שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    למדתי מדעי הרוח, טעות חיי
    לא למדתי הנדסה, גם לא ביוטכנולוגיה. מדינת ישראל לא מעוניינת בי ובבוגרים האחרים של מדעי הרוח והחברה. אז מניין תבוא ישועתי? כשאכנע לשיטה ואעשה לביתי ולא למדינה שלי

    אחת הטעויות הקשות של חיי הייתה להירשם ללימודי מזרח אסיה ומדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב. טוב, מה ידעתי בגיל 24, כשנרשמתי? הייתי בטוח שמעבר לעובדה שיהיה לי מעניין, אני אוכל לנתב את הלימודים הללו לכדי קריירה של ממש. קריירה עם שליחות חברתית, לאומית, ציונית.

     

    הייתי בטוח שעם סיום הלימודים אני אהיה "סחורה חמה" בשוק העבודה. שגם אם לא אמצא בדיוק את מה שחיפשתי, וגם אם לא אתקבל לשירות החוץ של מדינת ישראל, שהרי מעטים מתקבלים לקורס הצוערים של משרד החוץ, עדיין קורות החיים שלי והרקע שאביא איתי יהיו נכס לכל ארגון שיקבל אותי. אי אפשר היה להזיז אותי מדעתי שארגונים מדיניים וביטחוניים העוסקים ביישומן של החלטות מדיניות והמסייעים למקבלי ההחלטות לגבש תמונה כוללת שמסייעת להם בקבלת ההחלטות הנכונות, ארגונים כאלה רק מחכים לבוגרי הפקולטות למדעי הרוח והחברה, כמוני.

     

    עוד בערוץ הדעות של ynet:

    הייתי הילד הכי מניאק בכיתה / אור ברנע

    ממורָה תצא תורה / צביה ולדן

     

    במדינה שבה חיים ונושמים אקטואליה, בכל שעה יש חדשות, וכל יום אינו דומה למשנהו, ובאזור שבו התהפוכות המדיניות והביטחוניות הן תכופות ודרמטיות כל כך, ניתן בנקל לחשוב שבוגרי מדעי הרוח והחברה הם אכן "סחורה חמה" בשוק העבודה. במדינה שבה השיח הביטחוני הוא השיח השולט והוא שמכתיב את סדר היום של כולנו, הייתם חושבים שבוגרי תארים מתקדמים לביטחון ולדיפלומטיה יהיו העתודה המוכשרת והתוססת שתצעיד את הארגונים השונים הללו קדימה.

     

    הייתם מצפים שמי שהולך ללמוד על ניהול משא ומתן מדיני, על גיבוש מדיניות חוץ, על ההיסטוריה של יחסי ישראל ושכנותיה, על כלכלה ופוליטיקה, על תפישת הביטחון של ישראל ועל המחשבה התיאורטית שמאחורי כל אלו, מי שהולך ללמוד את כל אלו מתוך עניין אמיתי ותחושת שליחות - אך טבעי שייכנס בשעריהם של משרדי הממשלה השונים (החוץ, הביטחון והתמ"ת, למשל) או בארגונים ממשלתיים וחוץ-ממשלתיים (המוסד והסוכנות היהודית, למשל). כך הייתם מצפים.

     

    אז זהו שלא. במדינה שמפריטה עצמה לדעת, אין לבוגרי התארים הללו מקום בשוק העבודה. פשוט אין מקום. בוגר אוניברסיטה בעל תואר ראשון ואולי גם שני שסיים בהצלחה תארים כמו מזרח-תיכון, מדעי המדינה, פילוסופיה, היסטוריה, ספרות, סוציולוגיה, מזרח-אסיה או, רחמנא ליצלן, לימודי אפריקה - אם עוד קיים חוג כזה - סיכוי גדול שלא ימצא עבודה בתחום לימודיו. אינני מדבר על סטודנטים מצטיינים שמבקשים להמשיך במסלולי מחקר אקדמיים בתחומים אלו, דבר נחוץ ומבורך כשלעצמו, אך לא מתאים לכלל הבוגרים.

     

    סטודנטים נאבקים נגד הקיצוץ במדעי הרוח. ארכיון  (צילום: גיל יוחנן) (צילום: גיל יוחנן)
    סטודנטים נאבקים נגד הקיצוץ במדעי הרוח. ארכיון (צילום: גיל יוחנן)
     

    סטודנט רגיל, ממוצע, לא מצטיין ולא כושל - ורוב הסטודנטים הם כאלה, כך לומדים בשיעור הראשון בסטטיסטיקה - לא יממש את הידע הנרחב, המרתק והחשוב, וכנראה גם לא יביא לידי ביטוי את היכולות האישיות והאקדמיות שרכש במהלך לימודי התואר שלו אל שוק העבודה הישראלי. פשוט כי לעולמות הידע המופלאים, העמוקים, החשובים והאוניברסליים, שטעימה מהם מקבלים בוגרי התארים בפקולטות למדעי הרוח והחברה, אין מקום בשוק העבודה הישראלי.

     

    מדינת ישראל מתקראת מדינת "סטארט-אפ". וזה נכון. אנחנו כאלה. הגאווה הגדולה של כל ישראלי היא על כמות חברות ההיי-טק הנסחרות בבורסות העולם, על ההמצאות והחידושים הטכנולוגיים שיצאו מישראל והפכו את העולם למקום טוב יותר, ובכלל - על החדשנות והיצירתיות הישראליים שמושכות כל כך את חברות הענק הבינלאומיות לכאן. אבל אותן חברות ענק, וכפועל יוצא גם חברות ישראליות גדולות כקטנות, לא מחשיבות את בוגרי התארים ה"הומניים". הן מחשיבות אך ורק את מי שסיים לימודי הנדסה, אלקטרוניקה, מחשבים, סטטיסטיקה, מתמטיקה, ביוטכנולוגיה וכו'. רק סטודנטים מן התחומים המדעיים הללו מועמדים בטוחים יותר להשתלבות בשוק העבודה הישראלי.

     

    ולמה? כי במדינת ישראל המקום של ההומניזם הולך וקטן משנה לשנה. כי במצב הנוכחי, שבו ההשקעה בחינוך באופן כללי היא מהנמוכות בעולם המערבי המפותח, ומתוך תקציבי החינוך הדלים, ההשקעה בלימודים הומניים היא הנמוכה ביותר (הן בבתי הספר והן במוסדות האקדמיים), המקום של תחומי הידע הללו הוא בתחתית סדרי העדיפויות, וסופם שייכחדו.

     

    רציתי לפעול למען חברה טובה יותר

    ואני? אני לא למדתי הנדסה, ואין לי יכולת או רצון אמיתיים ללמוד ביוטכנולוגיה (גם לו הייתי מנסה להתקבל לא הייתי מצליח). ולכן, סופי שגם אני לא אמצא את מקומי בסולם החברתי הישראלי. לא אוכל לעסוק במה שמעניין אותי ובמה שחשוב לי, במה שאני מאמין שמחזק את המדינה שלי מבפנים ולא רק מבחוץ. לא אוכל לתרום את חלקי לשיח החברתי המהותי שמתקיים כאן ואשר נדחק לפינה כל אימת שהממשלה מחליטה לצאת לסבבי הרפתקנות כאלה ואחרים. לא אוכל לפעול למען חברה טובה יותר, למען עתיד טוב יותר לילדים של כולנו. פשוט כי כנראה לא יהיה לי מה לתרום. ולמה שיהיה לי? אני הרי לא יודע להנדס מבני תעשייה, ואני לא יודע איך להרכיב מערכות נשק מתקדמות, ואין לי הכלים לבנות את כיפת הברזל החדשה, או לפתח מזל"ט חדיש.

     

    לי יש רק היכולת להבין אנשים. יש לי היכולת להבין תהליכים חוצי גבולות בתרבות, בכלכלה ובפוליטיקה. יש לי היכולת להתחבר לאנשים מתרבויות אחרות, דוברי שפות אחרות. יש לי היכולת ליצור קשרים אישיים עם אנשים שיכולים להשפיע במקומות רחוקים על מה שקורה כאן אצלנו במדינה. יש לי הכלים לנסות להמציא פתרונות יצירתיים ומורכבים כדי להביא לכדי מימוש את האינטרסים של המדינה שלי. יש לי יכולת גם להבין את האינטרסים של האחר, ולנסות לחשוב ביחד איתו אם יש ביכולתנו לגשר על פערים בינינו, כאלו המסבכים את המדינה שלי שוב ושוב ושוב ומגבילים אותה מלפעול בחופשיות ולתת לעולם את כל הטוב שיש לה להציע. וביכולות הללו שיש לי, כמו גם לאלפים מבוגרי הפקולטות למדעי הרוח והחברה, מדינת ישראל פשוט לא מעוניינת.

     

    אז מניין תבוא ישועתי? היא תבוא. אולי כשאזנח את השאיפות שלי להפוך את המדינה שלי למקום טוב יותר. אולי כשארים ידיים ואכנע ל"שיטה". אולי כשאחליט שעדיף לי לעשות לביתי מאשר לתרום לחברה שבה אני חי, וגם להתפרנס מזה. וכמו שזה נראה עכשיו, לשם מובילה אותי הדרך.

     

    גלעד גרינגולד, בן 31 מתל-אביב, בוגר תואר ראשון במדעי המדינה ולימודי מזרח אסיה ותואר שני בלימודי דיפלומטיה. מחפש עבודה.

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים