שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שלום, אני נוסע - ותבלו לכם בראש השנה
    עם החברים בישיבה, עם מטיילים אחרים במזרח, או עם עשרות אלפי חסידים באומן - כך הפך ראש השנה במגזר הדתי מחג משפחתי, לחג שתמיד חסר בו מישהו מסביב לשולחן

    את שירו של לוין קיפניס, "ראש השנה", כולנו מכירים. מי מאיתנו לא למד מפי הגננת כי יש לאחל להורים "שנה טובה לך אבא, שנה טובה לך אימא". אבל בשנים האחרונות נדמה כי הצביון המשפחתי של ראש השנה במגזר הדתי חוטף מכה אחרי מכה.

     

     

    עוד בערוץ היהדות  - קראו:

     

    בגיל העשרה הבנים נמצאים בישיבה והבנות במדרשה. בגיל מעט מבוגר יותר, בוחרים הצעירים להעביר את החג בתאילנד או בהודו. וכמובן שעוד לא דיברנו על אבות המשפחה - גברים רבים פוקדים את קברו של רבי נחמן באומן, עד כדי כך שהלצה ידועה גורסת כי אלול הוא למעשה ראשי תיבות של "אני לאומן ואשתי להורים". אז מה קרה לראש השנה והאם זה טוב ליהודים?

     

    עם החברים בישיבה

    המוקד המשמעותי ביותר מתחיל בישיבה או במכינה. נתנאל שמילוביץ (18) התחיל השנה את לימודיו במכינה הקדם-צבאית בנווה צוף. "לא הייתי קודם לכן במכינה בחג, אז קשה לי כמובן לומר למה בדיוק לצפות, אני מקווה שהאווירה תהיה שונה", הוא אומר. "בגלל שזה רק עם חברים, אפשר לדבר באופן קצת חופשי יותר. גם התפילות אני מקווה שיהיו הרבה יותר עוצמתיות. בשנה שעברתי הייתי בחג בישיבת הסדר בקריית-שמונה, והתפילות היו חוויה מיוחדת. בבית זה נחמד בסך הכל, אבל טוב לשבור את השגרה לפעמים.

     

    "הרבנים לא אומרים לנו מה לעשות, אם להישאר בישיבה או ללכת. ובכל זאת, קשה להתעלם מכך שבסופו של דבר כמעט כולם נשארים במכינה. תשעים אחוזים בערך".

     

    ומה ההורים חושבים?

     

    "אני מניח שלאבא קל יותר, כי הוא למד בישיבה וגם נשאר בה בחגים, אבל לאמא - שלא בילתה חגים מחוץ לבית - זה בטח יותר קשה, והיא הייתה רוצה יותר שאשאר בבית. בכל מקרה אין ספק שאני אתגעגע לאווירה המשפחתית בבית".

     

    כרטיס בהפתעה

    גם שרה ואברהם פרי - זוג צעירים המתגוררים בירושלים, שלהם תינוקת בשם אדר - לא יבלו יחד את החג במשפחתיות אידילית. שרה היא סטודנטית ועובדת במאפייה, ואברהם זבן במכולת ותלמיד בישיבת "שאו מרום עיניכם" שבראשות הרב שלמה עופר.

     

    שרה החליטה השנה להפתיע את אברהם בעלה ולקנות לו כרטיס טיסה לאומן, לבקר בציון הקבר של רבי נחמן מברסלב.

     

    שרה, אברהם ואדר. השנה יחגגו בנפרד  (צילום: אור שרון) (צילום: אור שרון)
    שרה, אברהם ואדר. השנה יחגגו בנפרד (צילום: אור שרון)

     

    "אברהם כבר מזמן רצה לטוס לאומן", היא מספרת. "בעבר פסלנו את הרעיון מבחינה כלכלית, וגם מאחר שהייתי בהריון. השנה החלטתי לפרגן לו. באתי אליו בהפתעה ואמרתי לו שיסדר את העניינים - ושהוא יכול לטוס. את ראש השנה אני אחגוג אצל ההורים שלי. סיכמתי עם האחים שלי  שגם יבואו, וכך אני לא אהיה לבד - וגם המשפחה שלי תזכה ליהנות מכמה ימים עם הנכדה".

     

    איך אברהם מרגיש עם כך שלא יהיה בבית בראש השנה?

     

    "לאברהם מאוד קשה עם הרעיון של להיות רחוק ממני ומהילדה בפעם הראשונה לשבוע שלם. עבורו מדובר בחג מאוד משפחתי והוא בדרך כלל מתעקש לחגוג בבית. אבל הנסיעה הזאת עבורו היא לא עניין של כיף, אלא של שליחות ומצווה. אני מקווה שיצאו מהנסיעה הזאת דברים טובים. אני חושבת על כל האנשים שהוא יברך, ומקווה שהוויתור הזה יעזור לכמה שיותר אנשים.

     

    "אני מאמינה בכוחות של צדיקים, ובכלל אני חושבת שאם אדם מפנה מרץ לטובת דבר מסוים אז זה קורה. אני חושבת שזה שהוא מאמין בשליחות של לטוס לאומן לראש השנה תביא לכל הברכות שהוא יברך שם שיתקיימו בעזרת ה' וגם יעשה לו טוב על הנשמה. וכל זה מעבר לעובדה ששמעתי שזו חוויה ענקית".

      

    חו"ל, אבל אחר

    מי שגם לא יהיה בבית הוריו בחג הוא מני רוזנצויג (25) מקריית אתא, שטס בקרוב להודו (ובהמשך לנפאל) לתקופה של חודשיים.

     

    "ההורים אמנם תמכו בכך שאטוס, אבל העדיפו שזה יקרה בתקופה אחרת של השנה", מספר רוזנצויג. "כבר בתקופת הישיבה ההורים רצו שאשאר בבית בחגים כמו ראש השנה או סוכות, שהם חגים מאוד משפחתיים אצלנו. אני חושב שזה קשור גם לעובדה שאני חצי עיראקי, והמשפחתיות והטקסיות קיימת יותר בצד הזה.  

     

    מני רוזנצויג. בדרך להודו ונפאל ()
    מני רוזנצויג. בדרך להודו ונפאל

     

    בתקופת הישיבה ההורים שאלו למה אני לא חוזר לראש השנה, ואמרתי שהחג בישיבה הוא משהו מיוחד, מבחינת האווירה והתפילות, וגם כי המון חברים נשארים. בשנה שאחרי סיום הלימודים בכל זאת נסעתי לראש השנה בישיבה - וההורים מעט התנגדו לזה.

     

    רוזנצויג מסביר שההחלטה לטוס בחגים התקבלה משום שזה הזמן היחיד בשנה שאפשר לטוס מבלי להפסיד לימודים ועבודה. לדבריו, צעירים דתיים רבים יוצאים לחו"ל, למרות שזה כרוך בהפסד האווירה המשפחתית.

     

    "פתאום זה הגיע אלינו"

    חני לוז, מבקרת תקשורת בעיסוקה, מספרת תחילה על ראש השנה של ילדותה: "כשהייתי צעירה התפללנו (אני ומשפחתי) במניין של הישיבה התיכונית ברחובות. חלק מהמניין הורכב מתלמידי הישיבה שהיו בפנימייה ונאלצו להישאר בחגים בישיבה. אני מדגישה 'נאלצו' כי היו בהם

    בני עדות המזרח, שהיו צריכים להתפלל בסגנון אשכנז.

     

    "זכור לי שדיברנו בינינו על כך שזה לא הוגן עבורם, ובאמת, לאחר החלפת צוות הישיבה –הוחלט על מתן אופציה של מניין אחר במקביל, לבני עדות המזרח. היום אני חושבת על אותם נערים, ומבינה שהם הפסידו את סעודות החג הנהוגות אצלן, עם המאכלים המסורתיים של ראש השנה. 

     

    "כשהקמתי משפחה משלי, הילדים היו בבית בחגים עד שהגיע היום והבן הגדול התחיל ללמוד בישיבה תיכונית. פתאום, גם אנחנו בסיפור הזה. האמת, היה מוזר. פתאום, בלי לשים לב, הגיעה השנה הראשונה שהילד שהה בה בישיבה ולפתע נעדר לנו ילד. הוא חסר לנו. למזלנו, הנחיתה הייתה "רכה" יחסית, כי הישיבה שלו הייתה ביישוב שלנו. בכל זאת הבן לא נעדר לגמרי, כי הישיבה אפשרה להם סעודה אחת בבית. אבל כשהבן השני נעדר מהבית והיה בישיבה, כבר היינו מוכנים לכך נפשית".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים