מובטלים ומיואשים: "המחשבות על עבודה חונקות"
הם מגיעים מכל שכבות האוכלוסייה והגיל ללשכת התעסוקה בקריית הממשלה כדי לחפש דבר אחד - עבודה. רינה מיפו כבר שנה בבית "והדיכאון רק מחמיר", מאיה בת ה-22 לא מאמינה שתמצא עבודה ויואב בן ה-28 מסכם: "על האגו ויתרנו מזמן"
התור בלשכת התעסוקה בקריית הממשלה בתל אביב הולך ומתארך. גם היחס האדיב של המאבטח, שמברך כל אחד ב"בוקר טוב" מנומס, לא משנה את האווירה הלא נעימה. אף אחד לא רוצה להיות כאן, במקום שבו חותמים לך על מסמך ושולחים אותך הביתה, מובטל.
גם אתם נפגעת מגל הפיטורים? פנו אלינו באמצעות האימייל האדום
צרת רבים היא לרוב חצי נחמה, אבל בלשכת התעסוקה זה לא מנחם איש. הפקידה החייכנית מסבירה בסבלנות שוב ושוב את הנהלים, אנשים שומרים על סדר מופתי ולא דוחפים, וגם בתור למעלית נותנים לעקוף בלי קושי. ככה זה כשאתה מובטל, כמו עוד 16 אלף אזרחים בישראל, שאיבדו את מקום עבודתם בחודש יולי. שום דבר לא מזיז לך או מסיט אותך מהמטרה העיקרית - למצוא עבודה. בתווך, אפשר להבחין בוותיקים ומנוסים שעוזרים לצעירים, שמנסים להסתגל למצבם החדש. ולא, הייאוש ממש לא נעשה יותר נוח.
רינה (שם בדוי) בת ה-48 מיפו מגיעה ללשכה כבר חצי שנה. בכל יום רביעי תמצאו אותה שם, מספרת את סיפורה שמתחיל עם חיוך וגולש לדמעות. 15 שנה היא עבדה בבית דפוס ופוטרה לאחר שבעל המפעל פשט את הרגל. לפני שבועיים נשלחה לעבודה חדשה, אך חזרה כלעומת שבאה בגלל חוסר התאמה. "מעבר לפיטורים, לא קיבלתי פיצויים או ימי חופשה. המפעל קרס ואין עם מי לדבר, אפילו בביטוח לאומי לא יכולים לעזור לי", היא אומרת בכאב. "אני שנה בבית, ובחצי שנה האחרונה אני פה בתקווה למצוא עבודה חדשה".
עוד בחדשות ynet:
את רוב חייה הבוגרים העבירה רינה בבית הדפוס. השכלה גבוהה היא לא רכשה, מה שהופך את משימת מציאת עבודה עבורה לקשה יותר. "למזלי אין לי בעל או ילדים, כך שהעול שלי הוא אני בעצמי וגם זה לא קל בכלל", היא אומרת בגרון חנוק. "הדיכאון רק מחמיר כשאין לך תעסוקה. המחשבות שמציפות כל היום כבר הורגות אותי".
צעירים, משכילים ומובטלים
אצל מאיה מרמת גן הסיפור שונה. היא בסך הכול בת 22, ברזומה שלה יש תעודת בגרות עם התמחות במחשבים, אבל בכל זאת היא מצאה עצמה בלשכה אחרי שפוטרה מחברת השכרת רכב בה עבדה. כעת היא רוצה לרכוש הכשרה והגיעה עם אמה, שמכירה אף היא את הלשכה מקרוב, כדי להתעניין בקורסים מתאימים.
"אמא שלי דחפה אותי לבוא איתה היום. אני לא מאמינה שאני אמצא פה עבודה, אני מאוד מאוכזבת ממערכות המדינה", מספרת מאיה. "אתה מצפה שהמדינה תתמוך לפחות קצת במי שמילא את חובותיו. מענק השחרור שחיילים מקבלים מספיק להשלמת הבגרויות או לקורסי הפסיכומטרי, אבל מה עושים אחרי זה? לא חשבתי שאגיע לפה בגיל 22, זו אכזבה גדולה עבורי והדימוי העצמי שלי רק יורד. אני רוצה להתקדם אבל חוששת שזה ייקח זמן".
אמה של מאיה, שעובדת עם נוער בסיכון מטעם העירייה ומשתכרת מינימום, מספרת כי העבודה הנוכחית שלה לא עונה על צרכיה הכלכליים ולכן החליטה לנסות את מזלה בלשכה. "מילא אם הייתי מקבלת יותר שכר על התנאים הבעייתיים, אבל גם זה לא מגיע, אז החלטתי לחזור ללשכה כדי למצוא עבודה עם יותר שעות", היא אומרת.
עמי בן 28 מתל אביב עבד בשנים האחרונות בשליחויות ועבודות מזדמנות, עד שגם לו נשבר.
ללשכה הוא הגיע כדי לקבל הצעה רצינית, שתקדם אותו בחיים. "אני לא יכול להמשיך ולעבוד בעבודות לא רציניות", הוא אומר. "אם לא אבי החולה, מזמן הייתי חוזר לחו"ל. "אני לא אוהב איך שהמדינה מתנהלת. בארץ הכול עובד לאט ולא מסודר, אבל אני נשאר אופטימי ומקווה שיהיה לי סיכוי למצוא כאן עבודה".
צעיר נוסף הוא יואב בן ה-28, שביים תואר בקולנוע אבל הבין שהחיים זה לא סרט. "בינתיים אני פה כדי לחתום אבטלה, על האגו כבר ויתרנו מזמן", הוא מסכם.
לפנייה לכתב/ת 
