שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אמא מתה בבית החולים, היא לא נושמת יותר"
    במשך שנתיים תיאר דרור כהנוביץ' את ההתמודדות הקשה שלו ושל רעייתו, איריס גולדמן-כהנוביץ', עורכת התוכנית "קולה של אמא" בגלי צה"ל שחלתה בסרטן השד, בבלוג "אב במשרה מלאה". אתמול (ב') היא נפטרה מהמחלה, כשהיא בת 40 בלבד, והותירה אחריה ילדה, דר בת ה-4. ynet מפרסם את הפוסט האחרון שכתב לזכרה
    שש וארבעים בבוקר. דר ואני כבר במטבח, עומדים להוציא את לוקה החוצה לטיול. הטלפון בבית מצלצל. זה לא יכול להיות טוב, בעיקר שהטלפון בבית כמעט לא מצלצל. "זה בטח אפי, רוצה להגיד לי שהם התעוררו מוקדם ושהיא יכולה לקחת את דר", אני מנסה לשכנע את עצמי שהכל בסדר וכלום לא קרה.

     

    "דרור, היא מתה, איריס, זה קרה עכשיו, לפני חמש דקות, בבית החולים, היא לא נושמת יותר", אומרת לי אלה, המטפלת של איריס שנשארה איתה בלילה בבית החולים. אחר כך היו המון רעשים על הקו ולא יכולתי לשמוע כלום. ניתקתי את הטלפון והסתכלתי אחורה, אל דר ולוקה שעומדות ליד הדלת. הלכתי אל הדלת ולקחתי את דר בידיים.

     

    עוד על ההתמודדות של נשים צעירות עם סרטן השד:

    מקשיבים לך: חולות סרטן שד מצאו תמיכה בפייסבוק

    דפנה עברה כריתת שד: "מי ירצה אותי ככה?"

    סרטן השד: התמודדות באמצע החיים

     

    "אבא, מי התקשר?", היא שאלה.

     

    "אני צריך לדבר איתך על משהו", אמרתי והרמתי אותה בידי.

     

    הלכתי איתה עד לספה בפינת המשפחה וישבנו ביחד והתחבקנו. "אמא מתה בבית החולים, היא לא נושמת יותר. את זוכרת שלאמא היה קשה לנשום, והרופאים עשו הכל כדי לעזור לה, וניסו כל מיני תרופות, עד שבסוף היא לא היתה יכולה לנשום יותר והיא מתה", אמרתי לה, כמי שמקריא את הטקסט שכבר היה כתוב לי בראש. "את זוכרת ששאלת אותי אתמול אם מישהו מת הוא עולה לשמיים? אז אמרתי לך שיש מי שמאמין שהוא עולה לשמיים ואני מאמין שמי שמת נשאר במחשבות, בזכרונות ובתמונות שלנו. אמא תישאר איתנו במחשבות ובזכרונות ובתמונות, וכל פעם שתרצי שאמא תהיה איתך, אז תיזכרי בה או תסתכלי בתמונות שלה. אמא לא תחזור יותר הביתה, היא מתה, אבל תהיה איתך תמיד במחשבות", כך אמרתי לה.

     

    "אבא, יש לי נזלת", היא אמרה, והלכנו לקנח את האף. חיבקתי אותה והיא הסתובבה והצביעה על משחק שעמד על השידה מאחוריה. "אבא, אתה יודע איך משחקים במשחק הזה?", היא שאלה.

     

    ברור היה לי שהיא לא מצליחה לעכל את מה שאני אומר. הרי אני לא מצליח לעכל את מה שאני אומר. "קצת קשה לי לשחק איתך עכשיו במשחקים, אבל אני חושב שזה טוב אם תביאי דפים וצבעים ונצייר ביחד", אמרתי לה. במקביל התקשרתי להורים של איריס הביתה.

     

    "איריס נפטרה עכשיו בבית החולים", אמרתי ללאה. היא פרצה בזעקות שבר ואחרי כמה שניות אמרה: "אנחנו נוסעים לבית החולים", וניתקה את השיחה. לאחר מכן התקשרתי לאמא שלי וביקשתי שתבוא להיות איתי ועם דר. דר הביאה דפים והתחילה לצייר פרצופים. "צייר לי את הגוף של האיש הזה", היא ביקשה, ואני השלמתי את התמונה. "עכשיו גם רגליים וידיים, וכפות ידים ואצבעות ונעליים", היא נתנה לי הוראות מדויקות לציור.

     

    מה עושים עכשיו?

    מה עושים עכשיו? חשבתי. בראשי הרי תרגלתי בדיוק מה יקרה ועכשיו הכל מתבלבל לי. חיפשתי במחשב תמונה טובה של איריס, וניסיתי לכתוב סטטוס בפייסבוק – "איריס גולדמן-כהנוביץ' 1972 – 2012". ניסיתי לכתוב וכל פעם ברחה לי איזו אות או ספרה. חיפשתי תמונה. דר ישבה לי על הברכיים והתסכלה בתמונות.

    איריס ז"ל, דרור ודר, לפני המחלה. "עדיף שאיריס תיקבר במקום שדר תוכל לרכוב אליו באופניים עוד 8-10 שנים" ()
    איריס ז"ל, דרור ודר, לפני המחלה. "עדיף שאיריס תיקבר במקום שדר תוכל לרכוב אליו באופניים עוד 8-10 שנים"

     

    "למה רואים תמונות של אמא?" היא שאלה.

     

    "אני מחפש תמונה טובה של אמא מהמסיבה האחרונה". מצאתי תמונה והעלתי את הסטטוס. לפי כמות האנשים שבדקו את הניוזפיד שלהם בפייסבוק בשבע בבוקר, נראה היה כאילו העולם כולו ישב וציפה לבשורה המרה בבוקר. התגובות הלכו ונערמו בפייסבוק. לא חשבתי שמישהו בכלל יראה את זה כל כך מהר.

     

    אחותי הגיעה ולקחה את דר אליה, לאכול ארוחת בוקר ולהתארגן לגן. "אבא, אמא עוד נושמת?", דר שאלה אותי. "לא חמודה, אמא כבר לא נושמת, היא כבר לא סובלת יותר, היא מתה", עניתי. ברור היה לי שהיא עדיין לא מעכלת.

     

    התקשרתי למירם, מנהלת הגן של דר וסיפרתי לה. "אנחנו נדאג לה ונשמור עליה היום", היא הבטיחה לי. "ברור לי שדר בידיים טובות", אמרתי.

     

    ישבתי על הספה וניסיתי לחשוב למי צריך להודיע

    דר הלכה עם אחותי ואני נשארתי עם אמא שלי בבית. התחילו להגיע הודעות סמס ומיילים, חלקם עוד מהלילה, שבו עוד מברכים אותי ליום ההולדת ומקווים לניסים עבור איריס. אחר כך התחילו חברים להתקשר. שאלו אם לבוא, לא ידעתי מה לענות. כנראה שהבינו שאני מבולבל והחלו לבוא. דיברתי שוב עם אמא של איריס, שהייתה בדרך לבית החולים. הרגשתי שאני לא יכול להגיע לבית החולים, היה לי קשה מדי.

     

    ישבתי על הספה וניסיתי לחשוב למי צריך להודיע. עשיתי עוד כמה טלפונים. התברר שכולם כבר יודעים בערך. חברים התחילו להגיע. מלכה הגיעה והחלה לנהל את סידורי הלוויה. מודעות, שעה, אמבולנס, רשיון קבורה, מועצה דתית. תוך חצי שעה הכל כבר נקבע. החלטתי שלמרות שהבטחתי לאיריס הלוויה אזרחית בארון, נקבור אותה כאן, באבן יהודה, קרוב, ליד הבית.

     

     

    קברה של איריס ז"ל. "הקבר כוסה בחול ולאחר מכן בזרי פרחים. כמה איריס אהבה זרי פרחים, זה ממש הולם אותה" ()
    קברה של איריס ז"ל. "הקבר כוסה בחול ולאחר מכן בזרי פרחים. כמה איריס אהבה זרי פרחים, זה ממש הולם אותה"

     

    האמת שתכננתי באותו בוקר לנסוע עם לאה לסיבוב בתי קברות בכפר סבא ובגבעת השלושה ולרכוש לאיריס חלקת קבר. החוק מאפשר היום לאדם לרכוש חלקת קבר פרטית בבית עלמין אזרחי רק בחייו. אחרי מותו לא ניתן לרכוש חלקה. לא הספקתי לרכוש ואולי זה היה עדיף, שאיריס תיקבר קרוב לבית, במקום שנוכל להגיע אליו בקלות, במקום שדר תוכל לרכוב אליו באופניים עוד שמונה-עשר שנים, כשתהיה כבר גדולה ועצמאית ותרצה להיות עם איריס. החלטתי שזו הבטחה אחת שאני מתכוון לא לקיים. סליחה, איריס.

     

    עוד טלפון לא מוכר. הפעם מתאמת ההשתלות של בית החולים. "מה כבר יש לאיריס לתרום? הרי היא חולת סרטן", חשבתי לעצמי כשהיא הציגה את עצמה. "אנחנו רוצים לבקש את רשותך לתרום את קרניות העיניים של איריס לאדם אחר", היא ביקשה.

     

    חשבתי לעצמי איזו הזדמנות נפלה בחלקי, לתרום איבר מאיבריה של איריס לאדם אחר. "אני חתום על כרטיס אדי, ואיריס חתומה וזו זכות בשבילנו לתרום, תשתמשו בכל מה שאתם צריכים, זה מה שאיריס הייתה רוצה לעשות", אמרתי לה, במקביל התקשרתי להורים של איריס וסיפרתי להם על כך. "ברצון נתרום, לכבוד הוא לנו", הם אמרו. מיכל אליעד כתבה על זה בפייסבוק: "יבורך האיש שיזכה לראות את העולם דרך העיניים של איריס". לא יכולתי לחשוב על משהו יותר מתאים.

     

    היו לי שנתיים להתכונן לרגע הזה

    הבית התחיל להתמלא בחברים. המודעות הגיעו מבית הדפוס, חברים נסעו לתלות מודעות ואני ישבתי לי לבד עם המחשב, צופה בתמונות, קורא סטטוסים והודעות של חברים. חברות מהקומונה של איריס זרמו אל הבית והמקום נראה כמו מפגש קומונה של ההריוניות, רק בלי הילדים בינתיים. הרגשתי שאני צריך לנחם יותר את האנשים מאשר הם צריכים לנחם אותי.

     

    למה בעצם? הרי הרגשתי עצב וכל פעם שדיברתי על איריס התרגשתי ודמעתי. אבל בכל זאת, אני חושב שהיו לי שנתיים להתכונן לרגע הזה. סיפרתי רק לאחרונה לאיריס, שכשהודיעו לה שהסרטן הפך גרורתי והתברר שהגידולים משתוללים בגוף שלה מבלי שהכימותרפיה תדגדג אותם, בשבילי ההרגשה היתה שהיא כבר מתה. אולי זו דרך ההתמודדות שלי עם המוות הצפוי, לחשוב שהאדם שאיתו אתה חי כבר מת, וכל דקה איתו ביחד זה סוג של מתנה, קופון, הנחה, על החשבון. בעיקר הרגשתי שלווה כי אני יודע כמה איריס סבלה בשבועות האחרונים, כשנאבקה לנשום, וכמה רציתי כבר לסיים את הסבל הזה עבורה.

     

    התקשרתי לארצות הברית ודיברתי עם מידד. הוא היה בתורנות לילה בבית החולים. סיפרתי לו על איריס ואמרתי לו שאני מודה לו על השיחה הקשה שניהל איתנו לפני שלושה שבועות, כשהיה בארץ ואמר לה: "תחשבי מה את רוצה שיעשו איתך כשתגיעי לבית החולים ולא תוכלי לנשום יותר". אני יודע שהוא הרגיש רע אחרי השיחה, הוא חש כאילו הוא מייצג את הצד של המוות, של הברירה שלא להחיות, לוותר על המאבק בסרטן. אבל השיחה הזו הכינה את איריס לדילמה הזו, וכשהרופא באיכילוב שאל אותה מה היא רוצה לעשות היתה לה תשובה מוכנה: "שלא יעשו לי פעולות בלתי הפיכות, שלא יכניסו לי צינור לריאות וירדימו אותי, שיקלו עלי כמה שאפשר וזהו".

     

    הרופאים כיבדו את רצונה של איריס למות בכבוד וטוב שכך. הרופא במחלקה הסביר לאמא של איריס שבשעה ארבע לפנות בוקר איריס התקשתה לנשום ולהירדם, הוא נתן לו עוד מנת מורפיום והיא נרדמה, וכך מתה בשלווה בשנתה. טוב שככה בחרה לעזוב את העולם, לא מחוברת לצינורות ומורדמת.

     

    "אמא שלי מתה, אבל היא איתי במחשבות"

    בצהרים, כשהבית כבר היה מלא אנשים, ישבתי בצד עם המחשב וכתבתי דברים שאותן רציתי לומר על קברה של איריס. היה לי קשה לכתוב, משום מה. הרגשתי שאני קצת נוטה לקלישאות או לפאתוס, תיקנתי ושיניתי הרבה פעמים את מה שכתבתי. הבית היה מלא חברות וחברים, שצחקו והעלו זכרונות. "כמה זה נחמד, לשבת כאן ולשמוח בשביל איריס", חשבתי. היא לא רצתה שאנשים יהיו עצובים בשבעה, מבחינתה זו מסיבה כמו כל המסיבות, כך היא היתה בוודאי מארגנת את זה.

     

    בשעה ארבע דר הגיעה מהגן עם אחותי, וישבתי לחבק אותה. היא היתה נבוכה מכל האנשים בבית וישבנו בחדר שלה. היא סיפרה לי שבגן ישבה עם כל החברות, הראתה להן תמונות של איריס וסיפרה להן על הקניות בלונדון. "אמא שלי מתה", היא הודיעה לגננות, "היא לא נושמת יותר, אבל היא איתי במחשבות שלי". כמה בוגרת היא יודעת להיות. כל הכבוד איריס, על מה שיצרת וגידלת.

     

    הגיעה השעה חמש וחצי, הזמן נראה כאילו הוא רץ מהר מאוד וצריך להתכונן להלוויה. התרחצתי והתלבשתי. "אני וכל האנשים בבית נוסעים לטקס הלוויה של אמא", אמרתי לדר. "מה זה לוויה?", היא שאלה. "זה טקס פרידה מאמא", הסברתי לה. "את תשארי עם לי ויעלי כאן בבית ואני אחזור עוד שעה".

     

    היא המשיכה לשחק בחדר עם לי ויעלי. יצאתי אל האוטו. נסענו אמא שלי, אפי אחותי ואני אל בית העלמין, מרחק שלוש דקות נסיעה. קרוב לבית, שתי גבעות מהבית, יושב בית העלמין של אבן יהודה, על הגבעה הכי מערבית, עם הנוף הכי יפה מערבה. אפילו אפשר לראות את הים. פיסת נדל"ן משובחת בחרנו לך, איריס.

     

    בבית העלמין חיכו כבר מאות חברים, מכרים ובני משפחה. התחבקתי עם כל כך הרבה אנשים, כשאני מנסה לזהות כל אחד מהם. לא יכולתי להשתחרר מההרגל להגיד "תודה שבאתם", כאילו אני מארח איזה אירוע. מה לעשות? ככה איריס הרגילה אותי.

     

    קראו לי לזהות את הגופה באמבולנס. פתחו את התכריכים וגילו את פניה של איריס. היא נראתה כל כך יפה ושלווה, פנים לבנים כמו של מלאך, כאילו אתי איפרה אותה לכבוד האירוע. רציתי ממש לנשק אותה. "זו איריס", אמרתי לעובדי בית הקברות.

     

    מאות האנשים המתינו והפקקים השתרכו סביב בית העלמין הקטן. הטקס התחיל בנגינת השיר "הצגה" של דני רובס. בחרתי את השיר הזה כי זה שיר שאיריס אהבה וביום ההולדת היא ביקשה מדני לשיר לה את השיר הזה. אחר כך הגיע שלב ההספדים. בכינו, צחקנו, נזכרנו, כל אחד הזכיר מה היתה איריס בשבילו. בסיום פרק ההספדים בחרתי להשמיע את השיר "חושך" של ילד פעם. כשהשיר התנגן הסתכלתי על לי גאון, גבי סידון ואורי וינשטוק, חברי הלהקה שעמדו בקהל. "אני בטח הורס את השיר הזה עבור לי, הופך אותו לשיר זכרון והיא בטח שונאת אותי על זה", חשבתי לעצמי.

     

    ילד פעם היו דבר כל כך מרכזי בחיים של איריס, דר ושלי בשנים האחרונות, שחשבתי שזה השיר המתאים ביותר לסיים את הטקס, בדיוק כמו שכל הופעה שלהם מסתיימת. כשהלכנו אל הקבר ניגשתי ללי ואמרתי לה שאני מקווה שלא הרסתי עבורה את השיר. "מה פתאום, זה כל כך ריגש אותי שבחרתם את השיר הזה", היא אמרה. התחבקנו. "תבינו כמה הייתם מרכזיים בחיים של איריס", אמרתי לה.

     

    כשהורידו את גופתה של איריס אל הקבר, עטופה בתכריכים, נזכרתי בדבריה שרצתה להקבר בארון וביקשתי ממנה סליחה על שלא יכולתי למלא את בקשתה. הקבר כוסה בחול ולאחר מכן בזרי פרחים. כמה איריס אהבה זרי פרחים, זה ממש הולם אותה, חשבתי.

     

    כשהסתיים הטקס היה נראה כאילו אף אחד לא רוצה ללכת הביתה. החברות של איריס מקומונת ההריוניות עמדו שם וזה נראה כמו מפגש קומונה אחד גדול. ממש לא רצינו ללכת. "הדק שלנו בבית יותר מתאים למפגש קומונה, יאללה, לכו", אמרתי להן. נסעתי הביתה.

     

    הבית היה מלא בקרובי משפחה וחברים. בחדר של דר ישבו חברי ילד פעם ובנו עם דר בלגו. היא כל כך שמחה והתרגשה. ככה זה שאת יו"ר מועדון המעריצים, חברי הלהקה באים לבנות איתך בלגו בחדר שלך בבית. הייתי בטוח שדר לא אכלה, אז לי, הבת של דיצה, הודיעה לי שדר כבר אכלה ארוחת ערב. כמה טוב שלא צריך לדאוג לכל הדברים האלה בתוך כל הבלגן, חשבתי.

     

    אחר כך לי וניבי, הבנות של דיצה, שהפכו להיות כמו אחיות גדולות לדר קילחו אותה וסירקו אותה. ישבתי איתה וקראתי לה סיפור לפני השינה. אחרי הסיפור אמרתי לה שכל השבוע יגיעו כל בני המשפחה וחברים הביתה, להזכר באמא ולהפרד ממנה. "איזה כיף", היא אמרה. אולי היא לא מבינה עדיין את המשמעות, אבל לפחות היא שמחה לארח, ירשה מאיריס את התכונה הזו.

     

    ישבתי עם לי, גבי ואורי, והם הודיעו לי שהם רוצים להקדיש את ההופעה הקרובה של ילד פעם, ב-4.8, לאיריס. "זו תהיה מחווה נהדרת", אמרתי להם. אז כולכם מוזמנים למלא את "שבלול" ב-4.8 בשעה 11:00, ותבואו כמובן עם ילדים.

     

    זהו, אני לבד. שוב לבד, כמו לפני עשר שנים

    כשכולם כמעט הלכו ישבנו במטבח, ההורים של איריס ואריק ודיצה, וקצת צחקנו. כמה טוב להיות מוקף בחברים טובים בשעה כזו.

    אחרי השעה עשר בלילה הם יצאו והבית השתתק. ישבתי עם האייפד לנסות לקרוא את כל המיילים שהגיעו. "88 הודעות מייל ממתינות", בישר לי האייפד. עברתי אחת אחת וקראתי. אנשים שלא הכירו אותי, חלק הכירו את איריס וירטואלית, חלק הכירו אותה בחיים, וחלק בכלל לא הכירו אותנו אישית אבל קוראים את הבלוג. כולם כותבים מילים מנחמות, מחזקים, מציעים לסייע. תודה לכולכם על מה שכתבתם. קשה לי לענות לכל אחד באופן פרטני, אבל אני קורא הכל ומתרגש. תודה.

     

    איריס הודיעה לכולם שהיא רוצה שהשבעה שלה תהיה מלאה בחברים עם ילדים, אז כנראה שמחכה לנו שבוע של מפגש קומונה בלתי פוסק. יאללה בלגן. כמה זה מכבד את זכרה של איריס. ככה היא אהבה לחיות.

     

    הצלחתי לישון עד השעה שלוש וחצי בלילה. עכשיו אני יושב וכותב במטבח. הבית שקט. עוד מעט יתחיל להתמלא. זהו, אני לבד. שוב לבד, כמו לפני עשר שנים. מה עושים עכשיו? איך ממשיכים? כשהחברים הולכים קשה להדחיק את המחשבה הזו. כשפתחתי את הבלוג הזה, ב-2009, קראתי לו "אב במשרה מלאה" כי חשבתי שהתפקיד שלי כאב לדר הוא תפקיד משמעותי. התכוונתי לכתוב על חוויות ההורות שלי ועל חוויות מתקופת ההתמחות במשפטים. לא שיערתי שיגיע יום שבאמת אהיה "אב במשרה מלאה".

     

    בשבועות האחרונים, כשאיריס היתה מאושפזת ואני ישנתי עם דר בבית ניסיתי להתרגל ללבד הזה, אבל עכשיו זה באמת לבד. אמא כבר לא תחזור יותר. זה קשה ואצטרך להתמודד עם זה בהמשך.

     

    מתוך הבלוג "אב במשרה מלאה"




     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איריס ז"ל עם דרור ובתם דר, לפני המחלה. "אמא כבר לא תחזור יותר"
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים