שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "איפה האוכל": אייל שני בין דגים ועדות
    נוסחת הזהב של אייל שני, מתמקדת ב"איפה האוכל" פחות בהגיגיו הפואטים ויותר בעולם הקולינרי שהוא מביא אל המסך. לצד הצדדים הפחות זוהרים של הבישול, אריאנה מלמד מצאה את עצמה לומדת את שורשי הדג בין הגפילטע פיש לחריימה
    כמו כל דבר באוכל, החוכמה טמונה במינונים. את הגיגיו הפואטיים-קולינריים של אייל שני, קל יותר לעכל על רקע של צילומים מרהיבים, נופי ים, קשקשי דגים נוצצים בשמש ולהג עממי של דייגים, יצרני גפילטע פיש וחריימה. לפיכך, הפרק הראשון בעונה השנייה של "איפה האוכל" המוקדש לדגים, היה בסך הכל חווית צפייה מענגת, גם למי שחושב שהם מסריחים, נגעל מזה שיש להם ראש ועיניים, ואפילו לא מוכן לטעום אותם מחוץ לקופסא של טונה.

     

    שני חוקר בפרק הזה את ראשית בריכות הדגים בישראל (הידעתם שמייסדי ניר דוד הביאו קרפיונים מיוגוסלביה, וכל גפילטע שנאכל כאן מאז 1938 הוא צאצא של המקוריים הללו?), והולך אל המכירה הפומבית של דגי ים טריים ובין לבין מהגג כצפוי על מותו של הטבע הימי, דיג יתר ושאר עוולות אנושיות שאנחנו עושים ל"חיית הציד האחרונה", כלשונו.

     

    "איפה האוכל". אייל שני לא חוסך מראות קשים  (צילום: ארז מילר) (צילום: ארז מילר)
    "איפה האוכל". אייל שני לא חוסך מראות קשים (צילום: ארז מילר)

     

    זה לא מפריע לו להתבונן בפרצוף קצת מיוסר בערן, קיבוצניק חסון בן 75 שמרוצץ את ראשו של מושט קוצני. זה לא מפריע לו לקרוע בידיים את קרביו של סרדין שמנמן וטרי. חלק מן החושניות ששני מפגין ביחס לאוכל כרוך גם באכזריות מסויימת. אם יש משהו מעניין במיוחד ב"איפה האוכל", הוא נחישותו של שני לא לוותר על הצדדים הפחות זוהרים של מלאכת העשייה, שרשרת הפעולות ההכרחיות בין חומר הגלם החי לבין הדבר המת, המקושט והמבושל שעל הצלחת.

     

    אייל שני. להרגיש בצד הנכון של השולחן  (צילום: טליה סולומון ) (צילום: טליה סולומון )
    אייל שני. להרגיש בצד הנכון של השולחן (צילום: טליה סולומון )

     

    הצילום מפעים. תקריבים של דליי ענק ובהם עיסות בלתי מזוהות שיהפכו עוד מעט
    לגפילטע פיש, יכולים לגרום לצופים להתכחש באופן סופי לאשכנזיות שלהם. מנגד, יופיה של קלחת ובה חומרי החריימה בדרך אל הצבעוניות השמחה של שולחן השבת יגרום לכם להתאמן קצת בקולולו, רק כדי להרגיש בצד הנכון של השולחן.

     

    אין ספק ששני מוצא בעונה הזאת, "גם בפרק השני המוקדש לזיתים" את נוסחת הזהב של התוכנית שלו. נדמה שהפעם המצלמה ממוקדת פחות בשני ויותר בעולם שהוא מנסה להביא אל המסך - וטוב שכך. מינון ההגיגים המופרכים ירד פלאים, הטון נהיה בוגר יותר ופחות מתלהם ומתרגש, ובסך הכל - על פי שני הפרקים שראיתי, מדובר בעונג שמחולק לארבע מנות: דגים, זיתים, בשר ותפוחי אדמה. יותר בסיסי מזה לא יכול להיות, ויותר אינטילגנטי מזה כנראה שאי אפשר להפיק, אפילו בערוץ שמונה. שווה, ממש שווה צפייה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ארז מילר
    אייל שני. הכי בסיסי שאפשר
    צילום: ארז מילר
    הטבות למנויים
    מומלצים