בליך: המפורסמים נפגשים עם המנהל הנערץ

בני ישראל: הפגישה נקבעה בקפטריה של בליך. למען האמת, לא היה קשה לקבוע את מקום המפגש. למרות השעות הרבות שבילו בכיתות, על מגרשי הספורט ובמסדרונות, החברים סימנו את הקפטריה כמקום שהם זוכרים במיוחד מתקופת הלימודים בתיכון. שם ניהלו את השיחות החשובות, שם התחילו החברויות הארוכות, ושם נוצר הקשר המיוחד שלהם עם המנהל המוערך.

• הצטרפו לפייסבוק של "ידיעות תל אביב"
• לא רק מפורסמים עברו בבליך

28 שנים בילה ישראל זינגר בבליך. עשר שנים כמורה ועוד 18 כמנהל. הוא נחשב למנהל מיתולוגי ואהוב ולא במקרה יש לחבר מועצת עיריית רמת גן גדוד של מעריצים. גדוד של תלמידים שלא ישכחו את התקופה שהעבירו לצידו במוסד החינוכי.

למפגש הגיעו חמישה — זינגר, דורון ג'מצ'י, כדורסלן העבר וכוכב "הישרדות" בהווה, שטרם השתחרר ממעללי איתי תורג'מן על האי, חבר הכנסת דני דנון (ליכוד), הזמר גלעד שגב ושדר ערוץ הספורט גיל ברק.

בליך זה אימפריה! ח"כ דני דנון, גלעד שגב, גיל ברק, ישראל זינגר ודורון ג'מצ'י (צילום: תומי הרפז)

ג'מצ'י למד בתיכון בין השנים 1979־1983, בעת שזינגר היה עדיין מורה. דנון בין השנים 1985־1989, שגב מ־1988 עד 1992 וברק מ־1987 ועד 1991. הם שומרים על קשר עם המנהל, בעיקר בזכותו. מנהלים שיחות טלפוניות ולעתים נפגשים.

מפתיע לגלות שכבר בתקופת הלימודים עסקו הארבעה בתחביבים שהפכו לעיסוקם כיום. ג'מצ'י היה כוכב נבחרת בית הספר בכדורסל, גם ברק היה כדורסלן. דנון מהפעילים הבכירים בבחירות בבית הספר, ושגב? כבר כנער הוא כיכב במצעד הפזמונים המקומי.

נתנו כבוד למורים

"הגעתי לתיכון בזכות ג'מצ'י", מספר ברק. "כבר אז דורון היה אליל. בעקבותיו הגעתי לבליך כי גם אני שיחקתי כדורסל. למדתי במגמות היסטוריה ואמנות. אחר כך נפתחה מגמת חינוך גופני ולמדתי בה. הייתי תלמיד עם ממוצע ציונים של 80־85".

"אלה היו גם הממוצעים שלי", מצטרף דנון. "הייתי מגדיר את עצמי תלמיד בינוני. למדתי במגמת כלכלה. הדרישות מהתלמידים היו מאוד גבוהות. נדרשה חריצות גדולה. בשנתיים הראשונות פחות נהניתי. אלה היו שנתיים של הלם קרב. בשנתיים האחרונות נהניתי יותר. הלחץ הגדול פחות הורגש".

שגב: "אני הייתי תלמיד טוב אבל חוצפן. הטוב עזר לי עם היותי חוצפן. למדתי במגמת פיזיקה. הייתה לי בעיה להתעורר בבוקר והייתי מאחר. כעונש נאלצתי להגיע לשעת אפס, שזה היה הרבה יותר קשה. אגב, עד היום קשה לי לקום מוקדם בבוקר".

"אני למדתי במגמת תנ"ך", מספר פליט הריאליטי החדש ג'מצ'י. "הייתי שובב לא קטן, והמורים היו מעמידים אותנו במקום. בתקופתי ישראל היה עדיין מורה צעיר. בכלל, אז היינו קוראים למורים בשמות המשפחה שלהם. הרבה פעמים לא ידענו את השמות הפרטיים. למורה להיסטוריה קראו מר מגן. לא ידענו את השם הפרטי שלו. ככה קראנו לו. כשהמורה לתנ"ך, תמר בלום, הייתה עוברת במסדרונות היינו נצמדים לכיתות. נתנו הרבה כבוד למורים".

זינגר: "תמר בלום הייתה המורה שלי לתנ"ך כשלמדתי בבליך. אריה קולבר היה המורה שלי למתמטיקה. בזכותו התאהבתי במתמטיקה. כשהייתי מנהל בית הספר, תמר ואריה היו הסגנים שלי וגם מר מגן".

זינגר, תסביר לי את הקשר המיוחד שנוצר בינך ובין התלמידים?

"בגלל שהתלמידים האלה היו טובים במשהו מעבר ללימודים, נוצר הקשר. הקשר נוצר גם עם תלמידים שהיו יותר שובבים, אבל מוצלחים בתחום נוסף שתרם לבית הספר, למשל ספורט או מוזיקה".

מה כל כך אהבתם בו?

ברק: "הוא לא מרובע. חושב תמיד מחוץ לקופסה. קשוב ומקשיב. יש בו גמישות. הוא קידם את בית הספר לזמן העכשווי באותה העת".

דנון: "הוא העביר את הבית ספר דור, הוא הוסיף מגמות לימוד שהן מעבר למגמות העיוניות, והיו הרבה פעילויות חברתיות שחיברו את התלמידים לבית הספר".

שגב: "ישראל הוא שחקן שחמט מצוין, הוא ראה את בית הספר מעיניו של שחקן שחמט. שחקן שחמט רואה את הכלים, רואה את המטרות שלו וזורם עם המשחק כדי להגיע למטרות שהציב לעצמו".

ברק: "הוא ראה חשיבות גדולה גם בפעילויות שהן מעבר ללימודים. אם נבחרת בליך השתתפה במשחק, כל בית הספר יצא באוטובוסים למשחקים, היינו מכינים שלטים מהבוקר".

ג'מצ'י: "לבית הספר היה שם בכל העולם, בית הספר היה מוכר כמצטיין במגוון תחומים".

זינגר, אתה מסמיק מהמחמאות.

"שיניתי את בית הספר מעיוני בלבד לכזה שכל תלמיד יכול היה להתפתח וללמוד תחומים שהוא אוהב ולקחת חלק בפעילויות תורמות ומעשירות. הלכתי נגד השיטות המקובלות. למשל בתחום פתקי ההיעדרויות. הבנתי שהורה לא יסרב לכתוב לילדו אישור היעדרות. אז הגדרתי מספר פעמים שהיה מותר להיעדר משיעורים. היה לי ברור שלתלמידים יש גם דברים נוספים שמעסיקים אותם חוץ מהלימודים.

"ב־1991 הפציצו את כל החלונות והם התנפצו. משרד החינוך רצה להביא המון פסיכולוגים. אני התנגדתי ואמרתי שנטריף אותם בלימודים כדי שהם ישכחו מהצרות. אחרי המלחמה נתתי את בונוס בליך לתלמידים — תלמיד שהיה משקיע ומגיע למיטב היכולות שלו היה מקבל על זה בונוס".

זינגר מדבר בשקט

אילו מורים זכורים לכם במיוחד?

שגב: "היה לנו מורה לגיאוגרפיה בשם סעיד. הוא היה עושה בחנים בעל פה. היינו צריכים לדקלם את מה שהוא הכתיב. הוא שאל אותי על הגרנד קניון, אז סיפרתי לו על קניון איילון. כל הכיתה צחקה עליי. הוא שאל אותי כמה לדעתי מגיע לי. עניתי לו 'חצי', אז הוא אמר לי 'תקבל חצי' ונתן לי חמש".

ברק: "סעיד היה איש עם חזות שכאילו הוציאו אותו מסרט מצרי. משקפי שמש כהים, חגורה מעל הפופיק. אם תלמיד היה כותב אונייה במקום ספינה הוא היה מוריד לו נקודות".

גלעד, זינגר גילה לנו שהיית זמר מפורסם כבר בתיכון.

"לא הייתה מגמת מוזיקה בבליך, אבל מדי שנה התקיימה תחרות בשם 'פסטיבליך'. זה היה מעין אירוויזיון שנתי. התחרות נתנה ביטוי ליוצרים צעירים. על המשתתפים היה לשיר שיר מקורי. התחרות סחפה אחריה את כל התלמידים והמורים. היו נותנים לנו להיעדר משיעורים בשביל חזרות לפסטיבליך. בבליך עודדו אותנו להשתתף ולפתח כישורים נוספים מעבר לציונים טובים. השתתפתי בתחרות שלוש פעמים ותמיד זכיתי במקום השני".

דנון, כבר אז היית פעיל פוליטית.

"יש אגדה אורבנית ארוכת שנים עם בית הספר בנוגע לבחירות. האגדה מספרת שמי שנבחר בבחירות הדמה בבליך נבחר גם בבחירות הארציות. האגדה לא נכונה אבל כל המפלגות היו באות עם נציגיהן, משקיעות כספים ומנסות לשכנע אותנו לבחור בהן. אני הייתי פעיל במערכות הבחירות. היו מציבים דוכנים בבית הספר, פוליטיקאים הגיעו ושוחחו איתנו.

מנהל עם גמישות

הלימודים בבליך מייצרים גאוות יחידה אצל הבוגרים. עד כדי כך שהם שמחים שגם בני משפחתם בוחרים בבית הספר. ג'מצ'י: "בתי הקטנה מיטב סיימה השנה י"ב בבית הספר, גם בתי הבכורה דנה למדה פה, אבל מאיה בת ה־24 החליטה ללמוד באורט אבין. האמת שקיבלנו את זה בהפתעה. כל החברים שלה למדו בבליך. היה לנו ברור שגם היא תלמד בבליך אבל העיקר שהיה לה טוב".

ח"כ דנון זוכר היטב את טקסי הסיום של התיכון. "זה היה שם דבר", הוא אומר. "בסוף השנה היינו עושים רונדו וכולם היו מסתכלים עלינו".

איך הסתדרתם עם התלבושת האחידה?

ברק: "הייתה לנו חולצה כחולה או ירוקה ליומיום וביום שישי היינו מגיעים בחולצה לבנה".

זינגר: "טוב, אז עוד היו לומדים ביום שישי. היום לא".

דנון: "לנו הייתה חולצה בצבע תכלת שעליה היינו צריכים לתפור את סמל בית הספר. הייתה גם חולצה לחינוך גופני. היא תמיד הייתה קשה מהכביסות".

ובבליך, כמו בכל תיכון, נרקמו גם סיפורי אהבה. ברק: "אשתי למדה איתי באותה הכיתה. לה היה חבר חייל ולי הייתה חברה אחרת. כמעט לא דיברנו. לימים, אחרי אלף גלגולים, נפגשנו פעם".

דנון: "הבנות בשכבה שלנו תמיד הסתכלו למעלה ואנחנו הסתכלנו למטה. לצאת עם מישהי מהשכבה היה בלתי אפשרי".

במהלך השיחה אפשר להבחין בקשר בין מנהל העבר לבין תלמידיו לשעבר. הם מדברים עליו בחום, כאילו לא עברו שנים ארוכות מאז ישבו לאחרונה על כיסאות בית הספר. "תמיד כיף לחזור לפה", מסביר ברק, "המקום נותן תחושה של ביטחון, של בית. זו נוסטלגיה במובן הכי טהור. לפני 11 שנה לימדתי פה במשך שנה קולנוע ותקשורת".

ג'מצ'י מצטרף: "אני אימנתי פעם את נבחרת בליך".

"אנחנו נמצאים היום במלחמת תרבות ובמלחמה על איכות התרבות", מוסיף שגב. "אני מקווה שהתקופה שלנו בבליך לא תישאר רק בגדר נוסטלגיה".

"על הסמל של בליך, שיצר בוגר מחזור א', נכתב 'אוהב מוסר, אוהב דעת'. זה לא במקרה", אומר זינגר. וג'מצ'י מסכם את המפגש: "את רושמת כבר שעה. אז תרשמי את המילה 'אימפריה'. נקודה. זו גאווה לסיים את בליך. זו גאווה להיות בוגר בליך".

את הסומק על לחייו זינגר מתקשה להסתיר. הם מתחבקים, לוחצים ידיים ונפרדים. כשנפרדנו תהיתי כמה מבינינו העריכו, העריצו ואהבו את מנהל בית הספר שלהם במידה כזו.