בעלי היקר, אני נמשכת לנשים. תמיד נמשכתי

יש אנשים שמאמינים שנטייה מינית היא עניין מולד, שמסתובב לו איזה גן שאיש עוד לא איתר והוא שמחליט למי נימשך ולמי לא. אחרים חושבים שנטייה מינית היא עניין נרכש, תוצר של אב היסטרי או אם קשוחה. לי בטח שאין את התשובה, אולם בדבר אחד אני לגמרי בטוחה: משיכה בין שני אנשים היא לא דבר שאפשר לבטל בהינף החלטה, ולנטייה מינית, מולדת או נרכשת, אפשר להתכחש לאיזה פרק, לעיתים ארוך ומכאיב, אבל לא לנצח.

עוד בנושא:

השלישייה הובילה ליציאה מהארון וגירושים

החלטת לצאת מהארון? עשה את זה נכון

המפתח לתקשורת זוגית: תשאירו את זה פשוט

במשך שנים ארוכות ניסתה אירית להעלים עין, להפנות את הגב, ובאופן מפתיע רוב הזמן העמדת הפנים הצליחה לה בכלל לא רע, אולי כי פחדה מידי ואולי כי היא בעצמה לא הייתה בטוחה. בהתחלה חשבה שזו רק התלהבות, ריגוש שיחלוף. "חדוות גילוי", היא אמרה כשתיארה את המקרה בפניי והוסיפה: "אחר כך הבנתי שזה לא עובר, שנשים מרגשות אותי באמת, אז החלטתי שאני פשוט אוהבת אנשים ולא משנה לי מה המין שלהם, כי בכל זאת, גם עם בעלי, שהיה אז בן זוגי, שכבתי".

"את המנטרה הזו שיננתי בראשי כל כך הרבה פעמים עד שהאמנתי בה בכל ליבי, ואני יודעת שעמוס חשד או ידע. אחרי הכל, היה קשה מאוד להסתיר את ההתרגשות שעברה בתוכי כשמישהי מצאה חן בעיני. אבל אף פעם לא התייחסנו לזה ברצינות, אולי בגללו אולי בגללי, זה כבר לא משנה. מהר התחתנו ונולדו לנו ילדים ויותר מידי שנים כבר חלפו ואני עוד מתכחשת, מחביאה מפניו ומפני את האמת, משליכה הצידה כל זכר".

"התרגלתי להעמיד פנים ולשכנע את עצמי שאני מוכרחה להתגבר על התחושות הללו כדי להגן על עצמי ועליו. כך אני עושה כבר שנים, ממלאה את הימים בהסחת דעת, במיליון עיסוקים, רק כדי לא לחטט בה, באמת, רק כדי לא להצטרך להתמודד עם תוצאותיה".

"אבל אני לא רוצה יותר לחיות ככה, זה עושה לי כאבים בבטן ובלב, אני כבר מבוגרת ועייפה ממלחמות פנימיות, מלפחד ממה שיקרה לי וממה שיגידו, תשושה מחישובים ותרחישי אימה. אני רוצה להתמודד עם מי שאני כדי להזדקן בריא, כדי להפוך לאשה שחיה עם עצמה בשלום, ובעיקר - מקבלת את מי שהיא. אחרת מה שווים חיי?".

השנים כבר ניכרות על פניה ובכל זאת, מפעם לפעם עוד מגיחה מתוכה הנערה שהייתה. היא קטנה ומתולתלת, מדברת בטון מפויס ושלם. "אני רוצה לכתוב לעמוס, את האמת", היא אמרה. "זו שאולי גם לו היה נוח שלא לחשוב עליה, ואני צריכה שתעזרי לי להיות מדויקת כמה שאפשר".

התגעגעת אלי בלילות אבל הנחת לי להיות

העובדה שאני כותבת בעבור אנשים מכתבים אישיים, שאני יושבת ומקשיבה להם בעוד הם פורשים בפניי את ליבם היא זכות נדירה, ומדהים אותי כל פעם לגלות מחדש עד כמה החיים מורכבים ואיך המציאות הזו שלנו עולה על כל דמיון, פורה ככל שיהיה. וכך נראה מכתבה של עדי לבעלה עמוס:

"עמוס היקר, במכתב שלי אליך אני מקווה להצליח לנסח את כל מה שמתחולל בתוכי. אני מקווה להיות מדויקת ומבינה כמה זה קשה, אולי כי זו פעם ראשונה שאני בעצמי מעיזה לכתוב את המילים ולהודות באמת שהדחקתי את התחושות הללו שנים ארוכות כל כך. כן, אנחנו זוג נהדר, כולם יודעים, אנחנו הורים טובים ושותפים מושלמים ואנחנו החברים הכי טובים, כי אתה עמוס, אתה כל מה שרציתי לעצמי. עד היום אני נדהמת לגלות כמה אתה מסור וכמה אתה אוהב אותי ואת הבית שלנו ואיך עדיין, אחרי כל כך הרבה שנים, אתה עוד מקפיד לקיים כל בוקר מחדש את ההבטחה שהבטחת כשרק הכרנו, שתהיה בשבילי ולצידי לתמיד".

"אחרי שהבנות נולדו קיבלת את העובדה שאנחנו כמעט לא שוכבים, ואני פטרתי אותך בנחרצות כשקראתי לזה עייפות ועומס, כשאמרתי קשיים ומצוקה, ואתה, כמו האיש האוהב שאתה, חיבקת, השתכנעת וויתרת. לא רצית להעיק ואולי לא רצית לדעת את האמת? מה שבטוח הוא שמאז לא שכבנו. אני יודעת שהתגעגעת אלי בלילות, אבל הנחת לי להיות, ובאיזה שהוא אופן ניצלתי את הדממה הזו שלך וברחתי מהצורך בנימוקים והסברים, לך ובעיקר לעצמי".

"ובתוכי ידעתי, תמיד ידעתי, את מה שלא אמרתי בקול. הרי ידענו שנינו מבלי לומר שאני נמשכת לנשים. היו לי התנסויות בצעירותי והן נחרטו בזיכרון אבל לממש שוב, את זה לא העזתי כי לא יכולתי לסבול את המחשבה שאבגוד בך. אבל אני כן בוגדת, כבר שנים אני בוגדת בהבטחה שלי להיות כל כולי שלך, כי אני כאן עם הלב, אבל בגוף אני איננה, וזה לא מגיע לך. אני מרגישה שבגלל הפחדים שלי הולכתי אותך שולל, מנעתי ממך חיי זוגיות כמו שרצית וכמו שהגיע לך לקבל".

"ולא, אין מטרה למכתב שלי, אולי רק לבקש ממך סליחה. סליחה על שנים שלקחתי ממך, סליחה שבחרתי שלא לבחור אבל הרחקתי אותך והכאבתי. ותודה שבשם האהבה שלך קיבלת אותי בכל מחיר ודרך, גם אם ויתור הפך לחלק מחייך".

"אני לא יודעת איך תגיב למכתב שלי ומה תרצה לעשות בנידון, אבל מגיעה לך גם אם באיחור נוראי, לדעת את כל האמת לגבי. עמוס, אתה איש מצוין ובעל מדהים, אתה גבר מושך ונפלא. זו רק אני שלקחה את הזמן ולא הייתה כנה, שגרמה לך לוותר מאהבה".

אמת הרסנית

בכל פעם שאני כותבת מכתבי וידוי מתעוררות בי אותן השאלות ואני נותרת בלי תשובה. למה צריך אמת עגומה כל כך ולמי היא באמת מועילה - לזה שמתנקה ומרגיש הקלה או לזה ששומע דברי כנות מבלי שרצה? ושאלה נוספת שמתעוררת בי נוכח המכתבים הללו, היא האם האמת צריכה באמת להיאמר ויהי מה? האם תוצאות הרסניות שוות דקה או שתיים של כנות טהורה?

ומה דעתכם? האם חייבים תמיד לספר את האמת? כתבו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים  

שחר הדר כותבת מכתבי אהבה לפרנסתה, ובעלת "טקסטורה - מילים של אהבה"