שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מה יש בישראל, שכולם פה שונאים את כולם?

    קיימת פה מלחמה סמויה, מלחמת מינים, שהולכת ותופחת ומגיעה לממדי שנאה עצומים. מה גורם לנו לשנוא האחד את השנייה? האם זה חוסר שוויון כלפי גברים או כלפי נשים? במי האשם? מי האחראי למצב הזה?

    שעת ערביים קיצית במדינת תל אביב. אנחנו יושבים בבית קפה הומה אדם ושותים משקה בטעם מלון. מסביבנו הרחוב גועש באנשים. תיירים רבים יושבים לידנו בבית הקפה או עומדים באמצע הרחוב, ומחפשים במפה כתובת כלשהי. גם הגבר שיושב מולי נראה קצת אבוד.

     

    עוד בנושא:

    הנזל וגרטל: שנאת נשים וסירוס גברים

    איך זה שאהבה הופכת לשנאה?

    למה אנחנו שונאים ומה זה אומר עלינו?

     

    דני (שם בדוי), הוא עולה חדש שמנסה לבנות בית בארצנו. הוא הגיע לכאן כדי למצוא עבודה ואולי גם אשה יהודייה איתה יוכל להקים משפחה. אבל קשה לו, לדני. הוא הגיע מעיר אירופאית, קלאסית וקרה, והוא רגיל למנטאליות שונה לגמרי: לסדר וניקיון, לנימוס ואדיבות, לרשמיות וקלאסה. הוא רגיל לכל הדברים שבארץ הוא לא מוצא.

     

     

    אבל הדבר שאולי הכי מטריד אותו בקשר למנטאליות הישראלית היא העובדה שאנשים בארץ לא ממש מחבבים אחד את השני: "זה מרגיש כאילו כולם פה שונאים את כולם, והשנאה קיימת אפילו בין גברים ונשים", הוא אומר לי.

     

    "אני חי כאן כבר כמה חודשים. שוחחתי עם גברים ישראלים ונשים ישראליות, ויש להם רק דברים רעים לומר אחד על השנייה.

     

    "מעולם לא שמעתי גבר אומר מילה טובה על האשה הישראלית, מעולם לא שמעתי אשה מדברת לטובת הגבר הישראלי", הוא אומר. "מה יש במדינה הזאת, שכולם כל כך שונאים האחד את השני?", הוא שואל ואני נותרת ללא תשובה. הלב נחמץ ומצב הרוח מתערער כי הדברים שהוא מטיח בפני מרגישים נכונים, וזה פשוט עצוב.

     

    "את אשה, את בטוח תביני"

    בחזרה הביתה אני עוברת את שלב ההכחשה ואומרת לעצמי שזה בטח לא נכון. אנחנו עם מחוספס כזה, וככה יוצא לנו, זה לא בכוונה. אבל אני מבינה שאני משלה את עצמי כשהבחורה שיושבת לידי מתחילה לצרוח על הגרוש שלה בטלפון. היא מנתקת את השיחה ואומרת לי "אל תאמיני לגברים. הם כ-ו-ל-ם שקרנים. אבל אני לא צריכה לספר לך. את אשה, את בטח כבר יודעת", וככה הפכתי להיות בצד שלה, כי אני "אשה" ואמורה להבין איך זה.

     

    אני מנסה להתנתק עם קצת מוזיקה באוזניים ומעבר על חדשות היום בסמארטפון. אני נכנסת לאחת הכתבות, קוראת אותה ואת התגובות אליה. מטקבק אחד כתב: "הישראליות זה המיץ של הזבל של המין האנושי כולו". מטקבטק אחר אפילו החמיר עוד יותר וכתב: "הנשים בישראל במאה ה–21 הן הקבוצה הכי נכה רגשית בעולם. זו הקבוצה הכי שטנית בעולם. זו קבוצה שיש בה רק רוע ושום דבר טוב".

     

    מלחמת המינים 2012

    אני במצב רוח מדוכדך. הרי מה שאמר דני על מערכת היחסים בין הגבר והאשה הישראלים – הוא לא פחות מאמת. אנחנו, הישראלים, נלחמים דורות על גבי דורות באויבינו שמבחוץ, אבל האויב האמיתי הוא בתוכנו. קיימת פה מלחמה סמויה, מלחמת מינים, שהולכת ותופחת ומגיעה לממדי שנאה עצומים.

     

    מה גורם לנו לשנוא האחד את השנייה? האם זו סקסיסטיות גברית? האם זו נצלנות נשית? האם זה חוסר שוויון כלפי גברים או כלפי נשים? האם זו האלימות המינית? במי האשם? מי האחראי למצב הזה?

     

    אני נזכרת בספר "צופן הישראליות", שבו מתווה גד יאיר את האופי הישראלי על פי עשרה פרמטרים, וטענתו העיקרית היא שכל פרמטר כזה הוא תוצר של קודים תרבותיים המושרשים בנו עמוק. מסתבר, שהתנהגות "ישראלית" טיפוסית של כל אחד ואחת מאתנו, מקורה בחוויות הפוסט הטראומטיות שלנו כעם.

     

    הרי מה לא עשו לנו? רדפו אותנו, השפילו אותנו, גירשו אותנו, גזלו את רכושנו, השמידו אותנו. וכל זה קרה שוב ושוב. לימדו אותנו מגיל צעיר שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו. לימדו אותנו שאנחנו צריכים להיזהר ממי שלא כמונו ושאנחנו צריכים להיות מאוחדים כדי לשרוד. למדנו לפחד וכתוצאה למדנו גם לשנוא.

     

    נשים שונאות גברים, גברים שונאים נשים, מה יהיה הסוף? (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    נשים שונאות גברים, גברים שונאים נשים, מה יהיה הסוף?(צילום: shutterstock)

     

    הקו הדק שבין אהבה לשנאה

    בספרו, טוען גד יאיר: "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה? על שנאה. אין כמונו בשנאה. המומחים מספר אחת בעולם. אולי משום שהשנאה, באורח פרדוקסאלי, מחברת בינינו. היא עושה אותנו דומים זה לזה" (עמ' 103).

     

    אז כן, אנחנו אוהבים לשנוא. יש לנו רווח מהשנאה כי היא הגורם המאחד ביותר, וכשאנחנו מאוחדים אנחנו חזקים יותר. אנחנו עושים דמוניזציה לכל מי ששונה מאתנו בצורתו החיצונית או בדעותיו, וכל זאת כדי להראות כמה אנחנו טובים וצודקים יותר. אצלנו השנאה באה חינם, ללא כסף וללא מאמץ. היא תולדה של השריטה התרבותית שלנו, של האימה שלנו מהזר והשונה.

     

    הניכור שלנו הפך למושרש, אבל הוא גם החל להתפשט. אנחנו לא רק שונאים את העמלקים, האדומים והיבוסים. אנחנו שונאים גם יהודים שאינם כמותנו: רוסים, אתיופים, תימנים, פולנים. אנחנו שונאים את העשירים ואת העניים. אנחנו שונאים את אלו שמשתמטים ואת אלה שמתפללים ואת אלה שלוחמים, את הבליינים ואת הבורגנים. אנו שונאים את העוסקים במדע ואת העוסקים ברוח.

     

    אנחנו שונאים את כל מי שחושב אחרת, וזה הולך ומתפשט גם למקום העדין והאינטימי ביותר: שנאה בין גברים ונשים. השנאה היא בבית, במטבח, במיטה. נשים שונאות גברים רק בשל היותם גברים, וגברים שונאים נשים רק בשל היותן נשים.

     

    אם אנחנו גברים ברור שנתמוך בארגוני זכויות הגבר במשפחה,ואם אנו נשים אנו חייבות לתמוך בפמיניסטיות – ולו רק בשל המגדר שלנו. אין מקום באמצע, אין בין לבין. אין צבעי ביניים, אין גם וגם. מבחינתנו יש רק אפשרות אחת, אמת אחת ויחידה, וכל מי שיצא נגדה הוא האויב.

     

    זה הטבע הישראלי, מסביר גד יאיר, "כאלה אנחנו: שונאים, גם את עצמנו; מפרידים, גם את מי שבתוכנו; מבקרים, אפילו את אנשי שלומנו. אנחנו מתגוללים על כולם: על השכנים שלנו, על הגיבורים שלנו, על המנהיגים שלנו, על המקופחים שבינינו, ועל הניצולים בתוכנו" (עמ' 113).

     

    אז מי אחראי למצב הזה?

    כולנו. כולנו אשמים במצב הזה כי אנחנו לא מתבוננים פנימה, לא מוכנים לביקורת – גם אם היא עצמית. חשבון נפש הוא גדול עלינו, והתמודדות לרובנו היא לא רצויה. וכך, בלי שנשים לב, הפלגנות הולכת וגוברת ובסופו של דבר, היא מחלישה אותנו. וזה קורה כי שנאה היא מכנה משותף מאוד נמוך.

     

     

    כולנו צריכים לעשות עם עצמנו חשבון נפש. אנחנו חייבים זאת האחד לשנייה, כדי שלא ניוותר "גלויות – גלויות בתוך ארץ שונאת יושביה" (עמ' 110). וזה מתחיל פנימה, במערכות היחסים שלנו, בבית שלנו, באינטימיות ובאהבה.

     

    אם נחליט שאנחנו נלחמים למען האהבה ולא נגד האהבה – אז אולי נצליח להחזיר מעט אמון זה בזו. אם נחליט להתמודד עם השדים שלנו ונלמד לחיות איתם בשלום – אז אולי נצליח לחיות האחד עם השנייה בשלום.

     

     

     

    מסכימים עם אלינור? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אלינור פרארה
    צילום: לירון מורגנשטרן
    במקום לאהוב אנחנו מתרכזים בלשנוא
    צילום: shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים