שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שהם סמיט: "ספרות צריכה לעורר אי-נעימות"
    סופרת הילדים, המתרגמת והמבקרת שהם סמיט, כתבה בספרה החדש "ילד עיר" על דמות המורכבת מחייה שלה ושל משפחתה בתל אביב. "עידוד קריאה וכתיבה של זבלונים, תחת הסלוגן 'העיקר שהילד יקרא', הוא בעיני פשע נגד התרבות", היא אומרת

    לפגישתנו מגיעה הסופרת והמתרגמת שהם סמיט נסערת. היא אוחזת בידה דף נייר שמצאה ברחוב ובו מנוסחת הערה גזענית. "אמירות כאלה מטריפות אותי", היא ממהרת להסביר ותוחבת את הנייר לתיקה, שמא לא ימצא את מקומו חזרה לרחוב. עוולות מסוג זה מטרידות אותה ועוכרות את שלוותה, והיא נתקלת בהן גם במרחב האהוב עליה כל כך, העיר תל אביב. אותה עיר היא דמות מרכזית בספרה החדש לקוראים צעירים, "ילד עיר" (כנרת זמורה-ביתן), המלווה באיורים של מיכל בוננו. חלק מהסיפורים בספר מתארים נושאים חברתיים ותוך שימת דגש על אופן ההתבוננות של הילד בתהליכים הללו.

     

    "ילד עיר, ספרה של שהם סמיט  (איור: מיכל בוננו)  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "ילד עיר, ספרה של שהם סמיט (איור: מיכל בוננו)

     

    "מזל שבספר לא יצאתי מטיפה", היא מציינת בחיוך. "בבית אני לא מפסיקה להטיף. יכולה להיות כומר. הנוכחות של הנושאים החברתיים נובעת מהחיים: לנו יש בעיות כלכליות, ומכך הקשר למציאות הכלכלית והפוליטית המתוארת. אנחנו מדברים על הדברים האלה בבית ולכן הם בספר. אם יש בתים שבהם לא מדברים על נושאים כאלו והספר יעורר מודעות - מה טוב. ספרות טובה צריכה לעורר מודעות ואי נעימות".

     

    שם הספר מציב על אותו מישור הן את הילד והן את המרחב בו הוא מתגורר, ובחירה זו היא מהותית עבור סמיט. "אחד הדברים שמעצבנים אותי בספרות ריאליסטית לילדים הוא התרחשותם של סיפורים בחלל הריק, או בחלל ביתי נטרלי, המנותק מן המציאות", היא מסבירה. "אפשר לקרוא רומן שלם ולא לדעת איפה הדמויות חיות. לפעמים זה נובע מעצלות או חוסר רגישות של הכותב, ולפעמים זהו ניסיון להתחמק מהבעת עמדה כלפי מה שהמציאות מניחה לפתחנו. אולי הבעייתיות מתחילה במילה 'רקע', שכמו משטיחה את הרקע והופכת אותו ללא יותר מתפאורה, וזאת בשעה שרקע הוא ישות פולשנית, משפיעה, מעצבת. כמו לדמויות, גם לעיר יש אישיות ואופי. העיר דומיננטית בחיי ולכן דומיננטית בספר".

     

    דיוקן של ילד

    סמיט נולדה בירושלים לאם ילידת העיר ולאב אוסטרלי. היא בוגרת "בצלאל" במסלול לתקשורת חזותית ולמדה ספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. אף על פי שסיימה בהצטיינות את לימודיה ב"בצלאל", פנתה בצעירותה לכתיבה ספרותית וסיפוריה פורסמו בכתבי-עת ומגזינים. ב-1996 פרסמה אסופת סיפורים קצרים, "לבי אומר כי זכרוני בוגד בי" (כתר), ולאחריו פרסמה עוד שני ספרים. אולם סמיט מוכרת בעיקר כסופרת לילדים, וגם בשל תרגומיה, תסריטים ומחזות שכתבה ומאמרי ביקורת על ספרות המתפרסמים בעיתון "הארץ".

     

    היא כלת פרס אקו"ם לספרות ילדים, חברת מערכת באתר "דףדף" ומבקרת ספרים. ספרה החדש מהווה נדבך נוסף ביצירתה הענפה לילדים, ובו סיפורים קצרים המסופרים מפיו של עמוס הצעיר - חלקם נכתבו לכתב-העת "עיניים" - המהרהר, מתבונן וחווה את המציאות הילדית-נערית שהיא אוניברסלית ופרטנית כאחד.

     

    הסיפורים מבוססים ברובם על מקרים אמיתיים ועל בנך. המציאות לא מתערבבת עם הספרות?

     

    "מאחר שלא טרחתי להגן על עצמי עם 'כל קשר בין האירועים לבין המציאות מקרי בהחלט', אני יכולה לתבוע את עצמי - ולזכות. מצד שני, לא חסרות בסיפורים מניפולציות והמצאות ולהד"מים. גם בחיים, תמיד כשאני מספרת דברים, הילדים שלי אומרים שאני ממציאה ומגזימה, והם, כמובן, צודקים. קוראים - וזה כולל אותי - תמיד מסתקרנים לגבי פרטים קונקרטיים אבל השיקוף העמוק המהותי הוא של המכלול, מציאות חיי, משפחתי, העיר. אפשר לומר שזה ניסיון לצייר דיוקן של ילד, שעובר תהליך התבגרות ואגב כך, גם דיוקן של עיר".

     

    במה הספר שלך שונה מסיפורים משפחתיים אנקדוטיים שיצאת נגדם באחת מרשימותייך?

     

    "ההסתייגות שלי היתה מספרים חובבניים הנכתבים מלכתחילה למען אדם אחד או משפחה, ויוצאים לאור כפי שהם. במקרה שלי, סיפורי המשפחה הם חומר גלם לספרות. נדמה לי שאחד ההבדלים הוא שבספר 'ביתי', המחויבות הראשונית היא לנמען ולא לאמנות".

     

    והאמנות היא סממן מרכזי ביצירתה של סמיט. קורפוס כתביה לילדים כולל סיפורים בעלי ממד קומי ("מי שתה לי?", "אבא אכל דייסה", "גומבוץ וקרצ'יבצ'י"), סיפורים חוויתיים ("יומטיול ירושלים"), עיבודים למיתוסים ומיתולוגיות ("שש גיבורות גדולות", "מפלצות מיתולוגיות של יוון העתיקה"), עיבודים מאוצר האגדה לילדים ("האגדות שלנו"), וכעת גם ספרות

    ריאליסטית.

     

    אז מנין נובע הגיוון העצום הזה?

     

    "כזאת אני. קונגלומרט", היא משיבה. "אין לי ממש הסבר לזה. גם כקוראת אני אוהבת גיוון. הייתי משתעממת אילו הייתי כותבת בשטאנץ אחד. הייחוד של 'ילד עיר' הוא בקרבה הגדולה לחיים האמיתיים שלי, ובכך שלא נחוץ דמיון כדי לזהות זאת. אבל רק אני יודעת שאני נמצאת כמעט בכל דמות שכתבתי. אני המפלצות המיתולוגיות, אני הסבתא הקופצת מארונות ב'אבא אכל דייסה'".

     

    ניתן לקרוא את "ילד עיר" כמעין אחיו הבוגר של "והילד הזה הוא אני" ליהודה אטלס, והוא מזכיר גם את ספרו של גדי טאוב, "דברים שאני לא מגלה".

     

    "אני שמחה בהשוואה הזאת, לספרים שגם אני מעריכה ואוהבת. אם הייתה השפעה היא לגמרי לא מודעת. מי שכן השפיע היה יוסי מרגלית, אחד הסופרים שהיו אהובים עלי מאוד בילדותי, וספר הסיפורים 'כזה גיבור'. אני חושבת שמה שמחבר את שלושת הספרים, ואת 'ילד עיר', הוא היותו של הילד שבמרכז - ילד מהרהר. אני אוהבת ילדים מהרהרים, ולטעמי יש לתת להרהור מקום של כבוד, בתנאי שאינו בולם את התנופה הסיפורית".

     

    סמיט טענה בעבר כי ישנו הכרח לכוון את הילדים לקריאת ספרות איכותית, והפכה בעל כורחה, לסמן של התנגדות לחשיפת הילדים לתכנים שרמתם נמוכה. "מעולם לא אמרתי שיש לאסור על ילדים לקרוא בעצמם ספרות זבלית", היא מגיבה לנושא. "אדרבה, קריאה שכזו עשויה לסייע בפיתוח חוש ביקורתי. עם זאת, עידוד קריאה וכתיבה של זבלונים, תחת הסלוגן 'העיקר שהילד יקרא', הוא בעיני פשע נגד התרבות".

     

    ב"ילד עיר" ישנו קול משכנע מאוד של הילד הדובר. האם היו לך קווים מנחים באשר לשימוש בשפה?

     

    "אני שמחה לשמוע שזה הצליח. עמוס הוא מעין התכה ביני לבין בני. מאחר שבני עמד לנגד עיני, ניסיתי להישאר נאמנה ללשונו. למזלי, יש לו שפה טובה ועשירה (הייתי מתקשה לכתוב מפי ילד עילג שלא מבחין בין זכר לנקבה לדוגמא). אך עדיין, מאחר שהטקסט הוא סימולציה לדיבור, הקפדתי שלא 'יתפלקו' לי משפטים תקניים. גם בתחביר צריך להקפיד. תחביר דיבורי שונה מתחביר של שפה כתובה. בסוף גם השתמשתי בבני כיועץ לשוני. ביקשתי ממנו לעבור על כל הספר ולסמן 'כל מה שלא היה יכול לצאת לך מהפה'. הוא סימן ארבעה ביטויים ואני מחקתי אותם".

     

    מלבד כתיבה ספרותית וביקורתית, סמיט היא מתרגמת פורייה מאנגלית,

    בעיקר לספרות ילדים. את מלאכת התרגום היא חולקת עם בן זוגה לחיים, אמנון כץ. בין תרגומיהם ניתן למנות יצירות של צ'ארלס דיקנס, ג'וליה דונלדסון ודיוויד מקי. "לאנשים זה תמיד נשמע אקזוטי, או מפליא שאנו עובדים יחד", היא מספרת. "בשבילנו זה טבעי. אנחנו כמו זוג מכולתניקים, למעט זה שכל זוגות המכולתיניקים שהכרתי נהגו להתכתש. לעבודה בשניים יש המון יתרונות מקצועיים כמו מיזוג יכולות וכישרונות, חיפוי הדדי על מגבלות, יסודיות - ולצדם יתרונות נפשיים. אנחנו אף פעם לא לבד במערכה: שוברים את הראש ביחד, מחוסנים מתופעת 'בדידותו של המתרגם' ויוצרים לעצמנו פולקלור תלוי תרגום".

     

    את מתכוונת לכתוב שוב ספרים למבוגרים? 

     

    "כתבתי קבצי סיפורים למבוגרים וסיפורים נוספים. אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לשוב לכתוב למבוגרים אך הכתיבה הזו קשה לי הרבה יותר, גוזלת זמן שאין לי ולכן מלחיצה אותי. הגעתי לכתיבה לילדים במקרה, לפני שנולדו לי ילדים, ופתאום גיליתי שאפשר לכתוב מתוך חדווה. אני מבטיחה לעצמי שכשאהיה פחות לחוצה-כלכלית, אסתער על גינת סיפוריי המוזנחת".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שהם סמיט. "מזל שבספר לא יצאתי מטיפה"
    צילום: מוטי קיקיון
    איור: שהם סמיט
    איור של מיכל בוננו מתוך "ילד עיר". דמוי מציאות חיים
    איור: שהם סמיט
    מומלצים