דעה: למה אני מגייס רק את מי ששירת בצבא?
אלו שלא שירתו יקפצו עלי ויאמרו לי שיש חוק שוויון הזדמנויות. נכון, הוא קיים. אבל אני אשמח אם תסבירו לי איך אפשר לאכוף את זה, ואיך כל בית משפט יכול להתערב בשיקולים שלי בדבר התאמה אפשרית של מועמד כזה או אחר שלא בגלל צבעו או מינו אלא בגלל תכונות אופי שאותן אני מחשיב לקריטיות
לא היה לי טוב בצבא, לא, בהחלט לא. יכולתי לפאר את ההיסטוריה שלי ולהתהדר בנוצות יפות ולטעון כי אחוות הגברים ושירות המולדת מילאו את ליבי בגאווה, אבל זה יהיה ״קצת״ לא נכון. אומנם היו רגעים של רעות וסיפוק. אבל רובו של השירות שלי היה מורכב משמירות 4-8-4, טיפולים בנגמ״ש, סיורים תחת אפוד ונשק בקו כזה או אחר.
לקריאת טורים נוספים של יהודה מודעי
אז למה עשיתי את מלוא שלוש השנים ושנים אח״כ מילואים - כי כך צריך. כי זו חובה. כשאתה נמצא במסגרת צבאית, מראש אתה משאיר את ההיגיון מחוץ לש״ג, ומבצע את הפקודות שניתנו. גם אם לא נוח לך באותו רגע, גם אם יורדת עליך השמש או קופח עליך הגשם והברד.
ברבות הזמן אתה מבין כי בדרך כלל יש הגיון בפקודות אבל לפעמים יש טעויות. אבל אתה לומד להבין שבצבא אין מקום גדול לאינדיבידואליזם. כוחו של הצבא הוא בגודלו, בעבודת הצוות שבו, ובציות להוראותיו השונות.
הערכים נשארו
תודה לאל השתחררנו והיום רובנו המוחלט עובד באזרחות במסגרות או חברות גדולות יותר או פחות. אבל מתברר שאותם ערכים של עבודת צוות, שיתוף, ולפעמים ביצוע הוראות גם כשלא נוח, לא מתאים,עדיין קיימים. לפעמים (בואו נודה על האמת) נדרש גם ביצוע הוראות שמראש אני יודע כי בטעות יסודן.
היום אני יושב כבר במקום אחר, לפעמים אני נדרש לסייע בגיוס אנשים למחלקות שונות במפעל. ואז מגיעים עשרות של קורות חיים למשרות השונות. ולך תדע אילו אנשים מתחבאים מאחורי הניירות האלו, טובים או רעים, משקיעים או עצלנים, ראש גדול או מנמיכי טוס, תורמים לרוח החברה או זאבים בודדים, אין לדעת.
אם אתם חושבים שלהגיע לראיון זה מעמד קשה עבור המתראיין – דעו לכם שגם למראיין אין חיים קלים. הוא נדרש להמר על סמך נתונים מסויימים שהוצגו בניירות ועל סמך הכרות חטופה של עשרות דקות עד שעה עם האדם, באם להפקיד את המשרה בידי האדם שהגיע לראיון. לכל תפקיד יש פרמטרים נפרדים של התאמה ודגשים אחרים. אבל כמעט כולם דורשים עבודת צוות וציות לנהלי החברה.
אם ננתח לרגע את המילה "חברה" היא מגיעה מהמילה "חבר" במשמעות חבר בני אדם – כלומר קבוצת אנשים שעובדת יחדיו תוך התפשרויות למשען השגת מטרה או רווח משותף.על פי רוב ( ומדובר בהכללה בלבד) אדם אשר שירת בצבא הפגין יכולת של ציות ועמידה בלחצים כאשר לא תמיד היה נוח לו.
אדם אשר סיים את מלוא שלוש השנים - חזקה עליו שביצע את מה שאמרו לו, סביר להניח כי היה בורג בתוך מערכת הרבה יותר גדולה והצליח להשתלב בה. על פי רוב אדם אשר בעט במערכת הצבאית ולא שירת בה מטעמים אינדוודואלים או אינטרסנטים - יהיה אדם אשר כרוך יותר סביב רצונותיו, בחירותיו.
אני לא מתבייש
אינני מעוניין באדם כזה. חד וחלק, ואני לא מתבייש בזה. אף מעביד לא ירצה להעסיק מישהו אשר מלכתחילה עולות שאלות בדבר רצינותו לעמוד מתחת לאלונקה כאשר יש מכרז גדול מחו"ל ופתאום צריך להישאר שעות נוספות כשזה לא מתאים, וכאשר האישה מעוניינת שיחזור הביתה.
הלא אין הבדל גדול במהות בין הדרישה מחייל לבלות יום שלם בנגמ"ש באימון בנגב לבין הדרישה ממחסנאי לארוז משטחים כאשר המיזוג התקלקל וצריך לשלוח דחוף משלוח. בשני המקרים מדובר בפעילות שרובנו המוחלט היה מעדיף לוותר עליה ולבלות בים בעמידה או בישיבה...
יש זהות מסוימת גם בין שיתוף פעולה בין חלקי גדוד שונים לבין שיתוף פעולה ביצירת תוכנה או מוצר מסוים בין חלקים שונים במפעל. לעצלנים, לנרקסיסטיםולנונ-קונפירמיסטים אין יתרונות גדולים בעיני המעבידים.
ברור שמיד יקומו מקטרגים ויאמרו, תמיד יש יוצאים מהכלל ואיך אתה יכול להכליל. ובכן אתם צודקים. מדובר בהכללה. אולם כאשר אתה שם מודעה בעיתון או אתר דרושים, הררי קורות החיים הניתכים עליך מונעים אפשרות של הזמנת כל המועמדים לראיון. בין לבין תהליך הגיוס המראיינים צריכים גם לעבוד....
תנו לי גנרלים עם מזל, ולא גנרלים עם שכל
המראיין על פי רוב מזמן בין 5-8 מועמדים. ואלה יהיו, כאלה שיש לך פחות תמיהות בגינם ויותר סיבות טובות להתאמה. אין כאן מיליטריזם גלוי או מוסווה. אלא שימת טובת החברה הכלכלית מעל לכל. כמו שציינתי קודם איני אישיות צבאית, ולא מגן על הצבא אלא מעוניין רק בטובתה של החברה אותה אני מייצג. נפוליאון אמר פעם "תנו לי גנרלים עם מזל, ולא גנרלים עם שכל", כדי שתבחרו להיות בין המועמדים שיזומנו לראיון, עדיף שיהיו לכן מירב התכונות הטובות ולא כמה שמקפיצות וגורמות לתמיהות.
כמובן שאין כאן פסילה של כל הלא משרתים. אם אותו אדם נפסל מסיבה רפואית או בחר לא לשרת אולם עשה שירות לאומי, התנדב במסגרת כזו או אחרת למען החברה. אזי אלו בדיוק התכונות שמקפיצות אותו מעלה. תכונות שמעידות על כך שלמרות שיכל לוותר על השירות, בחר לתת מעצמו בעבור החברה. אדם כזה יכול להיכנס למועמדים הרציניים לתפקיד. ושימו לב עד כמה קרוב עד זהה המונח של חברה במובן של חברה כלכלית לבין המונח של חברה במשמעות של אזרחי ישראל.
חלקכם במיוחד אלו שלא שירתו, יקפצו ויאמרו שאסור לי ליישם מדיניות שכזו, היות שיש חוק של שוויון, נכון החוק הזה קיים. אולם אשמח אם תסבירו לי איך אפשר לאכוף את זה, ואיך כל בית משפט יכול להתערב בשיקולים שלי בדבר התאמה אפשרית של מועמד כזה או אחר שלא בגלל צבעו או מינו אלא בגלל תכונות אופי שאותן אני מחשיב לקריטיות בעיני החברה.
אודה כי עד כה לא נצרכתי ליישם חשיבה כזו. היות ואני מתעסק בעיקר במקצועות של מדעי החיים, וסוג כזה של תואר דורש השקעה רבה וחשיבה לטווח ארוך. בדרך כלל אופורטוניסטים לא הולכים ללמוד מקצועות שדורשים למידה רבה, הכללה כמובן, אבל כבר אמרתי שחייבים להכליל,אי אפשר אחרת.
שמתם לב שלא אמרתי לרגע שצריך לתת למתגייסים עדיפות בגלל תרומתם לחברה ולהעניש את אלו ששמו את טובתם האישית מעל טובת העם. אבל למה לא בעצם? מדוע בשם הפוליטלי קורקט האווילי אדם לא יכול לומר דעתו בצורה חופשית? למה אי אפשר לומר שחובה עלינו לעשות העדפה מתקנת למי שישב בתצפית מול קו הגבול ביום שישי בערב מ-10 בלילה ועד 2 אחר חצות כאשר אנו שתינו קפה לאחר ארוחת השבת?
יהודה מודעי הוא שותף בחברת "אימפקט" לחשבות, ניהול כספים וייעוץ כלכלי - Yehudam7@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
