"פרידה נכונה": פרק מספרה של רמה מרינוב-כהן
איה וירון מתראים אחרי שנים בפגישת מחזור שמשנה את חייהם. כיצד יחוו מחדש קשר עמוק מבלי לערער את נישואיהם? איך ניתן להחיות סודות כמוסים ביותר, ומהו ערכו של זיכרון רגשי? פרק מתוך "פרידה נכונה" מאת רמה מרינוב-כהן
פגישה מחודשת בין ירון ואיה, חברי נעורים, מטלטלת את סדר חייהם ומעמידה במבחן את יכולתם להחיות את זיכרונותיהם הכמוסים - מבלי לערער את נישואיהם. הרומן "פרידה נכונה" מתאר את התמודדותם של הגיבורים עם עברם, עם שותפיהם לחיים ועם הבחירות שבחרו במהלך השנים. יחסם לאהבה הישנה ולשנים שחלפו, מאיר את העלילה מזוויות שונות ומעורר שאלות: מהו ערכו של זיכרון רגשי? מהי מידת אמינותו? הייתכן שהזיכרון מתעתע בנו ומשנה את צורתו כדי למלא תפקיד כלשהו? בואו לקרוא פרק מהספר.
איה
8 בפברואר
עשיתי את זה.
קשה להאמין. שנים שהרעיון מסתובב בראש. צף מדי פעם, מנקר, מתפוגג, ושוב חוזר, כעבור חודשים. למצוא את ירון, להתקשר. אולי להיפגש. האם הוא עדיין בחיפה? לאשתו קוראים הגר, אני זוכרת. ודאי יש להם ילדים. לא התראינו מאז, כה ארוכות השנים שחלפו. האם הוא זוכר? מה הוא זוכר? לא, הוא לא יטרוק את הטלפון בפני. אבל כיצד יגיב, לאחר שנות דור, היעלמות מוחלטת, לא ניתן לחזות. ערפל חוסם את עיני. להשיג את הטלפון, לחייג, לקוות שלא אצטרך להזדהות בפניה, להתחמק מהתחקירים שבדרך. ולהגיע אליו. לדבר, איתו. ושיהיה לבד. כמו לנחות באחת בקצה השני של העולם. מעבר לכל דמיון.
זה התחיל בבוקר אחד של יום שישי. קמנו לאיטנו, משרכים דרכנו למטבח, לקפה של בוקר. ובעודנו יושבים סביב השולחן ופותחים דואר — מכתבים מהבנק, אסיפת הורים, טסט לאוטו, אמר אורי: "איה, תראי מה קיבלת, יש כאן הזמנה למפגש מחזורים בתיכון," והגיש לי מעטפה ובה צילום ישן של בית־הספר, והזמנה ל"ערב נוסטלגי שלא יישכח". משהו פילח אז את בטני, בעודי מצמידה את ההזמנה למקרר, מסמנת בלוח השנה את התאריך. טוב שיש זמן, וגם קצת דיאטה לא תזיק. ההכנה כנראה לא הועילה. כי כעבור מספר שבועות, בעודי עומדת ומודדת, שום בגד לא נראה מתאים. "אולי תבואי ככה וזהו," הקניט אותי אורי שלי, כשגם השמלה הירוקה נפסלה ונחתה לרגלי, בעיני ייאוש.
השכונה הישנה בחיפה נמלאה המולה לקראת האירוע, מכל עבר נהרו תיכוניסטים־לשעבר לכיוון בית־ספרם, מחפשים את השילוט המכוון איש איש למחזורו ולבני כיתתו. מנסים לזהות פרצופים, מקווים שהם עצמם יזוהו על נקלה, ושגם שמם ייזכר בפי חבריהם — הרי הם לא באמת השתנו, לא ממש, אולי רק קצת.
זוכרת את צהלות המפגש וקריאות הפתיעה בעודנו נופלים זה על צווארו של זה. "שופט? נהיית שופט, ועוד במחוזי? כל התיכון היית בחצר, אף מורָה לא סבלה אותך, איך נהיית שופט?" ... "ראיתם את נאווה? ילדה עם צמות, מילה לא שמעו ממנה... מנתחת מוח, נוירוכירורגיה קוראים לזה. כל הכבוד, באמת כל הכבוד." "תגידו, שמעתם שלמיכל יש שני נכדים? סבתא עם ג'ינס וגופייה, אתם קולטים?"
עולים, יורדים, משוטטים במסדרונות, מחפשים את כיתתנו הישנה, מתמלאים זיכרונות.
"בדיוק אותה ברזייה, גם אז היא היתה חלודה," שמחנו בברזייה הישנה. "אבל עכשיו היא נראית יותר קטנה, נכון?" אמר רענן, וצחקנו. "וגם הכיתה לא השתנתה, זאת אותה כיתת י"ב. ואת ישבת כאן, אני זוכרת אותך יושבת פה," אמרתי לנאווה והצבעתי על הכיסא הקדמי באמצע. "הורידו את השלט, למה הורידו אותו? היה כאן שלט מצד ימין של הדלת, היה כתוב י"ב/2," אמר עודד. "מה פתאום, השלט היה מצד שמאל," התעקשה מיכל, ומיד נסחפנו כולנו לוויכוח נוקב, בעומדנו שם ליד כיתתנו — האם השלט היה לימין הדלת או לשמאלה. "וכאן היו השירותים של הבנות, הזיזו אותם," אמר עודד, צער דק בקולו. "ומה אתה עשית בשירותי הבנות?" תבענו לדעת, מצחקקים מולו, בעיקר מצחקקות. לפתע הרצין.
"נו, את מי חיפשת שם?" לחצנו. עודד, שבכיתה ח' היה מושא חלומן של כל הבנות, וגם קצת שלי. "בהפסקות הייתי מחפש שם את נאווה," גילה את הסוד, סוד בן שלושים שנה, והציץ בה. ואני ראיתי את הכרס מבעד לחולצתו, את הקרחת המתעקשת, ואת הזקן שלא הלם. עדיף לו בלי זקן. "לא ידעתי, בכלל לא ידעתי," גמגמה נאווה, והאדימה מולנו, ופתאום ראיתיה, ילדה ביישנית עם צמות, תלמידה שקדנית, מכנסיים קצרים, סנדלים. בנעלי עקב וחליפה מחויטת. רופאה. מחייכת. ועיניה בעודד.
ואחר כך, בחצר, פתאום מיכל אמרה —
"כאן היה ספסל, מתחת לעץ, אני זוכרת את איה יושבת כאן עם החבר שלה, אלון, נכון? הוא היה שני מחזורים מעלינו או שלושה?"
"נדמה לי ששניים," אמרתי, ולא תיקנתי את שמו.
"אל תגידי שאת לא זוכרת," אמרה מיכל, "הייתם יושבים כאן המון, מה איתו?"
"שינו את כל הגינה, אני חושבת שהספסל היה שם, בצד ההוא. ותגידי, מה איתך, איפה את גרה? איך קוראים לנכדים שלך?"
"נעלמת לי," אמר אורי.
"רק הלכתי קצת להסתובב," עניתי.
"טוב, בואי, ממש מאוחר," אמר והכניס את המצלמה לכיסו. השעה כבר היתה אחת אחרי חצות. "אני כבר באה," עניתי, "ממש כמה דקות. תחכה לי באוטו." כי הפרידה התארכה. החלפנו טלפונים, כתובות, מיילים, שלפנו משקפיים כדי לוודא שכתבנו נכון. "לא להאמין איך השנים עברו, פשוט נורא איך שהזמן טס." אמרנו שוב ושוב. "מעכשיו שומרים על קשר," הבטחנו זה לזה, "לא ניתן לעוד שנים לחלוף כך." וכך עמדה כיתתנו על המדרכה שליד בית־ספרנו הישן, מסכימים בינינו, זה לא חוקי איך שהזמן חולף. ולבסוף רענן הציע, "בואו ניפגש שוב, נעשה בקיץ עוד מפגש. זהו, קבענו. תבואו אלי."
ואז נפרדנו.
שרועה לצדו של אורי בנסיעה הלילית הביתה, הלומת זיכרונות.
"כל כך שמחה שבאת איתי," ליטפתי את זרועו האוחזת בהגה. "מקווה שצילמת?"
"צילמתי, אל תדאגי."
"אני אשלח במיילים, כולם ירצו לראות."
"כמעט שלושים שנה לא נפגשתם ועכשיו לא יכולתם להיפרד." אמר אורי.
"כן, טוב שרענן החליט להזמין אליו את הכיתה בקיץ."
ולאחר שתיקה, עוד שעתיים של נסיעה לפנינו —
"ירון לא הגיע?" אמר אורי, ידו הימנית לאורך רגלי.
"לא. איך ידעת שבדיוק עכשיו חשבתי על זה," חייכתי אליו בחושך.
"למה הוא לא בא?"
"הסתובבתי קצת ליד החבר'ה הגדולים, לא ראיתי אותו. אולי לא השיגו אותו."
ולאחר עוד מספר דקות.
"חבל שזה יקלקל לך, כל כך נהנית שם."
"מרגיז אותי שלא היה לי אומץ לשאול."
"לא נורא. אולי עדיף ככה."
"אולי. באמת היה כיף."
"ועכשיו אני יודע מי זה עודד שלך מכיתה ח'. מסתבר שאהב את נאווה."
"כן. תחשוב על זה ששלושים שנה לקח לו להגיד לה."
"שמת לב שכמעט כולם באו לבד, בלי בני זוג."
"בטח ששמתי לב. אז מה. כל כך יותר טוב ככה," אמרתי. ואחר כך נרדמתי,
כבר היה מאוחר. והגענו הביתה.
ובקיץ נפגשנו אצל רענן.
והזמן חלף.
ומה עם ירון.
ולפתע הגיעה דרישת שלום. בחורף האחרון, כבר חלפה כמעט שנה מאז פגש את חברתי הטובה במרכז העיר. לא זיהתה אותו, סיפרה לי, אדם זר ניגש אליה לפתע, פונה מתוך מטרייה, מכונס במעיל כבד, רק אחרי שהתחיל לדבר נזכרה בו, ירון. זה אותו החיוך, אמרה לי, כמו אז, כשהיינו בתיכון. השיער הלבין, וכבר לא אותו רזון נערי שהיה. תמצת לה את קורות חייו. שנות חיים ארוכות באוסטרליה, והוא עדיין נוסע וחוזר. אישה, ילדים. לא ביקש את מספר הטלפון שלי, לא אמרה אם שאל עלי, שמי כנראה נעדר משיחתם.
"פרידה נכונה", מאת רמה מרינוב-כהן. הוצאת פן וידיעות ספרים. 252 עמ'.
