לא שוטה בכלל
לוק טופ, סולן להקת "זהב של שוטים", מתוודה שבכלל קוראים לו נתיב, ושהוא מאד מתרגש לקראת ההופעה שלו בארץ בה נולד שם ינגנו השוטים כלהקת חימום ל"רד הוט צ'ילי פפרס"
לפני שנתיים נחשפתי בחנות בגדים במול למוזיקה אפריקאית מגניבה. מיד עשיתי שזזאם באייפון. ואכן, שזזאם! לא מאפריקה הגיעה המוזיקה, כי אם מאמריקה, ושם השיר הוא לא פחות מאשר HaDvash. מה קורה פה? מייד המשכתי בבירורים וגיליתי ששם הלהקה הוא Fool's Gold וששבוע מאוחר יותר היא מנגנת ב"סודה בר" בסאן דייגו, חלל שביום טוב יכול להכיל בערך 35 איש. הגעתי להופעה. בקהל היו עשרה אנשים שהשתוללו ונהנו בטירוף, על הבמה חמישה שנהנו גם הם בטירוף, ומתוך כולם, להערכתי, אני הייתי היחידה שאשכרה הבינה את המילים לשירים, שהיו רובם בעברית. אני וסולן הלהקה כמובן, העונה לשם לוק טופ.
ל- Fool's Gold יש צליל מיוחד שמערב אלמנטים מערב-אפריקאים עם גרוב קליפורני שמח ומובהק והשפעות ים-תיכוניות שנובעות ממוצא הסולן, שאליו עוד נגיע. בשנתיים שחלפו מאז ההופעה הקטנטנה ההיא הספיקה הלהקה, המבוססת בלוס אנג'לס, להוציא אלבום שני, ,Leave No Trace שמושר ברובו באנגלית אך כולל שיר בשם "תל אביב", שזכה להשמעות אין-סופיות ברדיו. הלהקה הספיקה גם לצבור קהל מעריצים בינלאומי ולהופיע מעל במות נחשבות ובפסטיבלים ברחבי ארה"ב ובעולם כמו סאמרסטייג' בסנטרל פארק בניו-יורק, פסטיבל מרסיי בצרפת, פסטיבל רדינג באנגליה ועוד. ובל נשכח את גולת הכותרת: Fool's Gold הייתה להקת החימום של לא פחות ולא יותר הלהקה האלמותית של אל.איי, "רד הוט צ'ילי פפרס", בסיבוב ההופעות שלהם בבריטניה השנה. ועכשיו לסקופ האמיתי: הצ'ילי פפרס ינחתו בישראל להופעה בפארק הירקון ב-10 בספטמבר, אולי הופעת הרוק הכי מדוברת בארץ בעשור האחרון, וגם שם תחמם Fool's Gold קהל של עשרות אלפים לקראת ההופעה של הפפרס.
עבור לוק, הסולן, ההופעה בתל אביב מהווה סגירת מעגל אישית. הוא עצמו נולד בישראל לזוג הורים ישראלים, שעברו לארה"ב כשהיה בן שלוש. ישבנו איתו לראיון בלעדי בקפה בשכונת סילברלייק פינת שכונת לוס פליז, שתי ה-שכונות ה-היפסטריות של אל.איי, מרחק יריקה מביתו של לוק.
"שלום, אני נתיב", מציג את עצמו הסולן הזכור לי כלוק. רגע, קוראים לך נתיב? אני שואלת בתמיהה. "כן", הוא מחייך. "ההורים שלי קראו לי נתיב, אבל בגיל שמונה התמרדתי והחלטתי לשנות את השם ללוק, כי נמאס לי שכל הילדים קראו לי Native".
איך ההורים שלך הגיבו?
"ההורים שלי די קיבלו את זה. בכלל, הם גידלו אותנו בלי יותר מדי התערבות, ככה שהיה לי הרבה זמן חופשי לעשות אמנות ומוזיקה מגיל צעיר. יכול להיות שבגלל זה אני עכשיו עוסק בזה".
כמה ישראלי אתה וכמה אמריקאי?
"הייתי בן שלוש כשעברנו לכאן, אז אני יותר אמריקאי, אבל זה כמו יין ויאנג, שני צדדים של אותו מטבע. אני מרגיש יותר ישראלי על הבמה, כשאנשים לא מבינים מה אני שר".
ההורים הישראלים של לוק/נתיב, אמו נולדה בעיראק ואביו ברוסיה, רצו חיים טובים עבור שלושת בניהם. הם לא הרגישו בנוח בארץ עם המתחים הבין-עדתיים של שנות השמונים כזוג מעורב, ספרדי-אשכנזי. "המשפחה שלנו ספליט פרסונליטי, זהות חצויה".
איזה מוזיקה שמעת בבית, איזה מוזיקה השפיעה עליך?
"התרבות האמריקאית נזרקת עליך, אז באופן טבעי אהבתי מוזיקת פולק מעורבת עם גישה מערבית, כמו Ethiopics, מוזיקה אתיופית מודרנית עם השפעות מערביות. שמעתי בבית מוזיקה ערבית מצד אמא, ומצד אבא שמעתי פופ ישראלי כמו 'גזוז' ועוד דברים קיטשיים מהסבנטיז, שלום חנוך, החלונות הגבוהים, אריק איינשטיין. היו הרבה תקליטים בבית. אבא שלי הוא הישראלי היחיד בארץ שאהב מוזיקת קאונטרי. צחקו עליו בגלל זה בצבא. אמא שלי שרה במקהלה. היא אמנית וציירת. לא היה קל למשפחה שלי כשעברנו לפה, סיפור הגירה קלאסי".
אז איך בעצם אתם, ילדים בוואלי, הגעתם למוזיקה אפריקאית?
"מה שמגניב במוזיקה זה שהיא מגיעה לכל מקום. אנחנו יכולים לעשות דיאלוג תרבותי על הבמה וזה לא בהכרח חשוב להיות במדינות אחד של השני. אני אישית כאן בתור מהגר, מישראל. כך שלא הייתה לי בעיה לאהוב מוזיקה אפריקאית. בעצם אף פעם לא הרגשתי קשור לשומקום, אז משהו בצירוף של אלמנטים שונים מאד הרגיש נכון.
ואיך הלהקה התחילה?
"תמיד הייתי בלהקות, שרתי סולו והפקתי אמנים אחרים. לואיס, הגיטריסט, ואני מכירים מהקולג' בסן פרנסיסקו. שנינו אהבנו מוזיקת עולם לפני 7-6 שנים, כשהיא עוד לא הייתה מאד פופולארית והתקרבנו בגלל זה. התחלנו להזמין חברים מוזיקאים לנגן יחד, עם מוטיבים מוזיקליים שמבוססים על מה שאנחנו אוהבים. הכלל היחיד היה שכל רעיון שיש למישהו, כדאי לנסות אותו. היינו מתכנסים 20 אנשים בחדר קטן, וזה היה מדהים במיוחד באל.איי, כי לא קל ליצור קהילה כאן. התחילו לבקש מאיתנו לנגן במסיבות. ניגנו בפארקים עם כבל חשמל שמתחנו מבית של חברים. עשינו רזידנסי במועדון 'אקו' באקו פארק, הופעה בשבוע במשך ארבעה שבועות. זאת הייתה הצלחה ענקית, והכל בעצם התחיל שם, כשהבנו שזה יותר מג'אם סשן מקרי. האלבום הראשון שלנו יצא בספטמבר 2009, כשלייבל התעניין בנו והרכבנו יחד אלבום, פשוט הקלטנו כל מה שעשינו באותה תקופה, הפכנו את הג'אמים לשירים. את רוב השירה הקלטנו כשאני בארון סגור וחשוך, וזאת הייתה חוויה בפני עצמה".
אז איך החלטת לשיר בעברית?
"אף פעם לא שרתי בעברית קודם. זה היה לגמרי אקספרימנטלי. פשוט ניסיתי לעשות את זה וזה הרגיש טוב ופתח דברים שהיו נעולים בלהקה, כאילו שברנו קירות בתור מוזיקאים כשהתחלנו עם הנסיונות האלו. אני היחיד בלהקה עם שורשים ישראלים, וזה היה תהליך חקירת הזהות שלי. חברי הלהקה ראו אותי בוחן גבולות אז זה דחף גם אותם בנגינה שלהם. השתמשתי בעברית בדרך משלי. אני לא משתמש בה כל כך ולא שולט בה, אני לא יכול טו בלנד-אין בארץ, אז ככה אני מציג את השפה בצורה לא פוליטית, לא קשורה למשפחה".
זו דווקא בחירה שנראית מאד פוליטית לכאורה.
"כל דבר שאתה עושה יכול להצטייר כפוליטי. אבל היו מקרים שאנשים כועסים חיכו לי אחרי ההופעה, עם שאלות כמו 'למה אתה שר בעברית? אתה ציוני? יש לך אג'נדה?' אני אומר שזה לא הפורום המתאים לשיחה הזאת. הם מנסים להפוך את זה לדיאלוג פוליטי, וזה לא מה שהלהקה הזו עושה. עברית זו שפה קונבנציונלית, לא רק תנכ"ית, ויש אנשים שלא יודעים שזו שפה בשימוש כיום, שפה יומיומית. זו בחירה פואטית, חילונית, אסתטית, אישית, להשתמש בשפה. אני רק קול ותחושה באזניים שלך כרגע. אני לא מנסה להגיד לך איך לחיות את החיים שלך בעולם פוסט-בוב דילן. אני לא מומחה. גם אם הקהל לא מבין מה אני אומר, הוא יכול להתחבר לזה ממקום עמוק יותר, וזה מאד משחרר".
ההצלחה של האלבום הראשון הפתיעה אותך?
"הפתיע אותי לגמרי שאנשים אהבו את זה. זאת מוזיקה די שונה, זה לא משהו ששומעים כל יום. אבל אולי זה חלק מהקסם, זו חוויה חדשה לאנשים. יש הרבה שמחה במוזיקה שלנו ולפעמים קשה לאנשים לחוות שמחה במובן המלא, כולל לי. אבל אנחנו פותחים אפשרות לחוויה של שמחה, לחוויה שמעלה שמחה באנשים. הייתי די סגור ומאופק קודם, לפני הלהקה. עבדתי בתאגיד דיסני עם עורכי דין. אף פעם לא נבחתי על הבמה. אבל עכשיו אנחנו לובשים תחפושות, מייקאפ, ההופעות שלנו אינטנסיביות-אקסטטיות, משהו פשוט יצא לחופשי, ולא ידענו שהוא קיים. בהופעות חיות במיוחד אנחנו יוצרים חוויה שאי אפשר לקבל אונליין ביוטיוב, אתה חייב להיות שם. זו כמעט חוויה רוחנית שלנו עם הקהל. אני מאד אוהב את זה כי זה לצאת מהיומיום, אני כמעט רוצה להגיד לקהל שאי אפשר להכניס טלפונים להופעה. אנחנו חווים יחד משהו אמוציונלי ואנחנו יכולים לעזור לאנשים לצאת מהקליפה, כמו שעשינו בעצמנו. אנחנו רואים את זה קורה כל הזמן. אני מרגיש שזה מאד חשוב, כשליחות בעולם, שאנשים ירגישו טוב ביחד. כמה פעמים בחיים אתה מזיע וצועק ליד אדם זר? מוזיקה היא מאד חשובה, חוויה דתית יחידה לאנשים לא דתיים. יש הרגשה של קהילה ומשהו מרגש, חוויה אנושית שנעלמת עם מחשבים וטכנולוגיה. ככל שהתרבות הופכת ליותר אינטרנטית, אני רוצה לנגן יותר לאנשים, להתחבר לבני אדם".
תיארו את המוזיקה שלכם כ"מוזיקה קליפורנית, מצברוח טוב". איך אתה מגדיר אותה?
"אנשים מתארים את המוזיקה שלנו כמו משהו שהם מכירים. אם הם מכירים את Talking Heads או גרייסלנד של פול סיימון, או אפרו-ביט, מוזיקה ברזילאית, או הסמיתס, או Vampire Weekend, למרות שלדעתי אנחנו ממש לא נשמעים כמו אף אחד מהם. זאת רשימה ארוכה. המוזיקה שלנו היא לא רק שם תואר אחד, אבל יש השפעה קליפרונית חזקה של הביץ' בויז. שמעתי אותם הרבה כשגדלתי. חלק מהתרבות שלנו כלהקה זה להכניס את אל.איי וקליפורניה למה שאנחנו עושים. השיר הכי ידוע שלנו, Surprise Hotel, אולי נשמע כמו שיר פופ רגיל, אבל הוא מבוסס על התקדמות אקורדים מינורית, וכשכתבנו אותו הרגשנו שהוא די אפל. סגנון השירה בשיר הוא חזני, יש בו נהיה וההרגשה יותר מובנית, ואלה הדברים שמעוררים רגש, זה לא רק ממש שמח. יש שכבות, אנשים לא יהיו שמחים רק עם רובד אחד".
אפריקה, ישראל
אז בוא נבין רגע, איך עברתם מלהופיע מול קהל של עשרה אנשים לאיצטדיונים עם אחת הלהקות הידועות בעולם?
"קודם כל, עשרה אנשים קיבלו את ההופעה של החיים שלהם", הוא צוחק. "סיבוב ההופעות הראשון שלנו היה עם Edward Sharp and the Magnetic Zeros. הגענו מאותו איזור, ומאז הסיבוב ההוא פשוט המשכנו קדימה, וכבר לא חזרתי לעבודה הקודמת שלי כעוזר לעורכי דין. הופענו בערך שנתיים רצוף ונהיינו להיט בצרפת. הופענו שם ב-15 מקומות וראיינו אותנו בטלויזיה ובעיתונים. עם הצ'ילי פפרס זה היה די בפוקס. גדלתי ברסידה, בוואלי, איפה שכל היהודים גרים, יחד עם הגיטריסט הנוכחי של הצ'ילי פפרס, ג'וש קלינגהופר, שהחליף את ג'ון פרשונטה כשהוא עזב את הלהקה. תמכנו אחד בקריירה המוזיקלית של השני כל החיים שלנו בערך. קיווינו שהוא יזמין אותנו להופעה או שתיים, ובסוף זה היה כל מסע ההופעות באנגליה, 12 הופעות. זה היה מדהים. להקה ברמה שלנו תתקשה להגיע להופעה כזאת, אז טוב שיש חברים", הוא צוחק.
"כן, הם נקיים, משטר צבאי. הם בשנות הזהב שלהם. אולי מיק ג'אגר עדיין עושה את הדברים האלה. ג'וש הוא חבר שלנו, אז הוא עשה חיים איתנו יותר".
אז לא היה טירוף מאחורי הקלעים?
"המסעות שלנו מטורפים יותר, אבל מבחינות שונות. זה היה די שוקינג לראות איך כל זה עובד, כי היה צוות הקמה של 200 איש כל לילה, מיליון דולר בציוד על הבמה, והאיצטדיונים שמפוצצים באנשים, זה היה וואו בשבילנו, להופיע מול 25 אלף איש כל לילה. הופענו שלושה לילות ב-O2 לונדון, אז כמעט 100 אלף איש בלונדון ראו אותנו. ברור שכולם היו שם כדי לראות את הצ'ילי פפרס, אבל כלהקת חימום נראה לי שהצלחנו. עשינו את העבודה שלנו, חיממנו את הקהל ועשינו להם שמח. זה היה מאוד מיוחד. פלי, הבסיסט, הוא בנאדם סופר קול. הוא ישב איתנו, לבש את החולצה שלנו. הפכתי למעריץ שלהם ואז לחבר לקראת סוף המסע. הרגשתי שאנחנו קולגות. בלילה האחרון שניגנו איתם פלי ניגן איתנו. נגן הסקסופון שלנו עלה איתם כמה פעמים. היה שיתוף פעולה מסוים, אבל לא טוטאלי. אם זה קורה, זה קורה".
"כשאנחנו מנגנים עם נגנים אפריקאים, הם יותר משתפים פעולה. זה בתרבות שלהם לנגן יחד. זה יותר טבעי להם מאשר להופיע כלהקה יחידה שמקבלת פוקוס. הופענו עם טינריוואן, להקת נוודים משבט טאורג ממאלי, בברוקלין ובהייליין בולרום. זה היה מאוד מיוחד. אחת החויות המוזיקליות האהובות עלי. איברהים, מנהיג הלהקה, הגיע אז בפעם הראשונה לארה"ב. קצת חששנו מלהופיע איתם, כי הם הדבר האמיתי, ואנחנו משתמשים בהרבה אלמנטים של מוזיקת טאורג, אבל אף פעם בעצם לא היינו אפילו באפריקה. ללא ספק היה גם קשה לתקשר במילים. אבל לאט לאט ניגנו והרגשנו אחד את השני. הם לא שמעו את המוזיקה שלנו קודם, ואחרי ההופעה איברהים בא להודות לנו שאנחנו חושפים את המוזיקה שלהם למערב. הוא היה מאוד גאה והקרח נשבר. הבנאדם הוא אייקון. בדרך להופעה בברוקלין יום אחרי, הם פשוט התחילו לנגן איתנו בסאונד צ'ק. ניגנו ביחד איזה חצי שעה, זה היה ג'אם מדהים. חבל שלא הקלטנו את זה.
"בסוף ההופעה שלהם, אחרי שעתיים-שלוש, הם פשוט קראו לנו לעלות לבמה איתם. נגן הבס נתן לי את הבס שלו והתחלנו לנגן איתם. זו הייתה פעם ראשונה שבאמת הרגשנו שיתוף פעולה אמיתי, והם גם ניגנו איתנו בשירים שלנו. זה היה מאוד מיוחד כי הם מוסלמים ואנחנו שרים בעברית. לא דיסקסנו את זה, ולא היה בזה שום דבר משונה. בתור ישראלי, המחשבה עוברת לך בראש: הם שונאים אותי? האם תהיה בעיה? אבל כולנו עמדנו יחד על הבמה וזה יותר חשוב מדיאלוג פוליטי. אנשי הטאורג החליטו לנגן מוזיקה ככלי הנשק שלהם, אבל האנשים שלהם עומדים לצד מוסלמים קיצוניים במאלי. הם במלחמת הישרדות ונלחמים עבור מדינה משלהם. הם כמו היהודים מבחינה מסוימת. החוויה היהודית דומה לחויה האפריקאית, שצמחה מתוך מאבק, ובגלל זה המוזיקה כל כך טובה. החוויה הזאת שינתה לנו את החיים ונתנה לגיטימציה למה שאנחנו עושים. הבנו שמה שאנחנו עושים זה מעבר ללנגן פה בשכונה. זה יכול להיות עוצמתי".
האם ההופעה בישראל תהיה בעצם סגירת מעגל בשבילך?
"אני חושב שזו תהיה חוויה מיוחדת, לחזור לשם ולשיר בעברית. אני חוזר לארץ מולדתי, אחרי כל כך הרבה שנים, אז יש שם משהו רגשי. מעבר לזה אני רוצה לראות את המשפחה המורחבת שלי, את סבתא שלי בבת ים, ולעשות שבת בירושלים עם אחד הדודים שלי, שחזר בתשובה ולא ראיתי אותו מאז. אני 'יהודי תרבותי', נולדתי לתוך התרבות אבל לא גדלתי דתי או עם קשר חזק לישראל, אבל ללא ספק הרגשתי פחות לבן מחברים שלי כשגדלתי בוואלי. אני גם רוצה לטייל עם הלהקה בירושלים, מצדה, עין גדי, צפת ולהראות להם מאיפה אני בא. כולם מתרגשים, ואני מחכה לראות את זה דרך העיניים שלהם. זה יהיה משמעותי בשבילם. זה כזה הבדל: אל.איי היא חדשה, מודרנית, רק בנו אותה, ובירושלים יש היסטוריה כל כך הרבה יותר עתיקה מכאן, אני חושב שבשבילם לראות את העומק הזה יהיה שוקינג. יהיה לזה משמעות, זה ישפיע על המוזיקה שלנו אחרי שנהיה שם. אמרו לי שיש לנו מעריצים בישראל וזה זמן טוב בשבילנו להופיע שם כי שמעו עלינו ונעשה עוד כמה הופעות במועדונים. זאת אחלה היכרות".
אתה יודע מילים בסלנג בעברית?
"אני אוהב את 'חבל על הזמן' ו'עשר'. אני מכיר רק סלנג מהאייטיז, אולד סקול".
נראה לי שתצטרך ללמוד מילים חדשות.
"כן, הדודים שלי תמיד אומרים שיש לי 'שיט-עברית'".
לפרטים נוספים:
מירב לשם
Leshem@ynetus.com
