סובלנות באמצעות השואה

באחד מ"ימי המודעות" (Student Awareness day), שעורך המרכז ללימודי השואה בהוליווד, פלורידה, לתלמידים תיכון מקומיים, ישבה ליד השולחן העגול צעירה מוסלמית מוסתרת מאחורי רעלה שחורה. רק עיניה הגדולות והעצובות בצבצו מתוכה. ניצולת השואה, הלינה לאסטר ז"ל, ששיחזרה בפני התלמידים את זכרונותיה הנוראיים, זרקה הערה באידיש לאחת המארגנות: "התלמידה הזאת לא הוציאה מילה מהפה מאז תחילת היום". ואז הגיעה טקס העברת הנר, שבו כל סטודנט מדליק נר וחולק מחשבה, הערה או משאלה עם הנוכחים בחדר. כשהגיעה תורה של התלמידה הדוממת היא חבטה את הנר בשולחן וקראה: "אני לא מסוגלת לחזור הביתה היום", וכשהמילים עדיין מהדהדות בחלל האוויר, יצאה נסערת מן החדר. הלינה יצאה בעקבותיה." למה לא תוכלי לחזור הביתה?" היא שאלה בדאגה, והצעירה ענתה, "מעולם לא שמעתי את סיפור הזוועה הזה שקרה ליהודים. המשפחה שלי שונאת יהודים. ראיתי את הסרט שהקרנתם כאן קודם ולא האמנתי למראה עיני. איך אני יכולה לחזור הביתה, כשכל מה שהאמנתי לו עד עכשיו כבר לא קיים?!" הלינה חיבקה אותה ואמרה לה בנחישות, "את הולכת היום הביתה".

כשחזרו לחדר יתר התלמידים חיכו להסבר. הלינה ביקשה מהצעירה שתחזור על דבריה בפני שאר התלמידים. "אני הולכת להגיד לך לפני כולם למה את הולכת הביתה היום", אמרה הלינה. "זה לא חשוב לי שתספרי את הסיפור שלי להוריך. לא חשוב לי שתשני את דעתם. אבל יום אחד גם את תהפכי להורה, ומה שחשוב הוא שתספרי את הסיפור שלי לילדיך, כדי שהעבר שלי לא יהיה העתיד שלהם".

"כל תלמיד לוקח את השואה למקום שלו"

זאת למעשה כל הפואנטה של ימי המודעות לסטודנטים, מסבירה לי ד"ר דוטי סטון, הממונה החינוכית על התוכנית. השואה היא רק הבסיס, אבל אנחנו לוקחים את זה למקום הרבה יותר רחב של מלחמה בבריונות, בשנאה ובדעות קדומות. אם באמצעות לקח השואה מנענו שנאה, מכות או אלימות פטאלית בקרב בני נוער – דיינו.

סיור קצר במרכז בין תמונות ועבודות התלמידים מוכיח איך כל תלמיד לוקח את השואה למקום שלו. תמונה אחת של סטודנט אפרו-אמריקאי מקשרת בין זוועות השואה לרצח העם בדארפור, כשלמעלה ציטוט בעברית מספר ישעיהו: "ושלח רצוצים חופשיים". בתמונה אחרת קישר סטודנט דרום-אמריקאי את אימת השואה לגורל המהגרים המכסיקאים, שנעצרים על ידי משטרת ההגירה ומגורשים בחזרה לארצם.

מה קורה כשאנחנו מתחילים לשנוא מישהו?

איך אתם הופכים את השואה רלוונטית לכל תלמידי התיכון, שרובם אינם יהודים?

"זה בהחלט אתגר. המורים בבתי הספר התיכוניים מקבלים הדרכה ונותנים לתלמידים את הרקע בבית הספר, עוד לפני שהם מגיעים לכאן. ועדיין, רב התלמידים באים בגישה של 'מה אני בכלל עושה כאן?' 'מי זה הזקן הזה עם המבטא המוזר ומה הוא רוצה ממני?' אבל אז הם מופרדים מחבריהם, ומושבים בקבוצות של עשרה תלמידים סביב שולחן עגול, כשאותו קשיש או קשישה, ניצולי השואה, פותחים ואומרים: 'אני הייתי בדיוק בגילכם כשזה קרה לי. היו לי אותן תקוות וחלומות שיש לכם. אז לא היו אמנם מכוניות מרוץ ומשחקי וידאו, אבל היו חלומות. ואז מישהו קטע לי את החיים. לקח לי את המשפחה. זה מה ששנאה ודעות קדומות יכולים לעשות'. מאותו רגע הנערים והנערות נשבים בדבריהם. יושבים שם צעירים מכל מיני רקעים. זה יכול להיות נער ממשפחה הרוסה. או נערה בהריון. ואז הם מדברים על כל מה שלא מדברים איתם בבית. מה קורה כשאנחנו מתחילים לשנוא מישהו, כשהופכים אותו שעיר לעזאזל. מדברים על הבדיחות הגזעניות, על הקללות, ויוצא הרבה כאב. מדברים על 11 בספטמבר, איך אמריקה יצאה מה'קומפורט זון' ואיך כל דבר יכול לקרות גם כאן. הדברים שיוצאים מהילדים האלה הם מאוד חזקים. רבים מהם מדברים על הבושה הגדולה שהם חשים. כמה הם שונאים את ההיספאנים, המוסלמים, השחורים או היהודים".

שנאה ודעות קדומות. אימת השואה

סטון: "נכון. בבתי הספר התיכוניים יש את ה-Kick the Jew Day, שבמסגרתו כמה נערים תופסים את היהודי הראשון שהם מוצאים ברחוב ומכניסים לו מכות. משרד השריף יוכל לספר לך על זה בהרחבה. יש להם הרבה מקרים. לכן אנחנו מתמקדים בחינוך ומודעות הנוער ונאחזים באוכלוסיה הזאת של השורדים, שעוד חיים כאן כדי לספר את סיפורם. הם אנשים מאוד חכמים, אנשים שהיו בגיהנום וחזרה. אני לפעמים חושבת שהם ממש משוגעים, שהם מוכנים לשבת כאן איתנו ולשחזר את הכאב הזה פעם אחר פעם".