שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    רועי סגיר: "אני כותב על אנשים חלשים"

    אחרי שעזב מחקר היסטורי מעמיק וחווה מפגשים בלתי-רגילים עם אנשים בסיכון ובמצבי משבר, החליט הסופר רועי סגיר שזה הזמן למחלות קטנות - וכך הוא קרא לקובץ הסיפורים הראשון שלו. "אני פוגש בעבודה שלי אנשי שוליים, בודדים, ומזדהה איתם"

    כשרועי סגיר למד היסטוריה כללית ונסע למחקר בגרמניה, הוא לא חשב שיום אחד יטפל באנשים עם בעיות. אבל כשטיפל באנשים עם בעיות, התחבר אליהם והזדהה איתם, נולד לו רעיון אחר. לכתוב ספר בהשראתם, וקצת בהשראת עצמו. ספרו הראשון אינו אוטוביוגרפי, אלא עוסק בדמויות בדויות שהן אנשי שוליים: האנשים שבדרך כלל קולם נשמע פחות, או אולי לא נשמע בכלל. "אחרי תקופה ארוכה בה למדתי היסטוריה, הבנתי שאני לא רוצה להתעסק באנשים מתים, אלא בא לי לגעת בחיים. פניתי לתחום הטיפולי, למדתי עבודה סוציאלית, והיום אני גם כותב".

     

    עוד במדור ספרי הביכורים :

     

    "מחלות קטנות". קובץ סיפורים כמעט טבעי (עטיפת הספר) (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "מחלות קטנות". קובץ סיפורים כמעט טבעי (עטיפת הספר)

     

    "הכתיבה היתה שם תמיד. היא הכלי הראשון לביטוי, שלומדים אותו בבית הספר בכיתה א', ודרכו הרגשתי צורך ליצור. לא היו לי כלים אחרים כמו השכלה במוזיקה, בציור או ברישום, ולא היה לי כסף לקנות מערכת נגרות משוכללת ולהפוך לאמן מסוג אחר. לכתיבה נדרשים רק מקלדת וצג מחשב - וכך מתחילים לספר סיפור. וגם, לכתיבה ישנה תכונה שהיא מאוד חשובה לי: אתה לבד שם. אתה לא צריך תאורן או קהל או מפיק. אתה יושב עם עצמך, ועושה את מה שאתה עושה".

     

     

    סגיר, בן 36 מנהריה, מנהל בחברת סיעוד, היה בעברו מטפל במרכז לאלימות במשפחה ומדריך במעון סגור לנערות במצבי משבר. ספרו הראשון "מחלות קטנות", שערכה הסופרת והעורכת אילנה ברנשטיין, הוא אוסף של סיפורים קצרים ומפתיעים, מעט גרוטסקים, מעט אירונים ומעט טרגיים. את כל הסיפורים מובילות דמויות אותן מכנה סגיר "משולי החברה", המציגות זווית חדשה ומעניינת, על החברה הישראלית, על קולו של האחר ועל הקיום האנושי בכללותו, גם אם הוא, לעתים קרובות, מעט אפרורי.

     

    על מה הספר שכתבת?

     

    "על נקודות מפגש ורגעים של אנשים פשוטים, שיש להם עולם ומלואו, גם אם הם כביכול, 'סתם' אנשים. לא צריך להיות גיבור או מלך או מדען כדי להיות גיבור של סיפור. דווקא אצל האנשים האלה, אנשי השוליים, אפשר למצוא קצה מאוד חד. הסיפורים ב'מחלות קטנות' הם לא סיפורים שגרתיים. הם יכולים להיות הסיפורים של השכן שלי ושלך בלי בעיה".

     

    איך בחרת את שם הספר?

     

    "כשסיימתי את העריכה עם אילנה ברנשטיין, מצאתי את עצמי עומד מול השאלה הזאת, ולא נתתי את דעתי לשם. ברחתי מהשאלה, מה בעצם הכותרת של 13 הסיפורים האלו? ישבתי עם בת זוגי, וחשבנו על מה הסיפור של האנשים האלו שמופיעים בספר. כולם חולים במחלת הגעגוע. בודדים ברובם. מכאן חשבתי על השם, 'מחלות קטנות של געגוע'. כשסיפרתי זאת לאילנה, היא הסתכלה עלי במבט חד כמו שרק היא יודעת, ואמרה לי: 'געגוע זה לא טוב'. לא היתה לי תוכנית ב"ת, ומיד נפלה רוחי. ואז אילנה הסתכלה עלי ושאלה, 'מה רע במחלות קטנות?'. וזה התאים. מדובר במחלות, שהן לא גדולות מדי. הן רק חולשות. כולנו אנשים עם צדדים חלשים, ועל זה אני כותב. זה טבעי".  

     

    איך בחרת איזה סיפורים יקובצו לספר, ואיזה ישארו בחוץ?

     

    "הסיפורים שבסופו של דבר נבחרו, אחרי מיון ועבודה על חומרים רבים, הם אותם סיפורים שמספרים סיפור של אינדיבידואל, אישה או גבר, שחותרים להשיג משהו שקשור לפנטזיה המעוותת שלהם. כמו הבחור בסיפור 'מעבר חצייה', שהוא בעצם כל אחד. הוא רוצה משהו, ויש לו את הדרך המוזרה שלו להשיג את זה".

     

    בסיפורים אתה עוסק במגדר, בזרות, בקולו של האחר.

     

    "אני חושב שהסיפורים כולם מדברים על העיסוק בזרות, או ב'לא להיות שייך'. זה המקום בספר שאני מופיע, מבחינה אישית. עד לתקופה האחרונה, הרגשתי כל חיי זר, בלי יותר מדי רומנטיקה סביב זה. כי אני לא מרוויח מספיק כסף למשל, כי אני עובד בעבודה שאני פוגש אנשי שוליים כל היום ואני מזדהה איתם, גם אם אני לא אמור. זה נוגע בי. אני חושב שעשיתי בחירות בחיים, כמו לקום וללכת ממסלול מסוים, מחקרי אקדמאי, בגיל 28, ולפנות למסלול שהוא לאו דווקא מאוד פרקטי כמו הצד הניהולי של נושא הסיעוד.

     

    "אבל כל התשובות האלו הן סיבתיות. אבל יש בי משהו, באישיות, שאוהב להיות מרוחק, להתבונן. אני אף פעם לא קופץ למים וחוגג עם כולם, כי כנראה שאני מאבד כמה דברים בדרך. כמובן שגם בהיותי זר, אני מאבד כל מיני דברים. הכאב של הזרות, הניע אותי לכתוב. לרצות לומר משהו שכולם יקראו. אולי אם היתה לי את הבמה וכולם היו נהנים ממני באופן רגיל, לא הייתי צריך לשבת ולכתוב לבד".

     

    מהו המקום שאתה חולם לכתוב בו?

     

    "בכל מקום בו טרדות היום-יום לא יפריעו במהלך הכתיבה, כי זה מהלך טוטאלי. אחת הסיבות שכתבתי סיפורים קצרים היא כי יכולתי להתרחק למשך שבועיים כדי לכתוב סקיצה לסיפור - אבל לא להתרחק למשך שנה, כדי לכתוב משהו ארוך יותר".

     

    מאיזה סופר היית שמח לשמוע דעה על כתב היד שלך?

     

    "מיורם קניוק. הספרים שלו 'אדם בן כלב' ו'חימו מלך ירושלים', הן יצירות שמעוררות בי משיכה ודחייה באותו הזמן. הבחירות שלו שם היו חולניות ומקסימות בעיני, והייתי רוצה שהוא יחווה דעה על המחלות הקטנות שלי".

     

    איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?

     

    "יש לי עיסה בצקית של רעיונות וסגנונות בראש, אני איכשהו משתדל לא לנתח  מה מתוך כל זה השפיע עלי כדי לא להיפגע, אבל סיפורים קצרים של בוקובסקי נתנו לי פתח לכתוב מה שאני רוצה איך שאני רוצה, אני זוכר ש'לירות בפיל' של ג'ורג' אורוול האיר לי כמה דברים על דרמה בסיפור קצר. גם הסיפור 'האף של גוגול' השפיע על הכתיבה שלי, ואני חוזר וקורא בו כל הזמן".

     

    יש לך איחולים לספרות הישראלית?

     

    "שתהיה מלאה קוראים כרימון, ושתמשיך להוביל את השפה העברית שהיא נשמת אפה. השפה, זה המקום היחיד כחברה, בעיני, שאנחנו יכולים להתחבק סביבו, חרף כל אי-ההסכמות שמסביב".

     

    מסר לקוראים:

     

    "אל פחד".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שרה אופק
    רועי סגיר. "לא רוצה להתעסק באנשים מתים"
    צילום: שרה אופק
    לאתר ההטבות
    מומלצים