שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    קאט
    אלי פנגס נפרד מהשיער שלו. זה הרבה פחות עצוב וקצת יותר מורכב מאיך שזה נשמע

    היינו חבורה של עשרה, אולי קצת יותר. ג'ינסים בלויים, גופיות לבנות ארוכות ומעליהן חולצות קצרות שחורות עם הדפסים של להקות הבי-מטאל, רובנו המוחלט עם רעמת שיער. מועדון הרוקסן תנצב"ה היה הבית שלנו באמצע שנות ה-90; ימי שישי הקלאסיים וימי רביעי של מוות לטכנו, איכלסו שבט קדום ומופרע שניער את הראש בקצב בתוך ההאנגר החשוך ההוא, עדר שחור של הד-בנגרז בלי בולשיט.

     


     

     (צילום: אלי פנגס) (צילום: אלי פנגס)

     

    לכל אחד מאיתנו הייתה ההשראה שלו. שלי נחה עלי בדמותו של ג'יימס הטפילד ממטליקה. עד היום הוא תקוע לי בראש: עומד בפישוק רחב, גיטרת הברק השחורה שלו תלויה בגובה הביצים, גוהר מעל מקרופון נמוך מדי, סנטר שמוט, נועץ עיני קרח מתוך שיער צהוב שנשפך עד המרפקים. הטפילד לא היה רוק סטאר; הוא היה טראש-מטאל סטאר, איש זאב, והוא צרח ספק נבח את כל האגרסיות של הנער המתבגר שהייתי. זה מה ששלח אותי לגדל שיער בגיל 15 וחצי.

     

    אין דבר מכוער יותר מדביל בכיתה י"א שהתחיל לגדל שיער בסוף כיתה י'. תאמינו לי, אני יודע. אבל על זה, מה לעשות, ג'יימס הטפילד לא סיפר לי. שום דבר במראה הכוחני שלו ושל השלישייה המוטרפת שסביבו לא רמז על האימה שעוברת עליך בשלבי הביניים בדרך לשיער ארוך, בטח כשהגנטיקה מעניקה לך תלתלים.

     


     

    עד שהפדיחה הזאת מתארכת מספיק להיות מרוסנת בתוך קוקו, אתה פריק של הטבע. שום דבר אחר שמוכר למדע לא נראה ככה: יום אחד יש לך ליפה על הפדחת, למחרת שוכב לך על הראש פודל רטוב מת, וביום שאחריו ניסית איזה משהו בבית ואתה מגיע לבית הספר כמו נגטיב של ילדה מקורזלת מהארלם שיש לה אימא עיוורת אבל יצירתית.

     

    על הרקע הזה, הרגע הגדול ביותר בחייו של רוקר תיכוניסט הוא אותו יום שבו אחרון השוונצים מהמצח התארך מספיק ונתפס בגומייה של הקוקו. אם הייתי צריך לסמן שנתות על ציר חיי עד הגיוס, אז היו שם רק ארבע: ברית מילה, זיון ראשון, רישיון נהיגה והשוונץ האחרון. שם נגמר הסבל ומתחיל הכיף של שיער ארוך. בתיכון הסתכם הכיף הזה בלהיראות קצת כמו הטפילד ובניעור של השיער לצלילי דיסטורשן.

     

    הד בנגינג אולי נראה מהצד כמו הפעילות הכי מטומטמת עלי אדמות, אבל מבט מבפנים עושה את כל ההבדל: זאת זכות השמורה לאלה שהתמידו עם המחויבות וסבלו את הכיעור של תקופת המעבר. יש כוח בתנועה הדבילית הזאת, והשיער הארוך מעצים אותה עוד. דמותך מתרחבת וגדלה ומשקל השיער מצליף, בייחוד כשהוא רטוב מזיעה או מבירה שהשפריצו עליך מהבמה. זר לא יבין זאת, ומבחינתם של ההד-בנגרים, הזר מוזמן ללכת להזדיין.

     

    זאת הייתה הגישה בתוך אחוות המיוסרים והזועמים שעמדו ברוקסן עם סנטר שמוט ועיניים קרח שמביטות דרך שיער נוזל עד המרפקים, צופות בדריכות אל הגיוס הקרב ובא. חודשיים אחר כך היו כולם עם מדים וקרחת.

     

    שירות צבאי, עבודה מועדפת בתחנת דלק, הטיול הגדול לאוסטרליה. אחר כך חמש שנים מעונבות בתור סלקטור וראש צוות בביטחון נתב"ג, ואחריהן חצי שנה של פרויקט הקמת יחידה נגד טרור באנגולה. בסך הכל כמעט עשור של שיער קצוץ וגילוח תדיר ומראה מוקפד. תקופה שברובה התפרנסתי מביטחוניזם מגולצ"ח, שאם להתנסח בעדינות, לא ממש עמד בקנה אחד עם מי שאני. אבל הכסף שהרווחתי בזכות ים של תספורות וגילוחים פתח בפני אופק להגשמת חלום: חזרה לאוסטרליה.

     

    הפעם השנייה הייתה נסיעה נוסטלגית שבה שיחזרתי במדויק את הטיול של אחרי הצבא בהבדל אחד: הדבר שהכי חסר לי באוסטרליה הראשונה היה השיער, והוא חסר עד כדי כך שגידלתי אותו במשך שנתיים לפני שטסתי לשם שוב. אבל מה שגדל היה שיער אחר. הוא התארך בתקופה של פעלולי רכיבה חוליגניים ברחובות ומרוצים לא חוקיים, ימים של מהירות וכוח, של פריקת עול ושל שבירת מוסכמות. בפעם הזאת לא עניין אותי איך אני נראה בדרך לשוונץ האחרון, ולמען האמת גם לא איך שנראיתי כשכבר יכולתי לארוז אותו בגומייה. כשריח אוסטרליה כבר נכח באוויר הרגשתי שהפעם זה שיער של חופש. של מסע.

     

    בחורף שהגעתי אליו, על החוף המזרחי של היבשת הדרומית, חייתי את השיער השני שלי עד קצותיו המפוצלים. אני זוכר את עצמי עומד ליד מגדלור ברוח קרה, מתמכר למשיכות העדינות בקרקפת שיוצרים תלתלים כבדים מתנפנפים. מדי פעם הייתי מניח את כפות הידיים על השיער ומצמיד אותו לפנים, נושם. בפעמים אחרות הייתי יושב בלי נשימה על קרקעית הבריכה ומרגיש אותו מלטף אותי בזרמים שעירבלו הרגליים הבועטות מעלי.

     

    בכל עת שהזדמן לי שם הייתי מקפיד להרטיב אותו בגשם. במסיבות טבע הייתי מרכין את הראש ונותן לו לסגור לי חדר מבודד סביב הפנים, קירות מסולסלים מתנדנדים לקצב המוזיקה, ואף אחד לא יכול לחדור אל האיש שמתחבא מאחוריהם ולהפריע את מחשבותיו בתוך הטראנס.

     

    כשחזרתי מאוסטרליה הסתפרתי קצוץ. לא יודע למה. אולי כי הרגשתי שהמטרה הושגה. כמה ימים אחר כך, כשהעברתי הדרכת רכיבה, התרסקתי חזק עם אופנוע. בעודי שוכב דומע עם רגל מעוותת על הכביש השורף ניגש אלי גידי פרדר, הכי אבא שני שיש לי, ואמר: "שמשון הגיבור, הורדת את מחלפות ראשך והפלשתים יכלו לך".

     

    בדיוק שנה וחודש החזקתי מאז ההתרסקות גלוחת הראש ועד שהתחלתי לגדל שוב. זה היה בשנת 2006, כמה ימים לפני החתונה, ומאז לא הסתפרתי. לא בגלל סיבה מיוחדת, אגב. אולי פשוט התגעגעתי אלי.

     

    השיער השלישי שלי היה הכי טבעי וגם הכי ארוך, תרתי משמע. הכרתי את כל התחנות בדרך, חיכיתי להן, הימרתי מתי בדיוק התרחשו ונהניתי כשצלפתי בזמן. אפילו שבמשך חודשים נראיתי שוב כמו אותו דביל מקורזל מהתיכון. זאת הייתה יופי של נוסטלגיה. זאת גם הייתה הפעם שבה התברר לאנשים סביבי - בדיוק כמו שכבר היה ברור לי - שאני אדם של שיער ארוך. רוצה לומר, זה אני. לא אחד שמגדל שיער, אלא אחד שפעם בכמה שנים מסתפר.

     

    כשהשיער כבר ארך מספיק והגיע החורף של 2008, לא היה אפשר שלא לטעום שוב את הריח של אוסטרליה ממשמש ובא. לא יכולתי להתעלם מזה שיש עוד הזדמנות להאריך את החורף אל חצי הכדור הדרומי, לעמוד ברוח ובגשם עם שיער מתנפנף ליד המגדלור מעל האוקיינוס.

     

    האוסטרליה הקודמת סידרה לי את הראש לקראת חתונה. הפעם טסתי בין היתר כדי להתחיל להתאקלם בתוך הרעיון המצמית שעוד רגע יגיע שלב הילדים. הכרתי את המקום הרגוע והמהורהר שנסעתי אליו, ידעתי לאן אני מגיע ואיך שהשיער יושב שם טבעי.

     

    אני משתדל להימנע מהכללות, אבל כשאני כלול בתוכן אין לי בעיה להיעזר בהן. הרי סיווגים והכללות הן הסיבה שאתה יכול להתערות בטבעיות בערמה של טיילים מגודלי שיער, למרות שאתה מבוגר מהם בכמעט 15 שנה. מצאתי למשל שמעוטר בשיער אני מרגיש הרבה יותר נוח לגשת לזרים עם מכחול ביד ולהציע להם לצייר על המכונית שלי - סיפור ארוך, וחוץ מזה כבר סיפרתי אותו כאן פעם - מאיך שהייתי מרגיש באותה סיטואציה עם המראה הסמי-ניאו-נאצי של הקצוץ. שיער ארוך הוא סוג של אחווה, סימן היכר מוסכם לחלקים תאומים בנפש. עדות להלך רוח.

     

    מול המראה שבתא הנהג של המכונית המצוירת באוסטרליה הבנתי שזאת הפעם האחרונה שאני מגדל שיער. שנים של משיכות לקוקו ומתיחות בתוך הקסדה נתנו את אותותיהן, ופתאום שמתי לב כמה המפרצים שלי התעמקו. השיער החל לסגת בצידי המצח ומעל הרקות ולהחליק במדרון שאין ממנו חזרה. אני לא אהיה קירח עם קוקו לבן על העורף.

     

    דווקא הידיעה שזה הפרק האחרון של השיער הארוך שלי מנעה ממני להסתפר כשחזרתי שוב מאוסטרליה. גמרתי אומר להמשיך לחיות איתו כל עוד קו המצח שמר על גובה מתקבל על הדעת.

     

    התמזל מזלי והצלחתי לסדר את החיים שלי כך שיכילו בקלות את השיער. לא נמצאתי במקומות שלהיראות בהם כמו היפי זה עניין. לא עבדתי במוסדות שדרשו הופעה מוקפדת ומסודרת. בעצם, השיער הפך בשבילי למדד: המקומות שבהם הוא לא מקובל הם בדיוק המקומות שצריך לצמצם את השהייה בהם למינימום, אם בכלל. ככה יותר בריא.

     

    כשכבר נכחתי בסיטואציות שבהן פריק לא מגולח עם רעמת תלתלים צהובה עד אמצע הגב גורם להרמת גבה, הייתי מספיק שלם עם עצמי ליהנות מהניגוד שאני מביא איתי. למדתי לא לעשות הנחות לזולת במראה שלי, גם אם זה אומר להגיע בכפכפים, בחולצה גזורה ובשיער פזור לאולם תצוגה מעונב של יגואר. הג'וב שלי לא מכתיב את הלוק שלי. תתמודדו.

     

    לכן אהבתי גם את זה שאני, הרוקר לשעבר שנראה כמו הומלס בהווה, מרביץ תורת רכיבה בשפה רהוטה לקבוצה של שוטרי תנועה במדים מגוהצים. חשתי שליחות חינוכית, קצת טיפשית אך מספקת, בלהיראות ככה בזמן שאני חלק מהממסד. מבחינתי הדיסוננס בין כמה רציני הייתי בעבודה לכמה לא רציני נראיתי כשעסקתי בה היה שיעור בלא להסתכל בקנקן.

     

    כשענת נכנסה להריון נאחזתי בשיער כבקרנות המזבח. ידעתי שבעוד תשעה חודשים החיים שלי הולכים להתערבל כל-כך חזק שאני עלול לאבד את עצמי בתוכם. שמרתי את השיער כדי לזכור מי אני, כדי לא להיעלם סופית, כדי להיות האבא שקיוויתי להיות.

     

    זהר נולדה בשיא הקיץ, ובחורף גיליתי שנשארתי בחיים. שמחתי שיש לה אבא עם שיער ארוך, השתעשעתי במחשבה שבעוד כמה שנים היא תיתקל בתמונה שלנו ביחד ותגלה שפעם היה לאבא שיער יותר ארוך משל אימא.

     

    במהלך ההתרווחות האיטית להכאיב בתוך המציאות החדשה התחיל להתחוור לי ששמרתי על קשר איתי גם בלי קשר לשיער. המפרצים כבר הספיקו להעמיק באיזה סנטימטר או שניים, והחלטתי לפרוש בשיא ולהסתפר בקיץ. על הדרך גידלתי גם זקן של רובינזון קרוזו, והכוונה הייתה לגלח את כל הגולגולת ביום ההולדת ה-36 שלי. כזה אני, סימבוליסט. ומכיוון שכך גם תכננתי לשוב למשה, בן דודי והספר היחיד שהורשה מעולם לכסח את אפיזודות השיער הענפות שלי.

     

    רגע לפני היומולדת מצאתי בפייסבוק התארגנות לפגישת מחזור. 18 שנה חלפו מאז סוף התיכון. זה היה שווה שינוי תוכניות ודחיית התספורת בחודש, וככה נחתתי כמו הטפילד על חבורת הרוקסן הקירחת כאילו לא חלפו 20 שנה. יום למחרת התייצבתי אצל משה במספרה וישבתי מול המראה עם רעד בחזה ועל סף בחילה. סוף תקופה. התנחמתי בעובדה שבחלומות הנדירים שאני מדי פעם זוכר, איכשהו אני תמיד מופיע עם שיער ארוך.

     


     

    כעבור שבועיים הייתי מעורב בתאונה כל כך טיפשית שהתחשק לי להכות את עצמי. ביד שלא התרסקה הקשתי בסלולרי את המספר של גידי פרדר ושלחתי לו הודעת טקסט: "שמשון, שוב הורדתי את מחלפות ראשי והפלשתים יכלו לי".

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים