי, הזוגי והמיני של המתמודדים.

 

 

ב-10 ליולי ייערך כנס שמטרתו להעלות למודעות ולדיון את נושאי האינטימיות והמיניות בקרב המתמודדים עם מחלות הנפש, וכן לקרוא לפעולה ולשינוי מדיניות, וזאת בניגוד לשתיקה הרווחת כיום סביב נושאים אלו.

 

אני מבקשת לפנות הן לאנשים המתמודדים עם פגיעה פסיכיאטרית, הן למטפלים בהם והן לציבור הרחב, להסיר את קשר השתיקה מעל נושא זה. יש צורך לדבר על זה ולהתייחס לזה. לא לפחד לשאול שאלות ולהתחיל לקבל תשובות.

 

למזלי הרב ישנם אנשים, כמו בעלי או חמי וחמותי, אשר ראו מעבר למגבלת הסטיגמה. מי ייתן ויהיו עוד רבים כמותם.

 

 

אילאיל צין היא דוקטורנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים ועובדת בעמותת אנוש. היא נשואה ואם לתאומים, ומתמודדת עם מחלה פסיכיאטרית.

 

 

  • לפרטים והרשמה לכנס "עושים את זה - מדברים על אינטימיות, זוגיות ומיניות בקרב המתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית", כנסו לכאן

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים