שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ההיסטוריה של המכות - המעורב הפרוע
    מאחורי כל קרב MMA שאתם רואים היום, עומד אנגלי בן המאה ה-19 עם שפם עצום. קראו לו אדוארד וויליאם ברטון-רייט, והוא היה הראשון שניסה לשלב בין אמנויות לחימה שונות. כמחווה לאיש ולפועלו, גם רם גלבוע משלב בפרק הזה בין דברים שבדרך כלל לא מתחברים. למשל שרלוק הולמס, צמידי מגנט, ארגון ההגנה והסיבה האבולוציונית לקיומם של שמאליים

    דקה לפני המאה ה-20 שותקה לונדון מפחד. פחד ממרטשים, פחד מכולרה, ובעיקר פחד מחוליגנים - מילה חדשה בעיר, שהודבקה לכנופיות שארבו ברחובות המוארים בגז. מאיימת מכל הייתה שיטת תקיפה נושנה שנקראה חניקה: אזרח מכובד עובר בסמטה, ומופתע לגלות כי נציג או נציגים של המעמד הפושע כרכו סביב צווארו חבל או זרוע חסונה. כששבו אליו חושיו, אם שבו אליו, היה מבחין הלונדוני שהוא קל יותר במשקל השילינגים שהיו לו בכיסים. באמצע המאה ה-19 הוקמו תחנות משטרה סביב העניין הזה, וחוקים עתיקים הוחזרו לחיים. כעבור ארבעה עשורים, לונדון עדיין לא הרגישה בטוחה שמדובר רק בזיכרון רע.

     


     

     (איור: אלדר מיניבאיב) (איור: אלדר מיניבאיב)
     

    מעטים באנגליה ידעו לתאר או להסביר את טכניקת החניקה הדמית שמביאה להירדמות מהירה ולבלבול קל, אך לא מותירה נזק נראה לעין. וזה מה שהיה ברוב המקרים: חניקת זרוע אחורית, כמו ג'יו-ג'יטסו מגושם, שהובילה ליותר בהלה מלתרדמה. פושעים מעטים, אם בכלל, המתינו כמה דקות עד שהלקוח שלהם ימות כליל.

     

    ב-1862 דווח על עשרות קורבנות, ביניהם חבר פרלמנט. עורכי החדשות לקחו את זה הלאה, ועיתון אחד כתב שרחובותיה של לונדון "מסוכנים כמו רחובות נפולי". פוליטיקאים שוחרי תקציב ליבו את הפניקה, וכל חשד לניסיון שוד נופח לממדי "חניקה". קולר מיוחד ברוחב עשרה סנטימטרים של עור גס ושל ניטים חולק לשוטרי המקוף ונמכר לבני המעמד המבוהל. הוא סימן שיש לך כסף וששווה לשדוד אותך.

     

    בימים האחרונים של המאה ה-19 כבר לא היו חונקים, אבל שוב היה פחד. אוכלוסיית לונדון הכפילה את עצמה בינתיים, ולפחות שליש מתושביה נולדו מחוץ לעיר, רבים באירלנד של הרעב הגדול. החוליגנים - גלגול מקומי של נערי הפינה מליברפול ושל ה"סקטלרים" ממנצ'סטר - עסקו בעיקר בגנבת כיכרות לחם ובכיוס שעונים, אבל זה לא הפריע לאנשים לפחד. פועלים חששו לחזור בחשכה מהמפעלים באיסט אנד לדרום לונדון, שלא הייתה נעימה גם בבקרים. אלה היו פני העיר שאליה הגיע אדוארד וויליאם ברטון-רייט - מהנדס, יזם, איש מכירות ומקדם מדע ההגנה העצמית. הוא היה אנגלי ממוצא סקוטי שנולד בהודו, חונך ועבד באירופה, במצרים ובאסיה. איש אשכולות, מומחה לשום דבר.

     

    כמו צעירים משכילים רבים בימיו התהדר ברטון-רייט בשפם כידון עצום והתאמן בשנות לימודיו בסיף ובאיגרוף בחוקי קווינסבורי, הדומים לאלה של ימינו. בהמשך, במסעותיו ברחבי האימפריה הבריטית ומעבר לה, הוא גילה שאיגרוף לא אומר לך מה לעשות כשמישהו לא מתאגרף איתך בחזרה, אלא נותן לך בעיטה בביצים, מושך לך בשפם או פשוט מחבק אותך ומטיל אותך לרצפה. איגרוף לא עובד הכי טוב במאונך. ברטון-רייט החל להתאמן בהיאבקות, ולאחר מכן עסק מעט בסבאט (או "מגף ישן"), אמנות קיקבוקסינג צרפתית שבה הבעיטות יוצאות רק מאזור כפות הרגליים.

     

    "אמרתי לך לבוא לתה מנחה, אז אתה תבוא לתה מנחה" ()
    "אמרתי לך לבוא לתה מנחה, אז אתה תבוא לתה מנחה"

     

    למהנדס הבריטי, שהיה נשכח אלמלא האינטרנט, יש חשיבות כפולה בסיפור המתגלגל של המכות. ככל הידוע הוא היה האדם הראשון שחיפש שיטת-על מזרחית-מערבית שתשלב בין תורות הלחימה הקיימות ותפתור את כלל המצבים. ההשפעה ארוכת הטווח שלו היא בעיקר כמי שאיפשר את פועלם של אחרים: ברטון-רייט היה הגשר המקורי של הג'יו-ג'יטסו היפני לאירופה, בדיוק בזמן לקרבות ההיאבקות שנערכו בהיכלי המוזיקה של לונדון. אחרי שתי מלחמות ומגפה עדיין אפשר למצוא מה מחבר בין הג'יו-ג'יטסו שנחת אז ביבשת למאמנים שפועלים בה היום.

     

    אם מסתכלים על זה לאחור מה-UFC של שנת 2012, זה נראה עוד יותר חשוב. ללא המהלך שהוביל ברטון-רייט, אפשר לשער מה היה קורה לשאר אבני הדומינו: הג'ודו היה מגיע לברזיל בגירסה פשוטה וחלשה יותר, רבי־האמנים האחרונים בלחימת הקרקע היו מתים לאיטם ביפן, והלהבה של קרבות האתגר הייתה דועכת. ייתכן גם שלולא הבריטי המשופם היה ארגון ההגנה מפסיד ביותר מדי קרבות פנים אל פנים ומדינת ישראל לא הייתה קמה, אבל נראה אם יהיה לנו זמן.

     

    1. שילובים

    הרעיון לשלב בין אמנויות הלחימה צץ אצל המהנדס הבריטי ביפן. הוא שהה שם שלוש שנים על סף המעבר הסופי שלו לאנגליה בגיל 38, בשנת 1898; ברטון-רייט עבד כיועץ היתוך בחברה בריטית-יפנית שייצרה מכבשים, התוודע לג'יו-ג'יטסו, ולדברי תומכיו הספיק להתמחות בשני סגנונות נפרדים. הראשון היה סגנון מסורתי באזור אוסקה שהתרכז בקאטות ובתרגולי מכות, ובשני השתלם אצל ג'יגורו קאנו הגדול בקודוקאן, קצת יותר מ-400 קילומטר צפונית-מזרחית משם.

     

    קאנו, אבי הג'ודו, הרשים את הבריטי בג'יו-ג'יטסו המעשי שלו. הזכרתי את זה בפרק הקודם: יותר משהוסיף לשיטות הג'יו-ג'יטסו הקיימות, קאנו גרע מהן. הג'ודו שלו חף מכל הטכניקות התאורטיות שאי אפשר לתרגל באימונים. זה התקשר לחידוש נוסף שלו, שכנראה קרץ במיוחד לברטון-רייט כאיש עסקים מערבי: הג'ודו יועד לכל אחד, לא כמו הג'יו-ג'יטסו שבו עסקו אך ורק לוחמים והקראטה שנדחק לקהל היעד המצומצם של שומרי ראש ובריונים. בג'ודו נותרו המכות מחוץ לקרבות האימון, ולמעשה תורגלו רק לצורך שימור האמנויות הישנות, אז למחרת הלכת לעבודה בלי חתכים ופנסים בעיניים. אמירה ישנה קובעת שג'ודוקא מכה אותך עם כל כדור הארץ; ברמה מעשית יותר, העובדה שהוא לא מכה אותך באגרופים התאימה עוד יותר לתקופה נטולת מגיני ראש ושיניים.

     

    באנגליה שמעו לראשונה על ברטון-רייט כשהופיע במערכת "פירסון", המגזין הצעיר שזכה לחשיפה גדולה שנה קודם לכן עם פרסום סדרת "מלחמת העולמות" של ה"ג וולס. ברטון-רייט ערך במשרדי העיתון הדגמה ובה העניק זכות אחיזה חופשית למתאבק בסגנון קמברלנד - אחד משלל סגנונות צפוניים שנוצרו ממסורות ויקינגיות וקלטיות - ואז הטיל אותו בקלות למרות הפרשי משקל לרעתו. המתאבק, שהתאמן מראש עם ברטון־רייט, הודה לפני העורכים כי השיטה המיובאת מתוחכמת יותר מזאת שהכיר, למרות שצריך לומר: אם יש משהו שהיאבקות קמברלנד היא לא, זה מתוחכמת.

     

    צולם לפני המצאת מסת השריר ()
    צולם לפני המצאת מסת השריר

     

    עורכי העיתון התרשמו בכל מקרה, ושכרו את המציג לכתוב סדרת מאמרים. הראשון בהם, "איך להתחזות לאדם חזק", פורסם בינואר 1899. אחרי כמעט 120 שנות התפתחות של העיתונות הכתובה, אני מעדיף את הכותרות של אז: המאמר הסביר איך להתחזות לאדם חזק. המהנדס הדגים בכתב ובתמונות כי הבנה של עקרונות דוגמת מנוף ונקודת משען, לצד ידע אנטומי בסיסי, מאפשרים פעולות שרק לכאורה דורשות כוח רב. נגיד, מכירים את הטריק הזה של למנוע מאדם להתקדם כשנוגעים באצבע מעל השפה שלו? הרעיון בא משם.

     

    "איך להתחזות" חשף את סודות מפגני הכוח של כמה "אנשים חזקים" מפורסמים שעבדו על במות היכלי המוזיקה של לונדון (היה שם הכל, לפעמים גם מוזיקה). בהופעות האלה ראית למשל איך אישה קטנת גוף מניפה בקלות גבר גדול מהקהל; ברטון-רייט הסביר שהכוח הוא משני לשימוש בסוגסטיה ולהבנה בביומכניקה, וסיפר איך לעשות את זה בבית. 20 שנה אחריו כתב גם הארי הודיני על הקשר בין וודוויל, ג'יו-ג'יטסו יפני ושכנוע עצמי, אבל הדגמות מהסוג הזה מסרבות לגווע גם בימינו. יותר מ-100 שנה אחרי ברטון-רייט מחלטרים אותם תרגילים במכירות של צמידי מגנט ואנרגיה להמונים.

     

    שני המאמרים הבאים של ברטון-רייט עסקו בג'יו-ג'יטסו של יפן. כשהחברה הגבוהה ומעמד הביניים המתהווה לא פחדו לצאת החוצה, הם הוקסמו מאימפריית השמש ונשבו בתנועת "תרבות הגוף" - בעצמה תוצאה של היטשטשות המעמדות ותגובה למהפכה התעשייתית. כמו קאנו ביפן, ברטון-רייט הדגיש שהג'יו-ג'יטסו הוא תרגול גופני מלא בפני עצמו, ובגיליון מרץ 1899 הודיע שהחליט לאחד את אמנויות הלחימה כולן. לאמנות המאוחדת הוא קרא "ברטיטסו", שילוב של שמו עם ג'יו-ג'יטסו.

     

    מתחילתה ועד סופה של הברטיטסו, "מאוחדת" הייתה מילה קצת גדולה. ברטון-רייט לימד איגרוף לצד שיעורי ברטיטסו, שהיה בעצם גי'ו-ג'יטסו יפני מסורתי עם חלק מהעקרונות של קאנו ליצירת חוסר איזון אצל היריב (מאוחר יותר הוא הודה שלא קיבל מקאנו יותר מכמה שיעורים), בתוספת גימיקים אירופיים שהותאמו לרחוב הוויקטוריאני. כזה היה למשל טריק של השלכת מעיל על הראש לפני ההתקפה, וכמה תרגילי לוחמה באמצעות מקל הליכה ומטרייה.

     

    ברטון-רייט היה הרבה דברים, וטיפש לא היה אחד מהם. הוא הבין שלשיטות שונות - כמו-גם לגישות שונות בתוך כל שיטה - יש יתרונות וחסרונות שיבואו לידי ביטוי במצבים שונים. לדוגמה, הגי'ו-ג'יטסו שמיש רק מקרוב, וכדי להגיע בבטחה לקרב מטווח אפס חייבים לעסוק גם באיגרוף. כעבור עשרות שנים, בברזיל, תגיע משפחת גרייסי לאותה מסקנה. אלא שהיא תחליט לא לתרגל את כל "המדע המתוק" של האיגרוף, ורק לשלב את אומדן הטווחים בשיטה שלה.

     

    "טוב, קדימה, נלך על עגיל בפטמה" ()
    "טוב, קדימה, נלך על עגיל בפטמה"

     

    ברטון-רייט פישט את זה ככה: "אם מישהו נכנס לקרב אגרופים בסגנון המוכר של משחק הוגן אנגלי, היריב ודאי יאיץ פנימה ויצמצם טווח במטרה להימנע ממכה. אז מגיע הרגע להיאבקות בסגנון היפני הסודי. האדם הלא מודע לסכנה ייתפס וייזרק מיד בעוצמה כל כך גדולה שהוא ימצא את עצמו מחוץ לקרב, אפילו בלי כוח לפרוש בלא עזרה משדה המערכה".

     

    הסגנון היפני לא היה סודי כמובן. לפחות לא יותר משההיאבקות היוונית־רומית הייתה סודית בארץ השמש העולה. כבר מימיהן הראשונים היה מי שהעדיף למכור אמנויות לחימה למערביים כשהן ארוזות במסתורין.

     

    2. אגרופים

    את האיגרוף שלימד ברטון-רייט פיתח או לפחות פירסם אלוף העולם השני, ג'ים קורבט, אמריקאי בן תקופתו ואבי תפיסת האיגרוף המודרנית. קורבט היה מהראשונים שזיקקו את הטכניקות במיוחד לצורך איגרוף עם כפפות, וכראוי לג'נטלמן בוגר תיכון - היו שמועות שהוא אפילו למד פעם בקולג', אבל אף אחד לא העז לומר לו את זה בפנים - התייחס לענף באותה דרך מדעית שבה ניגש קאנו להגנה העצמית בכללותה.

     

    את העוסקים באיגרוף אפשר לחלק באופן גס למתקוטטים, שבאים ללכת מכות, ולמתאגרפים - שממש באים לנצח את היריב באיגרוף. לרקד בזירה, להשתמש במכות ישירות, לעקוץ ולהמשיך הלאה. ומהרבה בחינות, הג'נטלמן האמריקאי היה המתאגרף הראשון. לא בהיסטוריה (זה כבוד ששמור לדניאל מנדוסה היהודי), אלא בסגנון שמותאם לחוקי קווינסברי, וחשוב מזה: בימים הראשונים של תקשורת ההמונים.

     

    קורבט התבסס על הרבה מכות ג'אב - או קדמיות-ישירות, היסוד של המתאגרף החכם - ושילב הטעיות ועבודת רגליים שחילצו אותו מצרות. הוא גם ערך קרבות אימון בימים שמתאגרפים רבים חשבו שהם גוזלים מהיכולת בקרב עצמו.

     

    בעקבות קורבט נוצר גל של מתאגרפים חדשים ברחבי העולם דובר האנגלית. עד אז השתייך הענף באופן כמעט אקסקלוסיבי לחזקים ולפראים; עכשיו הבינו צעירים בלי הרבה עוצמה שכוח הוא רק יתרון אחד בתחום שמושפע מאוד גם ממהירות, מקשיחות, מכושר וממיומנות.

     

    עוד דבר על קורבט, שיכול ללמד משהו על איגרוף בכלל: הוא היה שמאלי מומר. רוב המתאגרפים, להבדיל מרוב המתאבקים, עומדים עם הרגל החלשה מקדימה. זה עניין חשוב מפני שאיגרוף הוא משחק של אינסטינקטים. האינסטינקט שאומר לך מה לעשות בכל מצב, איך להגיב לכל פעולה, נבנה באינספור אימונים. בזירה זה כבר מאוחר מדי, ובה אתה רק מאלתר על סמך מה שעבדת עליו במכון.

     

    "בא לך שנעבור עכשיו ל'אל גינת אגוז?'" ()
    "בא לך שנעבור עכשיו ל'אל גינת אגוז?'"

     

    איגרוף הוא גם משחק של זוויות: באמצעות עבודת רגליים, תנועת ראש ומכות אתה כל הזמן מחפש את הזווית שתאפשר לך להכות את היריב בלי שהוא יוכל להגיב. כאן באה לידי ביטוי הא-סימטריה בין מספר הימניים באוכלוסייה למספר השמאליים: רוב המתאגרפים הם ימניים, והם גם רגילים לאלתר בעיקר מול מתאגרפים ימניים אחרים. מול שמאלי מגיעות המכות מהצד ההפוך, הסכנות אורבות בדיוק במקומות שהאינסטינקט שלך מכוון אליהם, והתנועה במגמת חיפוש פרצות היא שונה לגמרי.

     

    למתאגרפים שמאליים, שעומדים ברגל ימין קדימה, קוראים Southpaw - כפה דרומית. זה הגיע מהבייסבול, שם נבנים איצטדיונים כך שהחובט פונה תמיד מזרחה כדי שלא יסתנוור מהשמש של אחר הצהריים. מכיוון שהזורק עומד בדיוק מולו, זורק שמאלי נמצא עם היד שלו קרוב לדרום.

     

    כשקורבט התחיל להתאגרף היו אומרים על מתאגרפי Southpaw שהם "עושים את זה בדרך הלא נכונה"; אפילו בימינו, עם יריבי אימון ייעודיים לפני כל קרב חשוב, אף אחד לא אוהב להילחם מולם. הם משבשים את המערכות ויכולים להפתיע גם יריבים שעולים עליהם טכנית (רוי ג'ונס ג'וניור חטף את הנוקדאון הראשון שלו ואת הנוקאאוט הראשון שלו ממתאגרפים שמאליים נחותים ממנו). בימיו של קורבט היה כמעט בלתי אפשרי למצוא להם עבודה, ורוב השמות הגדולים של המאה ה-19 ושל תחילת המאה ה-20 מעולם לא נפגשו עם שמאליים.

     

    בתחילת המאה ה-21, מאמנים מסוימים רואים במתאגרפים שמאליים פנינים נדירות. יש אפילו שהמירו מתאגרפים ימניים לעמידה שמאלית. בסוף המאה ה-19, מאמנים שזיהו כישרון כמו של קורבט היו ממירים את המתאגרף בכיוון ההפוך. לכן הייתה הקדמית הישרה שלו כל כך חזקה: היא הייתה שמאלית של שמאלי.

     

    אחרי שאמרתי את כל זה, ברמות הגבוהות של האיגרוף פוגשים יותר שמאליים ממה שאפשר לצפות. בכלל האוכלוסייה יש עשרה אחוז שמאליים, אבל באיגרוף ובכמה ענפים דומים מתקרב שיעור השמאליים לאחד משלושה. הנתון הזה - עם העובדה שבחברות פרימיטיביות שבהן אחוז גבוה של שמאליים מתקיים לצד אחוז גבוה של רציחות - גרם לכמה מדענים אירופים להחליט שהסיבה האבולוציונית לקיומה של השמאליות היא היתרון שהיא נותנת במכות מול ימניים. זה נקרא יתרון המיעוט, ואמור להסביר גם למה יש יותר שמאליים משמאליות. אוקיי.

     

    3. בלשים

    אחד הלקוחות הכי מוכרים של ברטון-רייט היה שרלוק הולמס. הבלש שיצר ארתור קונן דויל היה אשף באלה, בחרב ובאיגרוף (ב"חותם הארבעה" אומר אלוף איגרוף בשם מקמורדו שהולמס מבזבז את כישרונותיו, ושכמתאגרף היה מגיע רחוק. "אתה רואה, ווטסון?", אומר הבלש לדוקטור. "אחד המקצועות המדעיים עדיין פתוח בפני"). אלא שדווקא הידע בברטיטסו הציל את הולמס במקרים רבים, כולל במפורסם מכולם: בשווייץ, מעל מפלי רייכנבאך שאליהם השליך אותו פרופסור מוריארטי.

     

    הרגע הזה תואר לראשונה ב"הבעיה הסופית", סיפור שנכתב ב-1893 - כשקונן דויל עוד לא שמע על ברטון-רייט, והברטיטסו עוד לא היה קיים. לסופר נמאס מהגיבור שלו, והוא הניח לאויב המושבע שלו לגרור אותו למוות משותף. כעבור עשר שנים של לחץ ציבורי, ב"תעלומת הבית הריק", הולמס מסיר את התחפושת של אספן ספרים ישיש מול ד"ר ווטסון הנדהם ומסביר איך שרד: "יש לי מעט ידע של בריטסו, השיטה היפנית של ההיאבקות. חמקתי מאחיזתו, והוא בצרחה נוראה בעט בזעם במשך כמה שניות ושרט את האוויר בידיו. אבל כל מאמציו עלו בתוהו; הוא לא מצא את שיווי המשקל, ומטה הוא צנח".

     

    לא ברור למה הברטיטסו נקרא אצל קונן דויל "בריטסו". ייתכן שהוא העתיק את הטעות מכתבה בעיתון שדיווחה על אחת ההדגמות של ברטון-רייט. כך או כך, לא פלא שהבלש האוונגרדי נשלח להתאמן דווקא בברטיטסו, שנתפסה בו בזמן כמסתורית וכמתקדמת, כמיסטית וכמדעית, כמזרחית וכמערבית. במציאות ננטשה הברטיטסו לפני שהבשילה לכדי אמנות-על, או לכדי שיטה משולבת שגדולה מסך חלקיה. ההישג הזה שמור לצרפתי שהסתובב באנגליה באותן שנים והושפע באופן ישיר מהברטיטסו, אבל אנחנו נפגוש אותו רק בפעם אחרת, כשיחזור למולדתו.

     

    עד ממש לאחרונה נותרה אנגליה בחזית האמנויות המשולבות באופן רעוע. בשנות ה-60 של המאה ה-20 נולד שם הג'יו-ג'יטסו הספורטיבי, קוקטייל לא מעורבב ולא מנוער של תרגילי ג'יו-ג'יטסו יפני עם קרבות שמשלבים קראטה וג'ודו - הכל במסגרת שעתיים וחצי שבועיות שמעביר מאמן יחיד, בדרך כלל בעל שלוש חגורות דאן 6 ומעלה, לפחות אחת מהן בצבע אדום-לבן. גם בארץ יש שלל גירסאות של הג'יו-ג'יטסו הזה. צמד המילים "מגע מלא" הוא סימן אזהרה טוב, אבל לא מחייב.

     

    לזכותו של ברטון-רייט, ואולי גם של הלקוחות שלו, ייאמר שהוא טרח להביא מומחים נפרדים לתחומים השונים. למעשה הוא רכב על המומחיות שלהם כדי למשוך לקוחות למכון. הראשונים היו אלוף היאבקות שווייצרי בשם שרפיו וסייף צרפתי בשם פייר ויני, משוחרר טרי מצבא צרפת. נכתב עליו שהוא יכול להרוג 20 כמוך במרווח שבין ארוחת הבוקר לארוחת הצהריים, אבל שהוא לעולם לא עושה את זה.

     

    4. פלמ"חניקים

    "אף חלק בדרום לונדון לא יטיל עליך אימה", נכתב על הכרזות מחוץ לאולמות. "הגנה מכל סוג של התקפה", הבטיחו המודעות בעיתונים. "חוליגנים יהיו חסרי אונים מולך", נכתב בכתבות על השיטה היפנית-אנגלית-ישנה-חדשה.

     

    הציבור החל למלא את "ההיכל התת-קרקעי העצום בעל האריחים הלבנים הנוצצים והאור חשמלי", מועדון הברטיטסו בשדרת שאפטסברי בסוהו. מנוי לא היה זול, והתלמידים היו מהברנז'ה של לונדון ב-1900. גם תלמידות, למרות שעליהן נאסר להתאגרף. ברטון-רייט אפילו קיבל זימון מלכותי להופיע בפני הנסיך מוויילס - בקרוב המלך אדוארד השביעי - אבל שבר את מפרק כף היד בעימות עם שני פרחחים שחסמו לו את הדרך כשרכב על אופניו. הוא דיווח על זה כ"תאונת אופניים", וסיבותיו עימו.

     

    שרפיו החל לאמן היאבקות שווייצרית והיאבקות קץ', ולמד בעצמו ג'יו-ג'יטסו שיעזור לו מאוחר יותר בחייו כשיופיע כמתאבק מקצועני. ויני היה מורה לסיף בגדוד הארטילריה השני בגרנובל, וקידם בחיל את הסבאט; ברטון-רייט העריך את סגנון הבעיטות המתקדם שלו שדמה יותר לסיף ברגליים ופחות לסבאט המסורתי, שפותח בחלקו בידי מלחים ונועד להעניק להם יציבות על ספינות. אותם מלחים גם השתמשו בכף יד פתוחה, אולי כדי להימנע מענישה על שימוש באגרוף סגור ואולי משום שלא היו להם כפפות.

     

    פייר ויני השתמש באגרופים הסגורים של האיגרוף האנגלי, הקרוב ללב המעסיק שלו, והפגין גם כישורים אחרים: כסייף בחסד הוא אימץ בצבא את שיטת ההגנה העצמית באמצעות מקל הליכה של עשירי צרפת, לה קאנה, והתאים אותה ללוחמה עם מקל. אם הסבאט של ויני היה סיף עם הרגליים, אז הלה קאנה שלו היה סיף עם אלה. אחרי שברטון-רייט ראה אותו עם הנשק הזה ועם כמה אחרים, הוא החליט למנות אותו למדריך הראשי של המועדון.

     

    ויני, כמו רבים מהלוחמים בני זמנו, מת במלחמת העולם הראשונה או בשפעת הספרדית שחיכתה לשורדים. אבל האמנות שלו נלחמה עוד סיבוב אחד, וצצה בשנות ה-40 בארץ ישראל, בתרגולי לוחמת המקל הארוך הידועים לשמצה של ההגנה.

     

    קצין בריטי שהתאמן אצל ויני והוצב במשטרת הודו פירסם ב-1923 ספר שנקרא "שיטת מקל ההליכה להגנה עצמית", שהתבסס ברובו על מה שלמד אצל הצרפתי. עותק של הספר התגלגל לאוניברסיטה העברית בירושלים, שם גילה אותו ב-1941 מדריך קפא"פ (קרב פנים אל פנים) שעמל על הסילבוס של קורס מדריכי הקפא"פ הראשון של ההגנה. השם הקודם של התחום היה "ספורט מגן"; עם הקמת הפלמ"ח נועד הקורס הזה לסמן את המעבר של ההגנה להתקפה.

     

    המדריך החליט לבחון את השיטה המוסדרת מהספר לעומת השיטה הספרטנית של הלוחמים שלו, שפותחה כמענה לנבוטים של הערבים ולאלות של שוטרי המנדט. החניכים בקורס מדריכי לוחמת מקל נחלקו לשתי קבוצות: אחת למדה את המקל הארוך, שנחשב מסובך יותר לתפיסה ונקרא בארץ "מקל הטיול", והשנייה למדה את השיטה המקומית של המקל הקצר.

     

    אחרי שלושה שבועות הופיע בתרגול יעקב דורי, מפקד ההגנה, שנחרד מהסכנה הטמונה לידיים ולראשים בפראות של המקל הקצר. הוא תמך חד-משמעית בשיטה הצרפתית-אנגלית שבפלמ"ח נודעה כשיטה ההודית; דורי הרגיש שהשיטה הזאת מנחילה לחייל ביטחון עצמי בלי לסכן אותו באימונים יתר על המידה. יש לי דוד עם צלקת במצח, ידיים רועדות וחשדנות מובנית כלפי מקלות שיתווכח איתו, אבל בסדר.

