שתף קטע נבחר

החדר

בחורף 1972 שובץ חייל הנח"ל צביקה מאיר לתורנות מבצעית בכלא עזה. לילה אחד, בהתאם לנוהל הרגיל לפני חקירה, הוא קיבל הוראה לשטוף אדם ערום בזרנוק במשך עשר דקות. אבל לא היה שום דבר רגיל בנחקר ההוא, והסיפור לא נגמר אחרי עשר דקות. גם לא אחרי ארבעים שנה

1. משני צידי המסדרון היו חדרים קטנים אטומים, נטולי חלונות. בכל חדר הייתה תלויה תמונת נוף שנתלשה מאיזה לוח שנה, הרים מושלגים, אגם כחול, יערות אורנים. הנוף הכי רחוק מערמות הזבל והביוב ברחובותיה של עזה. השעה הייתה שתיים אחר חצות. זה 40 שנה אני חוזר מדי פעם אל הלילה הזה. זיכרוני, שכבר החל להשתבש לאחרונה, הנה דווקא כאן מסרב להתערפל.

 


 

החקירות התנהלו בעיקר בלילה; עניין של פסיכולוגיה בסיסית. הגנות של אנשים רעועות יותר בלילות. החוקר אבו מוסה - זה לא היה שמו האמיתי כמובן, לחוקרים תמיד קראו אבו מוסה או אבו מרזוק או אבו חמאד - אמר לי, ''עוד מעט מגיע נחקר. הטיפול הרגיל, 20 דקות''. לא שאלתי שאלות. אחרי חודשיים באגף החקירות ידעתי שממילא לא אקבל תשובות. אנחנו, חמשת חיילי הנח''ל שהוצבנו כאן, היינו אמורים רק להתיש ולהפחיד אותם לפני החקירה האמיתית.

 

מישהו צעק מלמטה: ''בדרך אליך''.

 

שקשוק מפתחות, דלת ברזל נפתחת ונסגרת, שוב שקשוק מפתחות ומישהו מטפס בכבדות במעלה עשר המדרגות. אגף חדרי החקירות בכלא עזה היה מבודד משאר אגפי הכלא הענקי. לסוהרים היה אסור אפילו להציץ לכאן. הם היו מביאים את האסיר מתאו עד לשער הברזל, ומשם הוא היה שלנו.

 

האיש שניצב בפתח המסדרון היה אדם כבן שישים, או אולי כך הוא נראה אז בעיניים של חייל בן תשע עשרה. אולי הוא היה אפילו צעיר ממני היום.

 

סימנתי לו באלה - נשק חם היה אסור מטעמי ביטחון - שיפשוט את בגדיו וייכנס לחדר המקלחת. במקלחת, כך קראנו לחדר הצר הזה, לא הייתה אמבטיה או טוש וגם לא סבון או שמפו, אלא צינור גומי מחובר לזרנוק של מכבי אש. הוא עשה את המצווה עליו בשתיקה. איש גדול משופם וקירח, ערום, רועד מפחד ומקור.

 

שמעתי את הגשם מצליף בקירות. חורף 72' היה גשום וסוער במיוחד. זרם המים שיצא מלוע הזרנוק הצמיד אותו לקיר. כיוונתי אל הפרצוף ואל הביצים. הוא בכה, חסר נשימה, ביבבות קטנות, "יא באבי, יא באבי" או משהו כזה. אני לא מבין ערבית. לא שזה היה משנה משהו. מקלחת של 10 דקות. אלה היו ההוראות.

 

2. הצצתי בשעון. עשר דקות. סגרתי את ברז הזרנוק. גופו של האיש רעד בטלטלות גדולות, נשימתו השתנקה בקול חנוק, והוא נעץ את עיניו בעיני. היה משהו מטריד במבטו הישיר. בדרך כלל מבטם היה מושפל מטה. באותה שנייה שסגרתי את הברז - אני זוכר את התחושה המבהילה הזאת - הבנתי שהאיש מוכר לי. יכולתי להישבע שכבר ראיתי אותו בעבר. גירשתי את המחשבה הטורדנית מראשי. הייתה עבודה לעשות.

 

עכשיו 10 דקות ריצה. הלוך ושוב במסדרון. נשענתי על הקיר ועקבתי אחר ריצתו. איש מבוגר, ערום, נוטף מים, כרסו הגדולה מתנדנדת, איברו מכווץ מקור ומפחד, מתנשם בכבדות, מייבב בשקט. הוא המשיך להביט בי. אחרי ארבעה סיבובים נקשתי קלות באלה על דלת החדר שבו ישב החוקר, אבו מוסה או מה שהיה שמו. איש ממוצע קומה, פניו עגלגלות, לבוש סוודר ירוק פשוט.

 

הוא יצא והתמקם ברגליים פשוקות במרכז המסדרון. האלה שאחז בידו הייתה גדולה ומאיימת משלי. האיש עצר רגע את ריצתו והביט בחוקר. אחר כך בי. עיניו הביעו ייאוש עמוק והשלמה שכבר ידעתי לזהות. מפה כבר לא חוזרים הביתה. החוקר הפליט פקודה בערבית שמתוכה הבנתי רק את המילה כלב. והערבי רץ. השאיר אחריו עקבות רטובים על הרצפה.

 

ידעתי שזאת לו הפעם הראשונה כאן לפי צבע התחת שלו. צבע הישבנים של הנחקרים היה משתנה על-פי מספר הביקורים באגף החקירות. בהתחלה אדום, אחר כך כחול, והעקשנים מכולם, אלה שלא נשברו בחקירות, הגיעו לצבעים כמו ארגמן ושחור. הצבע של התחת שלו היה ורדרד. תחת רגיל.

 

פעם, לפני שנים רבות, ביקרתי עם בני הצעיר בספארי. הילד בן החמש הצביע על אחוריו הבולטים של בבון ואמר, ''אבא, תראה איזה תחת מצחיק יש לקוף הזה''. זה היה די דומה, למען האמת. זיכרון חדר החקירות בעזה תופס אותי מדי פעם, גם אחרי שנים רבות, במקומות בלתי צפויים.

 

3. הפעם הראשונה היא הקשה מכולן. הערבי השמיע צעקת כאב גדולה בכל פעם שחלף על-פני החוקר והאלה הכבדה נחתה בכוח רב על ישבנו הדווי. הצצתי בשעון. ''עברו 10 דקות'', אמרתי. ''תמשיך. תקרא לי כשהוא יהיה מוכן'', אמר החוקר ונכנס לחדר.

 

''על הרצפה'', הצבעתי. האיש ייבב בשקט ונשכב על הרצפה הרטובה. ''ידיים אחורה'', פקדתי, והוא עשה כמצוותי.

 

אחרי חודשיים כבר הייתי מיומן במלאכת קשירת פרקי ידיים ורגליים של אנשים ערומים על רצפה. הערבי - המחשבה מאיפה הוא מוכר לי המשיכה להטריד אותי - נראה כשה מובל לעולה. רגליו היו מקופלות לאחור, מהודקות בחבל אל כפות ידיו. גררתי למרכז החדר את הכיסא שעמד בקצה המסדרון, טיפסתי עליו והעברתי את החבל בתוך לולאת ברזל שהייתה קבועה בתקרה.

 

בעזרת מנוף ידני דמוי מנואלה של מכוניות עתיקות משכתי את החבל שהלך ונמתח עד שהאיש נותר תלוי באוויר, ראשו כלפי מטה וגופו העקוד מסובב סביב ציר החבל, מוכן לטיפול. נדמה לי ששיטת העינויים הזאת, חבטות אלה בכף הרגל, הייתה פופולרית בתקופת השלטון העותמאני בארץ ישראל. עינוי יעיל במיוחד, עד כמה שיכולתי להתרשם.

 

שוב נקשתי על דלתו של החוקר שיצא אל המסדרון. האיש ההפוך לחש משהו בערבית. החוקר קירב את אוזנו לפיו של התלוי המתנדנד וענה לו במשפט שנשמע לי כמו שאלה. חילופי המשפטים ביניהם היו בטון שקט, כמעט מנומס. החוקר הוציא פנקס מכיסו ורשם כמה שורות. הוא קרא כל שורה שכתב בקול רם וביקש את אישורו של התלוי, שהינהן בראשו ההפוך. הצטערתי שאוצר המילים שלי בערבית היה רק כמה משפטי מפתח לא ממש שימושיים כמו ג'יב אל אוויה, איפתח אל באב, רוח מין הון ואוסקוט. הייתה הפסקה בשיחה. החוקר נראה כחוכך בדעתו. ''תוריד אותו ותיכנס אלי לחדר'', אמר.

 

שיחררתי לאט את החבל עד שגופו של הערבי נחבט קלות ברצפה. השארתי אותו כך, כפות בידיו וברגליו, ונכנסתי לחדרו של החוקר. שמעתי אותו אומר למישהו בטלפון, ''תכין את כיתת הכוננות, אני כבר מגיע''.

 

''שמע'', אמר לי החוקר, ''אני יוצא עכשיו לדיר אל בלח. האיש הזה בחוץ הוא מנהל פנימייה של יתומים. שטינקר אחד סיפר לנו שהוא חילק רימוני יד לתלמידים שלו. אני הולך להביא אותם לכאן ונראה מה יהיה''. ''אז מה לעשות איתו בינתיים?'', שאלתי בבעתה מהאפשרות לבלות את הלילה ביחידות עם איש ערום כפות על הרצפה.

''כלום", אמר החוקר ונראה משועשע מעט. "רק תשמור שלא יברח''.

 

4. שלוש לפנות בוקר. השקט במסדרון הופר בנשימותיו הכבדות של הערבי ובמטחי הגשם בחוץ. צעדתי אל הקצה המרוחק של המסדרון. עצרתי. נשענתי בגבי אל הקיר, החלקתי לתנוחת ישיבה והנחתי את האלה על הרצפה. הדלקתי סיגריה. ''האם אתה יכול בטובך לשחרר מעט את החבל? הוא מכאיב לי מאוד'', אמר האיש על הרצפה והביט בי. הייתה לו מין עברית חגיגית כזאת של שידורי רדיו קהיר בעברית. עכשיו כבר ידעתי מיהו. כמובן. היינו שכנים קרובים.

 

בית היתומים של אונר''א, סוכנות הסעד של האו''ם לפליטים פלסטינים, היה בקצהו המערבי של שדה המלפפונים שהחזיקה היאחזות הנח''ל כפר דרום. זה היה מבנה אבן מלבני ארוך שקירותיו היו מכוסים בחלקם במשטחי טיח מתפורר, והיה לו גג פח גלי שעליו הונחו כמה אבנים כבדות. חומת אבן הקיפה את המבנה ואת החצר הגדולה סביבו. בחצר הנקייה והמסודרת היו מתקני משחק חלודים. נדנדות, קרוסלה, ארגז חול. מאחורי בית היתומים הייתה חורשת דקלים גדולה, ומבין הדקלים היה אפשר לראות את בתיה של העיירה דיר אל בלח ואת הכחול המנצנץ בשמש של הים התיכון.

 

קצת קשה לדמיין היום את התמונה הפסטורלית הזאת, אבל באותם ימים עוד לא הוקם גוש קטיף, תושבי רצועת עזה עדיין היו בהלם הכיבוש, זרעי ההתנגדות העממית שפרצה כעבור שנים רק החלו לנבוט, ואנחנו, חיילי הנח''ל - כשלא היינו בפעילות מבצעית כמו זאת שעשיתי בלילה ההוא בתורנות בכלא עזה - קטפנו מלפפונים, גידלנו תרנגולי הודו, ובהפסקות מעבודת מיון המלפפונים המאוסה אפילו שיחקנו כדורגל עם הנערים הבוגרים של פנימיית בית היתומים.

 

שמו של מנהל הפנימייה היה אבו ראמי. התקשיתי לזהות בדמות המובסת והערומה על הרצפה הרטובה את האיש הגבוה בעל השפם המטופח שהיה לבוש תמיד בחליפה אפורה מכובדת למראה, גם בימים חמים, והיה מברך אותנו לשלום בנימוס בעברית ספרותית. כשהיה יוצא לחצר בית היתומים הקיפה אותו תמיד חבורה של ילדים צמודה ורועשת. ועכשיו הוא כאן.

 

לא עניתי.

 

ניסיתי לחשוב כמה זמן זה ייקח: נסיעה מהירה למחנה הצבאי בדיר אל בלח, התארגנות של כיתת הכוננות, ריצה בשקט בסמטאות הבוציות לבית היתומים, פריצה של שער הברזל הנעול בבעיטה, עכשיו צריך להעיר את כולם, לכנס את הילדים המפוחדים בחצר, גשום וקר. אין מי שירגיע. המנהל שלהם כאן על הרצפה לידי.

 

כולם יבכו בהיסטריה. צעקות, מכות, סטירות. אוסקוט! אוסקוט! צריך לערוך חיפוש בתוך הבית, להפוך מיטות, לשבור כמה כלים במטבח, שיהיה מפחיד מספיק, למצוא את הנשק. חומרי חבלה, רימוני יד. אם מוצאים. לא תמיד מוצאים. לרוץ עם החשודים בחזרה למחנה, לנסוע בחזרה לכלא עזה. המון זמן. ארבע שעות לפחות. זה הולך להיות לילה ארוך.

 

המנהל פלט אנחה כבדה. ''אני זוכר אותך'', אמר. ''בטח. כפר דרום. אתה ילד טוב. לא טוב בשביל הנפש שלך לראות כל זה''.

 

זה 40 שנה, לא בכל יום, אני מנסה לפעמים לדמיין מה עלה בגורלו. האם הזדקן ומת בכלא? ואולי השתחרר וחזר הביתה ומת בשיבה טובה מוקף בילדיו ובנכדיו? ומדי פעם בפעם במשך השנים נזכרתי פתאום במשפט האזהרה שלו, "לא טוב בשביל הנפש שלך לראות כל זה'', שבאותו הלילה עדיין לא עמדתי על מלוא משמעותו לשארית חיי.

 

קמתי ממקומי. התקרבתי אליו. רכנתי אל גופו והתרתי את החבל שכפת את פרקי ידיו ורגליו. ''תודה'', אמר, ומתח את רגליו ואת ידיו באנחת רווחה. ''יברך אותך אלוהים. באמת, אתה ילד טוב''. ''תישאר ככה. אל תעז לזוז אפילו סנטימטר'', אמרתי וחזרתי לקריסתי בקצה המסדרון. מנהל בית היתומים שכב על הרצפה בקצהו השני. אף מילה לא נאמרה עוד בינינו.

 


 

5. הגשם המשיך לרדת בזעף כל אותו הלילה. לקראת בוקר שמעתי את צעדי החוקר עולים במדרגות האגף. הוא נראה מותש מלילה ללא שינה. ''קום'', הוא אמר, ''עוד מעט מגיע נחקר. תלמיד מבית היתומים. בן 17 בערך. הטיפול הרגיל''. הוא נכנס לחדרו. שמעתי אותו מחייג ומרים את שפופרת הטלפון.

 

''שלום מותק שלי'', קולו היה רך, ''איפה אימא? היא כבר ערה? תגידי לה שאגיע מאוחר היום, טוב חמודה שלי? מוכנה כבר לבית ספר? גם אני אוהב אותך מתוקה שלי''.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: getty image bank
"כואב לי הלב למכור אותה"
צילום: getty image bank
מומלצים