הנזיר והפילוסוף
את כל השאלות הציג האב בפני הבן, מלבד שאלת האושר האישי שלו
לפני כמה שנים קיבלתי את הספר "הנזיר והפילוסוף" מתוכנית הספרים של גלי צה”ל ונתבקשתי לקרוא ולהגיב. הספר (בהוצאת חרגול) מכיל שיחות ארוכות של הפילוסוף הצרפתי ז’אן-פראנסואה רוול עם בנו, מאתיה ריקאר, שלאחר שקיבל תואר דוקטור לביולוגיה עזב את צרפת והפך להיות נזיר טיבטי. מהאולפן הצה”לי ביפו הודיתי לדן דאור על העבודה הנהדרת שעשה בתרגום המהדורה העברית, וכמובן ליוצרי הספר המקורי שהציגו שתי זוויות התבוננות שונות על החיים, האחת בודהיסטית והשניה מדעית ופילוסופית.
בשיחות שנערכו בנפאל ובצפון צרפת שוחחו האב ובנו על כמעט כל הנושאים שבעולם: על אלימות, אהבה וקיצוניות. על מדע, תשוקות, קנאה ותאוות. על דיכוי דתי, הפלות וכיבוש. על חיי משפחה, חמלה, בערות ומוות. על בודהיזם, נצרות, פסיכולוגיה, מטפיזיקה וגם על השאלה מדוע מקיפים את המקדש במצעד עם כיוון השעון ולעולם לא להיפך. הכל בטעם טוב, בבהירות מחשבתית ובדרך שיכולה להיות מובנת לכולם.
האב הפילוסוף, שלא מסתיר את הפתעתו מהתפנית בקריירה של בנו, מנהל לאורך הספר שיחה בקצב מהיר. הבן הנזיר, שלמד את השפה הטיבטית ובמשך עשרים שנה תרגל רוחניות עמוקה, משתדל להציג גישה הגיונית ככל הניתן, ולהתמודד יפה ובצניעות עם ההערות של אביו הפילוסוף, האגנוסטיקן, הליברל והפובליציסט.
הספר עליו המלצתי בחום יושב שנים על המדף אצלי בחדר העבודה, ולמרות שהוא באמת אוסף חכם ומוצלח, ככל שעובר יותר זמן, אני מוצא שהוא יותר מעצבן אותי. התמונה הצבעונית שבכריכה הפנימית מרמזת על הסיבה. רואים בה את שניהם יושבים אל שולחן בבית קפה בקטמנדו. הבן בקרחת וגלימה של נזיר טיבטי, מניח את ידיו על רגלו ומחייך ולצידו האב הפילוסוף החיוור בחיוך שנראה יותר כמו שיעול ועם הידיים משולבות בחוזקה על החזה. זה מזכיר לי את אבא שלי ואותי. שני אנשים קרובים שמכירים טוב מאוד אחד את השני ומשום מה מעדיפים לדבר בנימוס מרוחק המקובל בין זרים.
מכל השאלות החכמות שהועלו והתשובות הנבונות שניתנו, הרוב בא מהראש ומעט מדי בא מהלב. הם אמנם דיברו על רוחניות עמוקה, השוואתית ואקזיסטנציאלית, על בודהיזם, נצרות והעולם, אבל האב בחר שלא לשאול את בנו את השאלה המתבקשת והטבעית ביותר: מדוע הוא באמת נסע להודו ולא חזר כבר עשרים שנה. הבן גם הוא לא העלה את הנושא.
להיות נזיר בודהיסט באסיה אולי נשמע מאוד רומנטי וקסום, כמו אינדיאנה ג’ונס רוחני, או לוחם שאולין גלוח ראש וצלול מבט, אבל אני הייתי שם הרבה זמן וגיליתי שרוב הנזירים, אם היה להם קצת טוב בבית, לא היו מגיעים למנזרים. ברוב המקרים, ככל שהיה יותר רע בבית כך נשארים יותר שנים במנזרים.
לאורך כל הספר, מתנהל דפוס שחוזר על עצמו: הבן מניח על השולחן נושא רוחני מתורת המזרח והאב מנתח אותו באיזמל אנליטי, מפרק אותו, מנסר אותו, משווה אותו, מראה שהיו דברים דומים בהיסטוריה של המערב ואז עוברים לנושא הבא שיעלה הבן ושגם אותו יפרק האב בלהב חד ובמיומנות מרשימה.
אב יקר, הבן שלך עשה שלושה תארים כמו שרצית ועמד בכל הציפיות שלך. אבל הוא עזב כי כנראה הוא לא היה מאושר. האם אינך סקרן? לא היית רוצה לדעת אם הסיבה שהוא לא היה מאושר קשורה בך?
אב יקר, אתה טוב כל כך בלהיות פילוסוף ואנליטיקן. אתה יכול לעצור לרגע וסתם להיות אבא?
במקום לשלב את הידיים על החזה המפואר של עצמך, אולי תניח יד אוהבת על הבן שלך? אני בטוח שאתה באמת אוהב את הבן שלך, אבל למה אתה לא מצליח להגיד לו את זה אפילו פעם אחת בכל הספר?
אתה ודאי יודע שלעתים קרובות, ילדים מנסים באופן לא מודע להגשים את החלומות הכמוסים של ההורים שלהם. סמוך עליו שגם הוא מנסה להגשים את החלום שלך ולהמשיך קדימה מהמקום בו לדעתו אתה נעצרת. אל תכעס עליו על שנדד לסוף ההימלאיה מבלי לחזור. הבן אותו. הוא הלך לשם כדי למצוא את האושר. עד כדי כך זה היה חשוב לו. יכול להיות, אבא יקר, יכול להיות שהוא גם מצא.
אם אתה באמת רוצה להבין מה זה בודהיזם, תצטרך ללמוד שני דברים שאתה לא מכיר: הראשון הוא להקשיב ולשתוק, והשני הוא לשים קצת את הראש בצד ולפתוח את הלב. כדאי לך גם לשאול שאלות בלי פחד ולהוציא את האמת הרגשית שלך לאור. האמת הרגשית שכנראה ירדה למרתף עוד הרבה לפני שבנך נולד. אבא יקר, אתה צריך להבין שדבר מוביל לדבר, ופתרון חידת המסע של בנך קשור למחקר בנושא חשוב לא פחות מנושאי המחקר המדעיים ורבי הרושם שעסקת בהם כל ימיך – המחקר כיצד להיות מאושר.
ניסים אמון
זן מאסטר, מפתח שיטת הטרילותרפיה לאיזון פנימי.
