שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    איך זה עובד: ווקמן
    מי שמספיק מבוגר עוד זוכר תקופה בה כדי להשמיע שיר היינו צריכים ללחוץ על כפתור ולא רק להעביר את האצבע בעדינות על אזור במסך. כמות המוזיקה שיכולנו לקחת הייתה תלויה במקום שיש לנו בכיס לקלטות (או קסטות). ככה זה פעל

    בניגוד לתקליט, שעדיין נחשב בעיני רבים מדיה איכותית, הצד הטכני של קלטת השמע ("קסטה") לא זכה מעולם להערכה יתרה. עם זאת, הקלטת הצנועה פיצתה ובגדול על איכות הצליל הירודה (ועל העמידות המפוקפקת) בחוויה הרגשית והאינטימית שהיא הציעה למשתמש: הקלטה של השירים האהובים ביותר מהרדיו, הפצה מחתרתית בין חברים של מוזיקה שברדיו לא השמיעו, והרכבה של "רשימות השמעה" רומנטיות ומושקעות לבני או בנות זוג פוטנציאליים.

     

    את המוזיקה שבקסטות – אף אחד לא אמר אז "קלטות" – היו שומעים באמצעות טייפים (שזה קצת מצחיק, כי מקור המילה Casette קשור למילה Case, תיבה, ואילו Tape הוא דווקא הסרט). טייפים מסוימים אפשר היה להפעיל עם ערמה של סוללות D ענקיות, אך מי שרצה להיות נייד באמת נעזר בגאדג'ט משונה, שחייו היו קצרים והסתיימו בהכחדה מהירה ויסודית: הווקמן. השם "Walkman" הוא סימן מסחרי של חברת סוני, שתפס עד כדי כך שכל טייפ נייד וממוזער (הכל יחסי, כן?) נקרא ווקמן בפי העם. מדובר היה בדרך כלל במכשיר משולב מופעל בסוללות AA, אשר כלל רדיו, טייפ דל-אפשרויות ויציאת אוזניות, ללא רמקולים.

     

    כדי להבין את אופן הפעולה של הווקמן צריך להכיר את הקלטות עצמן, ולכן – למען הדור הצעיר – נתחיל בניתוח זריז של המדיה הנשכחת. בתוך מארז הפלסטיק הקשיח של הקלטת ממוקמים שני גלילים, זה לצד זה, ועליהם כרוך סרט כהה, דק וארוך מאד. סרט זה מצופה בחומר מתמגנט, וכאשר הוא חולף על פני ראש כתיבה/קריאה אלקטרוני שקבוע בטייפ (אותו נראה בהמשך), אפשר למגנט אזורים זעירים בו או לבדוק את המגנטיות שלהם ולשחזר מהם את הצליל.

     

    קלטת מצויה – מהתקופה שהן היו מצויות  (צילום: עידו גנדל) (צילום: עידו גנדל)
    קלטת מצויה – מהתקופה שהן היו מצויות (צילום: עידו גנדל)

     

    מלבד הסרט והגלילים שלו, הקלטת כוללת גם מספר טריקים קטנים שנועדו להקל על עבודת הטייפ: מוליכי סרט שדואגים שיהיה ישר, חלונית (בקלטות מפלסטיק אטום) שמאפשרת למשתמש לראות על איזה גליל הסרט כרוך כרגע, ספוג נוקשה על פס מתכת גמיש שנותן קונטרה לראש הקריאה ומחזיק את הסרט צמוד אליו, ועוד.

     

    הצד התחתון של הקלטת  (צילום: עידו גנדל)
    הצד התחתון של הקלטת (צילום: עידו גנדל)

     

    בתוך כל טייפ יש שתי בליטות פלסטיות, שנכנסות לתוך הגלילים שבקלטת ומייצבות אותה. לפחות אחת מהבליטות הללו משוננת, כדי שתוכל לתפוס את הגליל שעליה ולסובב אותו כך שיאסוף את הסרט. זה בדיוק מה שקורה כאשר לוחצים על לחצן ההעברה המהירה (קדימה או אחורה): מנוע חשמלי מסובב את הבליטה המתאימה במהירות והיא גורמת לסרט להיכרך סביב הגליל "שלה" על חשבון הגליל השני.

     

    בניגון רגיל, לעומת זאת, המצב שונה. שיטת אחסון הנתונים מחייבת שהסרט יעבור על פני ראש הקריאה/כתיבה במהירות קבועה, מתחילתו ועד סופו, אך זה מתנגש עם עניין הגלילים: הרי סיבוב יחיד של גליל שרוב הסרט כבר כרוך עליו "ימשוך" הרבה יותר סרט מאשר סיבוב יחיד של גליל ריק. לכן, ליד הראש יש מנגנון מיוחד, שנכנס לפעולה בעת ניגון ומושך את הסרט בקצב הרצוי. הבליטות משחקות כאן תפקיד משני, ורק אוספות בעדינות את הסרט שהמנגנון הנ"ל העביר. אפרופו, שחיקה או תקלה אחרת בבליטות הללו בעת ניגון יכולה לגרום לתוצאה המפחידה ביותר מבחינת המשתמש: מנגנון המשיכה מעביר עוד ועוד סרט, אך הגליל שאמור לאסוף אותו לא מסתובב והסרט מתקמט, מסתבך ומצטבר בין החלקים.

     

    מבט מקרוב מכיוון הקלטת על חלקים במנגנון  (צילום: עידו גנדל) (צילום: עידו גנדל)
    מבט מקרוב מכיוון הקלטת על חלקים במנגנון (צילום: עידו גנדל)

     

    אופן הפעולה של הלחצנים מכני כמעט לגמרי. הלחצן Play דחק את ראש הקריאה (בווקמן שבתמונות לא היתה אופציית הקלטה) ואת המנגנון למשיכת הסרט לעבר הסרט עצמו, ובנוסף לחץ על מתג נסתר שהעביר חשמל למנוע. לחצן ההעברה המהירה לחץ על אותו מתג בלי להזיז את ראש הקריאה ממקומו, והלחצן Stop פשוט החזיר את כל החלקים למקומם ההתחלתי. כל זה מוצג בסרטון בהמשך.

     

    בעיה טכנית חשובה שעמדה בפני המתכננים היתה כיצד לדעת מתי מסתיים הסרט. אין במכשיר שום מד מרחק או זמן, וממילא קלטות שונות עשויות להכיל סרטים באורך פיזי שונה. אם המנוע ימשיך לפעול, קצה הסרט עלול להתנתק מהגליל אליו הוא דבוק, או שהרכיבים החשמליים יינזקו. מה עושים?

     

    הזכרתי קודם שהסרט המגנטי כהה, אך למעשה – לאורך מספר סנטימטרים בתחילתו ובסופו – הוא שקוף. חלק מהמכשירים ניצלו את התכונה הזו, והציבו מקור אור וחיישן משני צדי הסרט. כל עוד לא עבר אור, זה היה סימן לכך שיש עוד מידע לקרוא. ברגע שהגיע החלק השקוף והאור עבר מצד לצד, המכשירים המתוחכמים הללו הבינו שהסרט נגמר וצריך להפסיק את הפעולה.

     

    מכשירים פחות מתוחכמים, כמו הווקמן שבתמונות, השתמשו בפתרון מכני מעניין. בעת לחיצה על Play, נע קדימה ביחד עם ראש הקריאה (קצת משמאלו) גם מנוף קטן בצורת האות L. הקצה העליון של המנוף הזה דחק את הסרט כלפי פנים הקלטת, מבלי להפריע לניגון (מכיוון שמול ראש הקריאה היה כאמור ספוג שלחץ את הסרט בחזרה אליו). רוב הזמן, הדחיקה הזו פנימה יצרה מעין משולש, שבסיסו במוליכי הסרט שבקלטת וקדקודו העליון בקצה המנוף. דמיינו שאתם מושכים צינור גינה שעוקף מכשול קטן.

     

    כל עוד הצינור חופשי יחסית, הוא מחליק על פני המכשול בלי בעיה. אבל מה קורה כשהצינור נתקע בצד הרחוק? המשיכה גורמת לצינור להתיישר לקו הישר והקצר ביותר, והמכשול נדחף בכוח לאותו כיוון. כך גם הסרט המגנטי שהגיע לקצה מנסה להתיישר בין המנגנון המושך לבין מוליך הסרט שמולו, והמכשול-מנוף נדחק מהקלטת כלפי חוץ. הדבר גורם לתגובת שרשרת של מנופים וגלגלי שיניים, שבסופו של דבר משחררת את כל המנגנונים, בדיוק כמו לחיצה על Stop. את כל זה אפשר לראות בסרטון הבא:

     

     

    הווקמן שלי, אפרופו, לא ידע לעצור לבד בסיום העברה מהירה. מה ששמר על הקלטת ועל המנוע מהרס היה החופש של הבליטה הפלסטית, כשיש מספיק התנגדות, להישאר במקום ולא להסתובב ביחד עם גלגל השיניים שמניע אותה.

     

    עוד פרט חשוב על ווקמנים וטייפים בכלל: יש בקלטת סרט מגנטי אחד ובטייפ ראש קריאה אחד, אך בכל זאת, כשהופכים את הקלטת שומעים משהו אחר (במקום את אותה המוזיקה לאחור), ושני הצדדים הם בסטריאו. הסוד הוא בראש הקריאה, שלמעשה יש בו שני "פסי קריאה" נפרדים. אם נחלק את הסרט המגנטי לאורכו לארבעה רבעים, פס קריאה אחד נמצא מול הרבע הראשון והפס השני מול הרבע השלישי: כלומר, שני ערוצים לסטריאו. כשהופכים את הקלטת, מה שנמצא מול פסי הקריאה כעת הוא למעשה רבעים 2 ו-4, שיכולים להכיל מידע אחר לגמרי.

     

    ולסיום, חידה: גם לחצן Play וגם לחצן העברה מהירה לוחצים על אותו מתג בדיוק להפעלת המנוע החשמלי. איך הווקמן ידע לסובב את המנוע במהירות שונה לכל לחצן?

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ווקמן, לא של סוני, עם חצי שקל לקנה מידה . לחצו להגדלה
    צילום: עידו גנדל
    מומלצים