ראובן ישראל. הופתע למצוא את זהותו כיהודי(צילום: גילי גץ)

“המעבר לניו-יורק התבשל הרבה זמן”, הוא מסביר. “זוגתי רצתה ללמוד תואר שני בחו"ל וניו-יורק הייתה האופציה הכי אטרקטיבית. אחרי התערוכה במוזיאון תל אביב הגעתי למסקנה שלמרות שבתל אביב סצנה מדהימה, אפשר למצות אותה, יש לה גבול. חשבתי: איפה אציג אחרי שהצגתי במוזיאון תל אביב? עבור רבים זה שיא בקריירה שלהם ואני הגעתי לשם בגיל צעיר, אז חשבתי שאולי שווה ללכת למקום בו האופציות יותר רחבות. גם אם זה לא יגיע רחוק, יש לך את האשליה שיש כאן יותר לאן להתפתח".

ישראל, שגדל בבית דתי ועזב את הדת בגיל צעיר, הגיע לעיר לפני כחצי שנה והופתע למצוא את זהותו כיהודי, כפי שלא הכיר אותה קודם: “כאן אני מרגיש שיש לי זהות בתור יהודי וזה נחמד. אני יכול להיות עם זהות יהודית ולא להיות משוייך לישראליות שלי. אתה יכול לאכול כאן מרק קניידלך במסעדה מתי שאתה רוצה ולא צריך לחכות לפסח. בארץ כולם או יהודים או מדוכאים על ידי היהודים, ככה שהזהות מתחלקת לפי העדות. אני חצי אשכנזי וחצי ספרדי, משפחתי עברה במדינות בדרום אפריקה שדיברו בהן אנגלית, כך שלא היתה לי זהות עדתית, וכאן אני מרגיש שייך לזהות היהודית שלי".

ירושלים, בה נולד וחי ב-26 השנים הראשונות לחייו, עד שסיים את לימודיו בבצלאל, היא בעיניו "קצת כמו סם. כשאתה שם אתה אוהב אותה ומצדיק את היותך שם באמצעות תרוצים". ובכל זאת, אף פעם הוא לא הרגיש ממש שייך אליה: “אף פעם לא הרגשתי חלק מהסביבה. גדלתי בשכונה די קשה בשיכון של פועלים והייתה הפרדה בין הבית לשכונה. אבא שלי, שהיה היפי שנתקע בארץ במסעותיו ופגש את אמא שלי, מעולם לא הסתגל לארץ, וזה השפיע עלינו", הוא מספר ומוסיף שהעניין שלו בדת, שמתבטא בעבודתו בשימוש במוטיבים דתיים, הושפע גם הוא מבית הוריו: “אבא שלי התעניין מאוד בדתות ובנוסף ליהדות הוא קרא המון על נצרות. הוא אפילו כתב ספר על מנזרים בארץ הקודש. העניין שלי בדת הוא יותר בתצורות האסתטיות של תשמישי קדושה וארכיטקטורה של מקומות פולחן. מה שמעניין זה לראות עד כמה לפעמים השפה הוויזואלית של 'דברים דתיים' גולשת מדת אחת לשנייה".

מראה מתוך התערוכה: "שותפי על: ראובן ישראל, שי אזולאי", מוזיאון תל אביב לאמנות 2011(צילום: יעקב ישראל)

ואכן, הספרים הם אלה שהובילו אותו להתמסר לאמנות: “אמנם הייתי מצייר מגיל צעיר, אבל בגיל הנעורים הפסקתי כי רציתי להיות כוכב רוק. בכיתה י"ב התחלתי להסתכל על ספרי אמנות שהיו בבית ולא הסתכלתי עליהם קודם וגם התחלתי לקנות הרבה ספרים בנושא. אחותי קנתה לי צבעי שמן ליומולדת 18 ולימדתי את עצמי לצייר. הייתי מצייר אנשים מהמשפחה ישנים, דברים מהראש, הרבה את אבא שלי, וזה המשיך גם בצבא”.

את הטיולים של לפני ואחרי הצבא בחר ישראל להקדיש להתבוננות באמנות, ואת הודו או דרום אמריקה המיר בנסיעה לאיטליה כדי לספוג כמה שיותר מיצירות המופת שנעשו שם או שמוצגות במוזיאונים הרבים. בתקופת הצבא החליט ללכת ללמוד אמנות בבצלאל, החלטה שהגשים זמן קצר לאחר השחרור. הוא תכנן לעזוב את ירושלים לטובת תל אביב במהלך הלימודים, אך אביו נפטר כשסיים את שנת הלימודים הראשונה, והוא נשאר לבסוף בעיר עד שסיים את בצלאל, ב2004. “הייתי מהירושלמים הקשים. לא הכרתי שום מקום אחר בארץ וכשהגעתי לתל אביב הרגשתי שמדברים שם שפה אחרת. במקביל, גם הרגשתי צעיר בעשר שנים".

עם המעבר, הוא החל בשגרה של חיי אמן שהייתה רומנטית וסטריאוטיפית למדי: “לא היה לי כסף בשיט. בהתחלה עבדתי במלצרות, אחר כך בצבעות. הייתי צובע משטחים לדוגמאות של טמבור ונראה לי שזה השפיע גם על האמנות שלי. הייתי גר בסטודיו בדרום תל אביב, בתוך מחסן שחתכו לי בו פינה למגורים ועבודה, שמה קמתי בבוקר עם מוזיקה אפריקאית מהשכנים המהגרים. אחר כך התחלתי לעבוד בבאר. הייתי מתעורר מאוחר, יורד לסטודיו ועובד עד הערב, מחליף בגדים והולך לעבוד בבאר עד לפנות בוקר, מתעורר מאוחר, יורד לסטודיו וחוזר חלילה. היה כיף אבל הבנתי שאני לא נהיה יותר צעיר וכדאי שאני אעשה תואר שני כדי שיהיה לי מספיק זמן להיות בסטודיו לבד". הקשר עם יפה ברוורמן, בעליה של גלריה ברוורמן, התחיל כבר כשסיים את התואר הראשון, ועבודותיו הוצגו גם בגלריה גבעון מעט אחרי סיום הלימודים, כך שהבחירה להמשיך לתואר שני הייתה מגובה בעניין של גלריות בעבודתו. “יצאתי עם הרבה מזל מהתואר הראשון", הוא אומר. “לא היה לי שום פרק זמן של אחרי הלימודים בו אתה לא יודע מה יקרה איתך. זה נותן ביטחון שאם אתה נכנס למשך זמן לבד לסטודיו, יהיה מי שירצה להציג את זה בסוף התהליך". האפשרות להתפרנס מיצירותיו ולעזוב את העבודה בבאר, הזדמנה לו רק כשנה לאחר שסיים את התואר השני בבצלאל ב-2007. “לקח הרבה זמן עד שהתחלתי למכור, רק ב-2008-9. זה נהיה משהו יותר שאני יכול לשרוד ממנו. כשאתה מתחיל לחיות מעבודות זה גורם לך להצטמצם וכל ההוצאות שלי היו על הפסלים. עצם העובדה שלא הייתי צריך לעבוד והייתי רק בסטודיו הייתה יתרון גדול. זה מאוד רומנטי – אתה חי בלי כסף ומצמצם את הקיום שלך למה שאתה עושה, אך ורק לפסלים שלך”.

מהירון, 2011, מם-די-אף צבע מכוניות ופלדת אל-חלד. (באדיבות גלריה ברורמן)(צילום: יעקב ישראל)

בסופו של דבר, כעבור שלוש שנים, הסטודיו בדרום תל אביב נהפך לצפוף מדי, והוא עבר לגור ביפו עם בת זוגו והחל לעבוד בסטודיו גדול בבת ים לקראת התערוכה במוזיאון תל אביב, שהציג בסתיו 2011 ביחד עם הצייר שי אזולאי. “מאוד נהניתי לעבוד שנתיים על משהו אחד באינטנסיביות ובלחץ. זה היה מדהים, ראו את התערוכה עשרות אלפי אנשים. במהלך התערוכה ביום אחד ראו אותה יותר אנשים ממה שראו את כל התערוכות שלי ביחד", הוא אומר.

כאמור, אחרי התערוכה החליט לעבור לניו-יורק, ובחצי שנה האחרונה מאז הוא הספיק להתחתן עם זוגתו, ובעיקר לעבוד בסטודיו: "עוד לא בחשתי כל כך. אני עסוק בלעשות עבודות ולא כל כך בלפתח קשרים עדיין. הגלריה עובדת על זה ומאוד תומכת בי פה. היא עובדת על לקדם אותי כאן ולעשות קשרים בשבילי. השאיפה היא למצוא גלריה גם פה”. בינתיים, השגרה שבין הבית לסטודיו ממלאת את חייו: “אני גר בקצה אחד של ברוקלין (גרינפוינט) והסטודיו בקצה השני (סאנסט פארק). אני נוסע 40-45 דקות מהבית לסטודיו לכל כיוון אז מה שאני רואה זה בעיקר את השכונה שאני גר בה, את הסטודיו ואת הרכבת שבדרך. אני מגיע למנהטן אולי פעם בשבוע ומרגיש שאני תייר בעיר אחרת. החיים כאן נחמדים בסך הכל ותמיד יש משהו מעניין לראות בעיר. ניו-יורק היא כמו קניון של אמנות: יש כאן אמנות אפריקאית, יפנית, ומכל מקום אחר. זה חוסך לך לטייל בעולם...”.