     

    מדריך הקפא"פ הכי מוכר של ההגנה היה אימי ליכנטפלד - האיש שבשנות ה-50, כשהיה מדריך הכושר הגופני הראשי הראשון של צה"ל, החליף את הקפא"פ ב"קרב מגע". לפני שעלה לארץ היה ליכטנפלד מתעמל ואלוף איגרוף מקומי בברטיסלבה, סלובקיה, ואז התמקד בהיאבקות. בענף החדש הוא הגיע להישגים לאומיים וגם למכבייה של 1935.

     

    את הזמן הפנוי שלו בברטיסלבה נהג ליכטנפלד להעביר בתרגילי הגנה עצמית שאביו, בלש משטרה, העביר במכון התחנה, ובמכות עם בריונים שלא ידעו על איזה יהודי הם נפלו. בתחילת שנות ה-40 הוא ברח מהנאצים לארץ, וכאן הגיע לתובנה פשוטה: הקפא"פ מסובך ופיזי מכדי שרוב החיילים והחיילות יוכלו להרוויח ממנו בזמן הקצר שמוקדש לו באימונים. מלבד לוחמת מקלות ותרגילי הגנה עצמית מהג'יו־ג'יטסו כללו תוכני הקפא"פ גם היאבקות ואיגרוף; מעטים בארץ הבינו כמו ליכטנפלד שכל אחד מהם הוא ענף ספורט נפרד המיועד לאתלטים המתמסרים אליו.

     

    אחרי קום המדינה, כשניתן לו החופש לעסוק בכך, הוציא ליכטנפלד מהקפא"פ - אז כבר קרב מגע - את כל מה שאי אפשר לתפוס במהירות. הוא השאיר רק טכניקות טבעיות ופשוטות דוגמת מכות לביצים והגנות בסיסיות, ובעיקר התמקד בהנחלת אגרסיביות בסיסית. ליכטנפלד לא התכוון ולא ציפה שקרב המגע הבסיסי שלומדים חיילים ייתן להם יתרון ביחס לאלופים מקצועיים, אלא ייתן להם מה שאפשר בהתחשב בזמן התרגול. אחרי כ־20 שנות שירות הוא המשיך ללמד קרב מגע במכון הפרטי שלו.

     

    המוטו שאימצה לבסוף השיטה היה אמנם זה של הקודוקאן, "מקסימום יעילות במינימום מאמץ", אבל האמת היא שהגדרה כנה יותר הייתה "מקסימום יעילות במינימום זמן שהשקענו פה". קרב מגע, כמו אמנויות הלחימה המעורבות האחרות, לא חידש הרבה בהיבט הטכני. החידוש האמיתי של ליכטנפלד היה הלך הרוח: צריך לסיים את הקרב כמה שיותר מהר, ולהתחפף משם.

     

    14 שנה לאחר מותו של אימי ליכטנפלד, הרבה אנשים קוראים למה שהם עושים "קרב מגע" ואף אחד מהם לא מסכים עם אף אחד אחר. חלקם התקדמו עם הזמנים ומעודדים את החניכים להתאמן גם בשיטות סדורות יותר; הרוב, בינינו, חיים בסרט עם כוראוגרפיה של שנות ה-80. אגב, מסוף אותו עשור פועלת קבוצה של קנדים ואמריקאים שעוסקים במה שאפשר להגדיר כקפא"פ מודרני: קרבות במלוא העוצמה עם מקלות קשים ומיגון קל. הטכניקות שלהם במקל יותר פיליפיניות מאשר צרפתיות, אבל הם עצמם קוראים לזה לפעמים קפא"פ. בשאר הימים הם קוראים לעצמם "דוג ברדרס", המוטו שלהם הוא "מודעות גבוהה יותר דרך מגע נוקשה יותר", וכנראה תחשבו שהם לא שפויים.

     

    5. יפנים

    "לשום דבר אנושי על רגליים אין סיכוי מול האנשים האלה". את המילים האלה שמר ברטון-רייט למדריכים שנשלחו אליו מיפן, ולפחות אחד מהם השפיע על ספורט הלחימה יותר מכל מאמני הברטיטסו האחרים.

     

    לקראת סוף 1899 דיווח ברטון-רייט שהוא יוצא לאתר מדריכים. בעצם הוא יצא לאסוף מדריכים: כמה מכתבים לג'יגורו קאנו ולאנשי קשר באוסקה, ובנמל כבר המתינו לו אחד יממוטו והאחים טאני, לוחמי ג'יו-ג'יטסו עם קשר רופף לקודוקאן. אלא שיממוטו וטאני הבכור, המבוגרים יותר, לא הרגישו בנוח בבירה המערבית; הם לא הסכימו להשתתף בשם המעסיק האירופי בקרבות אתגר, וחשבו שהדגמות שיווקיות מול קהל ששילם כסף מבזות את האמנות. בתוך זמן קצר הם חזרו ליפן. יוקיו טאני, עוד לא בן 19, דווקא הסתדר מצוין. בסוף 1900 הצטרף אליו יפני צעיר נוסף בשם אויאנישי, שהתאמן במכון האנדה באוסקה והתמחה בהיאבקות קרקע.

     

    כנראה שברטון-רייט עצמו לא היה מומחה גדול בג'יו-ג'יטסו. הסגנון שהציג היה מיושן, מהתקופה המנוונת שבה נדחקה האמנות לקאטות של מורים מחוסרי תלמידים. הג'יו-ג'יטסו שהביאו איתם היפנים כבר היה מתקדם יותר, דומה יותר לג'ודו ולג'יו-ג'יטסו של ימינו, והציג תחרות אמיתית להיאבקות ולאיגרוף.

     

    עם הצטרפותם של היפנים נכנסו ההדגמות לנוהל קבוע: ברטון-רייט היה מספר על השיטה היפנית, ואז קורא להם לבמה ("הם היו דמויות ציוריות מאוד", סיפר אחד העיתונים. "גופים צנומים אך בנויים לתלפיות, עטופים בתלבושת אופיינית רפויה ותלויה"). ההדגמה הראשונה החלה בהכרזה שהיפנים הקשיחו את גרונותיהם עד כדי כך שאי אפשר לחנוק אותם: אחד מהם היה נשכב על הגב, וארבעה גברים מהקהל היו מוזמנים לעמוד על מוט עץ ארוך שהונח במאוזן על צווארו, שניים מכל צד. ברטון-רייט הבין משהו בתעלולי אנשים חזקים, והיה לו קהל אידאלי: בלונדון של ראשית המאה ה-20, שבה כל ילד חמישי מת בשנה הראשונה לחייו, עשירי העיר עדיין רצו להיות בטוחים שהצוואר שלהם מוגן.

     

    השלב הבא היה הדגמה של תרגילי ג'יו־ג'יטסו מהסוג שהבן שלכם עושה כשהוא חוזר הביתה מהחוג. מגזין כושר ובריאות מהתקופה דיווח כי הרושם העיקרי הוא ש"ברטיטסו הוא אמצעי כבד להדיפה של מתקפה צפויה: בהנחה שהיריב נותן אזהרה הוגנת על כוונותיו העוינות, תוכל להטיח את החוליגן על גבו בפתאומיות ובעזות שתפתיע אותו. זה נכון במיוחד להדגמה של שיטות להפעלה כשבן לוויה תוקף אותך בסכין בכוונה רצחנית... אבל דבר לא יציל אותך מהפרחח ששולף פגיון לא צפוי ומטיח אותו בגבך או בצלעותיך".

     

    מי שהבין משהו הגיע בשביל הקרבות: על כסף (50־1,000 פאונד), בחוקים משתנים, ולרוב בשיטת הטוב משלושה. המתאבק השווייצרי של הברטיטסו היה נלחם מול מתאבקים אנגלים, לעיתים נדירות נלחם ברטון-רייט בעצמו במתמודדים מהקהל, והיפנים היו נלחמים בכל מי שבא. ב-1892 כבר היה מורה יפני אחד שעבד באירופה והעביר הדגמות יבשות של ג'יו-ג'יטסו, אבל זאת הפעם הראשונה שהשתמשו באמנות ביבשת באופן חי.

     

    יוקיו טאני - גובה 1.68 מ', משקל 55 ק"ג, כינוי "הרקולס הכיס" - בקושי הפסיד בכלל, ובמשקל קרוב לשלו היה בלתי מנוצח. ג'ו אקטון, מתאבק קץ' בריטי שהביא את הטכניקות מאזור לנקשר לארצות הברית וחזר משם אלוף העולם, כבר היה כבן 50 כשעלה לקרב מול טאני. ובכל זאת, התוצאה הרשימה את אקטון עד כדי כך שהוא ביקש לאמן את היפני לאליפות העולם שנערכה באנגליה בהמשך אותה שנה. אחרי כמה חודשי אימונים, ולמרות שהחוקים והלבוש היו נגדו, יוקיו טאני זכה באליפות העולם במשקל קל לשנת 1904.

     

    הזכייה של טאני הייתה אחת מהסיבות שנשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט, התעניין בג'יו-ג'יטסו למען כוחות הביטחון האמריקאיים. סיבה נוספת הייתה מלחמת יפן-רוסיה, וגם הרוסים התרשמו: אחרי המלחמה הגיעו נציגים שלהם לקודוקאן של קאנו. כשחזרו החלו לפתח את הסמבו, אמנות הלחימה הלאומית הרוסית, וכמובן הוצאו להורג בידי סטלין. בלונדון ניצח אחד היפנים של ברטון-רייט את המתאבק הרוסי קלמסקי. הוא כונה "האדם שאי אפשר לתלות", והתהדר בכך שהצוואר שלו כל כך אדיר שאי אפשר לחנוק אותו. אקצר מאוד את הסיפור ואומר רק שהוא טעה.

     

    קטסוקומה היגאשי, יפני שטען כי הוא אלוף העולם, התחייב בראיון ל"קוסומפוליטן" מ-1905 שבתוך שישה חודשים הוא יכול ללמד כל אחד לנצח גבר ששוקל כפליים ממנו, ואז הפסיד לטאני הקטן ממנו. זה קרה בפריז, שהייתה מוקד של קרבות סגנון-מול-סגנון עוד מ-1899, בניצחון המפורסם והשנוי במחלוקת של האיגרוף הצרפתי - הסבאט - על האנגלי. היה משהו סמלי בכך שבפריז ענה טאני על השאלה שהעלו עיתוני הממלכה המאוחדת מרגע שהיפנים התחילו לנצח את המתאבקים שלהם: אם הם יוכלו לנצח גם את המתאגרפים שלהם. טאני רחש כבוד רב למתאגרפים ומיאן לפגוש אותם בלונדון, אבל מארק גאוצ'ר, נציג פריזאי של איגרוף אנגלי, גילה שקשה להמשיך לתת אגרופים כשאתה ישן.

     

    יוקיו טאני הפסיד לבסוף לג'ודוקא טארו מיאקי - לוחם שחונך במכון של האנדה בעיר אוסקה - שהגיע לעיר מיפן כשטאני שב מפריז. ב-1906, אחרי שהפסיד למיאקי, פתח איתו טאני מכון משותף ופירסם איתו את "משחק הג'יו-ג'יטסו". בספר, שבו מופיעה כנראה המודעה הראשונה בעולם לחליפת האימונים שפיתח קאנו - שמונה שילינג ושישה פני לז'קט, ציינו הכותבים שהם למדו שלא לתמוך בקרבות של החוקים הפתוחים שלפעמים ניהלו בעצמם. 90 שנה לפני אירוע ה-UFC הראשון כבר הבין טאני שקרבות סגנון-מול-סגנון אולי מדגימים את העליונות של אתלט אחד על אחר, אבל לא אומרים הרבה על הסגנונות עצמם. מיאקי מצידו המשיך להילחם עוד 30 שנה, והפסיד להליו גרייסי בקרב שנערך בריו דה ז'נרו כשהיה בן 52. הוא מת כעבור שנה.

     

    אחרי מלחמת העולם הראשונה, בתיווכו של אויאנישי, הפך טאני למאמן הראשי הראשון של הבודוקואי - מכון אמנויות הלחימה הוותיק ביותר באירופה שעדיין פועל. מאוחר יותר עבר הבודוקואי לייצג את הקודוקאן. בשנות ה-20 ביקר קאנו במכון והעניק לכל המאמנים שלו, גם לטאני, דאן 2 של ג'ודו.

     

    6. סיומים

    "מה זה ברטיטסו?", שאל האיש שמצייר את התמונות כשהלכנו במורד רחוב ריג'נט.

    "ברטיטסו וג'יו-ג'יטסו", אמרתי במבטא יפני מעודן.

    "התעטשת?", חקר האיש.

    "לא, מדוע?".

    "חשבתי שהתעטשת. תמשיך".

     

    הדיאלוג הזה, שהופיע בפתיח של כתבה מ-1902, מלמד שהג'יו-ג'יטסו של ברטון-רייט לא חדר לתודעה של המיינסטרים האנגלי גם בשיאו. על מאסטר הברטיטסו נכתב בשעתו ש"הוא יכול לעמוד על שלו בכל קרב, מקטטת רחוב עם חוליגן מבריסטול ועד לתחרות דקירות עם דספרדו איטלקי", אבל התברר שהוא לא יכול לנצח את ההיגיון העסקי, וגם לא את הקדמה.

     

    יותר ויותר רחובות הוארו בחשמל, וכשהופיע האור הסתלקו החוליגנים. ברטון-רייט נקלע לקשיים כלכליים עקב החזקת המקום העצום בלב הווסט-אנד, שלא לדבר על התשלומים לצוות היקר ורחב האגו. רוב המדריכים של ברטון־רייט עזבו והתפרסמו בזכות עצמם. ראשון העוזבים היה יוקיו טאני. ב-1903, ארבע שנים לאחר שנפתח, מועדון הברטיטסו נסגר. בדיוק כשנודע לבריטים על האמנות שהצילה את הבלש הספרותי שלהם, לא נותר עוד שום מקום ללמוד אותה.

     

    ברטון-רייט המשיך ליוזמות עסקיות מפוקפקות, נכשל גם בהן ומת חסר כל. שארית הצוות של הברטיטסו עברו להתרכז בהיאבקות המקצוענית החדשה, אבל רוב המדריכים פתחו אקדמיות להגנה עצמית ברחבי לונדון והסביבה. הולנדי בשם טופול, שהגיע לאנגליה במיוחד לאחר שקרא את אחד המאמרים של ברטון-רייט, למד ג'יו-ג'יטסו אצלו ובצרפת לפני ששב הביתה לפתח את אמנויות הלחימה המשולבות בהולנד. מורה לחרב בשם הטון, שהעביר במועדון בשאפטסברי שיעורי סיף היסטורי לשחקני תאטרון, תיעל את התלהבותו מהשיטה בדרך ייחודית: הוא הנחיל אותה לרופאים בבתי חולים פסיכיאטריים כדי לסייע להם להשתלט על חולי נפש בלי שייפגע אף אחד.

     

    פייר ויני פתח מקום, והפרסומת טענה כי "השיטה שלו, שמשלבת עבודת מקל, היא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם יותר מתוקף אחד. על כך מומחים מסכימים". נראה שהוא שב לצרפת במלחמה הגדולה, ומה שהיה חסר לו זה תרגיל נגד תקיפה במכונת ירייה.

     

    אויאנישי אימן אצל ויני, המשיך לערוך קרבות על כסף וניסה את כוחו גם כמתאבק מקצוען. אחרי שעזב ליפן הקימה אחת התלמידות שלו, אדית גרוד, את יחידת שומרות הראש של "איגוד הנשים החברתי-פוליטי". הן היו הראשונות בממלכה המאוחדת שביקשו זכות הצבעה לנשים באופן לא מנומס. אויאנישי עזב את לונדון ב-1908, השנה שבה הגיע לעיר מיטסויו מאידה בדרכו לברזיל, בהזמנת האמרגן של טאני.

     

    בשנים שלאחר הברטיטסו עברו התלמידים הכי מוכשרים אצל יוקיו טאני. המרשים ביותר היה צרפתי בשם ז'אן ז'וסף רנו, שהתאמן באנגליה באמנות היפנית וחזר להילחם באפאצ'ים, החוליגנים של פריז. רנו היה סייף בשתי אולימפיאדות, מדריך הגנה עצמית, מיומן בסבאט, בהתקוטטות פריזאית, באיגרוף אנגלי, בהיאבקות, בג'יו־ג'יטסו, בלה קאנה, באקדח ובמטרייה. המלומד עם המונוקל, שיצא חי מתריסר מקרים של דו־קרב עד מוות, היה גם מחבר, מחזאי, מתרגם לצרפתית, ידיד של אוסקר וויילד ויודע כל דבר חשוב שיש לדעת על מכות כבר לפני מאה שנה.

     


     

    במשך רוב המאה ה-20 חשבו מתאגרפים שהאמת נמצאת אך ורק ביסודות האיגרוף, המתאבקים האמינו בלעדית בדרך שלהם ומומחי ג'יו-ג'יטסו הסתפקו בג'יו-ג'יטסו. ז'אן ז'וסף רנו היה כנראה האדם היחיד באותן שנים, כולל המהנדס הבריטי עצמו, שבאמת תפס את מה שברטון־רייט ניסה לעשות. אני אחזור אליו בהזדמנות אחרת, כי אני רואה שאתם כבר עייפים. 

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים