שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "מתחיל בבום... נגמר בטראח": סיפור בוגר לילדים
    בספר הילדים של שלומית כהן-אסיף, הגיבורים הם דווקא שני מבוגרים בודדים, שבעזרת פיצוץ של כמה בלונים וגינת שושנים מטופחת אחת, מוצאים דרך להיפרד מהבדידות ולבחור בחברות. בדרך הם מקסימים את הקורא וגם גורמים לו לחשוב

    ספרה החדש של שלומית כהן-אסיף נפתח בסוד או קריצה, להורים ולילדים כאחד. בפנים הכריכה, מצד ימין למטה, ישנו איור זעיר ובו אב נותן לבתו שיח ליום הולדתה. מתחת לשתי הדמויות, אדמה לחה ומוכנה לשתילה. האיור הקטן הזה מלווה את סיפורה של הגיבורה הבלתי שגרתית של העלילה: גברת שושני.

     

    ספרי ילדים רבים מציפים את המדפים, ונותנים להורים בעצם כל מה שיכלו לבקש. רוצים סיפור מאויר ורווי בתמונות ומעט טקסט כדי לדובב את הילד להסביר מה הוא רואה בציור? הספרים הללו נמצאים בשפע. מחפשים אולי סיפור פדגוגי, דרכו תוכלו ללמד את ילדכם משהו על הגמילה ממוצצים או על רזי האל"ף-בי"ת? אין בעיה. רוצים סיפור ילדים מצחיק, מקורי ושנון, קולע ומרגש, שגם תיהנו להקריא אותו לא פחות מכך שילדכם יאהב להקשיב לו? כאן, האינפלציה לא תמיד גואה.

     

    מה עובר על המבוגרים? מתוך "מתחיל בבום...נגמר בטראח"   (צילום: יוסי אבולעפיה) (צילום: יוסי אבולעפיה)
    מה עובר על המבוגרים? מתוך "מתחיל בבום...נגמר בטראח" (צילום: יוסי אבולעפיה)

     

    השושן הנדיב

    בספרה של סופרת הילדים המנוסה שלומית כהן-אסיף, עולה נושא חדש שאינו עוסק רק בלמידה, בדיבוב או בהצחקה. מהסיפור "מתחיל בבום... ונגמר בטראח", שעוסק, בכותרת כוללת, בחברות בין שני אנשים, עולה עוד נושא שנדיר למצוא בספרות הילדים הישראלית: מה המבוגרים חושבים ומרגישים. הם לבדם, ללא ילדים שיסתובבו להם בין הרגליים.

     

    נתחיל מהרעיון הנדיר של הספר: אין בו גיבור ילד. גם לא חיה חמודה בדמות ילד. גם לא מבוגר שהוא בעצם ילד. במובן מסוים, מהלך הקריאה מזכיר את "העץ הנדיב", שבו הילד גדל ולומד מה היא נתינה ללא תנאי, עד היותו אדם בוגר, בכנות ספרותית יוצאת דופן. בלי הסתרות והתייפייפויות. הדמיון (הקלוש אמנם) בין שני הסיפורים עומד על העובדה כי "העץ הנדיב" מאת של סילברסטיין, לא מפחד להראות בסיפור ילדים את המושג "זיקנה" או "הזדקנות", באמצעות תהליך ההתבגרות של הילד. כהן-אסיף, מתוך החלטה מושכלת, בראה סיפור שבו פרט לסוד הרגעי בפנים הכריכה, שהוא בעצם זיכרון נוסטלגי, הילדים אינם גיבורים.

     

    להתמודד עם שינויים בתוך הבדידות  (צילום: יוסי אבולעפיה) (צילום: יוסי אבולעפיה)
    להתמודד עם שינויים בתוך הבדידות

     

    העלילה של "מתחיל בבום... נגמר בטראח!", נפתחת בשיח השושנים של גברת שושני. זהו אותו שיח צעיר שהובא לה בילדותה, וגדל לגינת פרחים שלמה. גברת שושני, שמאוירת באנושיות רבה פרי עטו של יוסי אבולעפיה המוכר והמוכשר, היא אשה באמצע החיים, חביבה עם תלתלים. סוג של מושבניקית. המחברת לא מסגירה אם היא בת ארבעים כאמא, או אולי אפילו יותר קרובה לגיל סבתאי, אבל היא חיה בגפה. ללא בעל. ללא ילדים או נכדים או חית מחמד. מה שיש לה בחיים היא אותה ההנאה מ"לראות מדי פעם שושנה חדשה מבצבצת מעל גבעול", או להתפעל בהפתעה אדירה מניצן שהופך לשושנה.

     

    גברת שושני מתייחסת אל גינת השושנים שלה כאל משפחה שצריך לדאוג לה. היא מדברת אל הפרחים. היא מלטפת אותם. היא גם כותבת, אולי מתוך בדידות (שאינה מוסתרת בעלילה המקסימה הזאת), מכתבים לאבא שלה. האם אביה חי? האם הוא מת? השאלות נשארות שאלות, אבל ההנאה שלה מלחיות לבד וליהנות מהחיים הפשוטים מציעה קול ועלילה ייחודיים למדף ספרי הילדים שלכם. מתי לאחרונה נתקלתם בספר שבו אין מבנה משפחתי, מהודק יותר או פחות, של הורים מול ילדים, ילדים מול אחיהם, ילדים מול ילדים אחרים - או כל מערכת יחסים מהסוג הזה?

     

    שושנים ובלונים. היה שווה להתקרב (צילום: יוסי אבולעפיה) (צילום: יוסי אבולעפיה)
    שושנים ובלונים. היה שווה להתקרב

     

    חייה של גברת שושני משתנים כאשר לשכונה מגיע בחור חדש. השכן לבוש בגדי ליצן צבעוניים שמוכר בלונים להנאתו. מרגע שגברת שושני רואה את משאית ההובלות פורקת אל תוך הרחוב בו היא גרה, אל תוך חייה, אדם נוסף, חדש, שמפר את האיזון הנעים של חיי הבדד שלה, היא מעקמת את האף ולא מרוצה. לא מכך שהוא מוכר בלונים. לא מהעובדה שקול פיצוץ הבלון מפר את שלוות הצהריים שלה, כי "בלונים", לדבריו, "מתפוצצים מתי שהם רוצים".

     

    ובינתיים, גם לשכן - שאת פניו מעטר זקן ושפם, ועל ראשו הוא חובש כובע, וכל הסממנים האלו מבגרים את דמותו, כי גם הוא כבר מזמן לא ילד - יש מה להגיד. השושנים של הגברת מעיפים לעברו פרפרים, שנדמים לו כדבורים שיפוצצו לו את הבלונים, הבלונים עפים על הקוצים של השושנים, ובינתיים - כמו כל זוג שכנים בודדים שרק מתעסקים בתחביב היחידי שממלא את זמנם - הם לא מפסיקים להתכסח.

     

    בחוסר כבוד ומאור פנים, הם אומרים זה לזה משפטים קשים: "שכן טיפש! המוח שלו מלא אוויר", או "טיפשה, הרהר איש הבלונים, המוח שלה מלא קוצים". אחרי שהם מאחלים זה לזה לגור על הירח, לעבור לגידול עגבניות ולהחליף את הראש בבלון, הריב הגדול שלהם, של שני המבוגרים הללו, הופך להיות לשיחה השכונתית החדשה.

     

    לכלוכים של מבוגרים

    כהן-אסיף מציגה לקהל הקוראים הצעיר שלה אפשרות להביט במבוגרים ולראות את חולשותיהם האנושיות בתכלית. הרי הרבה מבוגרים מתקשים לקבל את העובדה שמישהו זר נכנס להם לטריטוריה, או לקבל את השונה, או לוותר על נוחיותם תמורת הנאה של מישהו אחר. ואפשר לפשט את זה אפילו יותר: רוב המבוגרים, מתישהו בזמן החיים הבוגרים שלהם, מנהלים איזשהו ריב רציני עם איזה שכן מעצבן, ופעמים רבות גם מדברים אליו במילים מאוד לא יפות.

     

    ואז מגיעה נקודת המפנה. גברת שושני מקבלת בוקר אחד מכתב מפתיע, שאין הקוראים יודעים את פשרו. היא אורזת מזוודה, ועוזבת את ביתה. היפה כל כך בסיפור הזה, הוא הנקודות העלומות שבו. אין לדעת האם המכתב מאביה, או מאהוב לשעבר. אין להסביר מי האיש או האשה איתו היא קשרה בעבר קשר. הרעיון הזה מוביל למחשבות בלתי-רגילות לספרי ילדים, שעולות בקריאה בספר הזה: אולי המבוגרים שחיים בגפם לא תמיד היו בודדים? ומה בעצם גרם להם לבחור ב"לבד" כדרך חיים? ומדוע לעיתים, בחיים האלו, קורים מקרי חרום שדורשים מהם לארוז מזוודה ולנסוע רחוק?

     

    בזמן שנסעה, איש הבלונים, מתוך געגוע וחוסר אונים, מטפל עבור גברת שושנים בגינת השושנים שלה. בהתחלה הוא מתחייב להשקות רק פעם אחת. אחרי זה, הפרחים מניבים ריח כל כך טוב, שהוא מרגיש שהם מודים לו. בהמשך הוא שותל עוד ועוד שושנים צבעוניות ויפות, עד שגינת הפרחים עולה ופורחת מעל למצופה. בסיפור כמו זה, בו המורכב מתחזה לפשוט, והאמירות ההרמוניות טומנות בחובן התייחסות עמוקה יותר לגבי אנשים ודרכי החיים שלהם, ההפי-אנד הוא הכרחי. במיוחד מפני שכשגברת שושני חוזרת לגינת הפרחים שלה, אנו מבינים כי אביה כבר אינו, ובעצם, היא נסעה אליו נסיעה אחרונה כדי להיפרד.

     

    כצפוי, איש הבלונים וגברת שושני הופכים לחברים. ההיעדר ההכרחי שלה בחייו,

    ונושא הפרידה מאביה שצף ועולה במשפט, לא יותר, לקראת סוף העלילה, הופכים את החברות בין שניהם לנחמה אמיתית - לרצון פעיל וחדש להיות לא-לבד. לבחור בביחד. לסלוח על המילים הקשות. בניגוד לדמויות צעירות בספרי ילדים אחרים, שעומדות בפני המכשולים, עוברות את המשוכות ומגיעות להצלחה כמעט מושלמת - אצל דמויות שאינן מוקפות בצבעי גועש, מאכלים מתוקים וקולות צחוק ושירה בחרוזים, ההצלחה המתוקה-מרה, היא בעצם הבחירה בפתיחת הדלת לעוד אדם שיבוא ויצעד אל תוך גינת השושנים הפרטית שלך.

     

    כדי שתוכלו ליהנות מקריאת הספר לילדכם, כי זהו בהחלט ספר שגם מבוגרים ימצאו בו קסם רב, לא אחשוף כאן את סצנת הסיום המקסימה. אבל "מתחיל בבום... ונגמר בטראח", לוקח צעד אחד קדימה את המנטרה של "זה סופו של כל בלון", ומצליח לדבר על אובדן, קושי ובחירה מחדש, בצורה נעימה ואמיתית.

     

    "מתחיל בבום... נגמר בטראח", מאת שלומית כהן-אסיף. איורים: יוסי אבולעפיה. הוצאת ספרית פועלים. 23 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוסי אבולעפיה
    איש הבלונים. לומד להכיר את השכנה עם השושנים
    צילום: יוסי אבולעפיה
    צילום: יוסי אבולעפיה
    כשבא לשכונה בחור חדש, קצת קשה להתרגל אליו
    צילום: יוסי אבולעפיה
    לאתר ההטבות
    מומלצים