שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    'היום יש יותר טיפולים מונעים'; אחותו של ניר התאבדה
    ניר בן צבי לא ידע כלום על דיכאון ועל אובדנות, עד שאחותו שלומית שמה קץ לחייה. מאז הוא הפך לפעיל בעמותה שמאגדת משפחות שאיבדו את יקיריהן, ולא יכול להפסיק לחשוב שאולי יכול היה לעזור לה להיאחז בחיים ולצאת מהבור האפל שאליו נקלעה

    אם רק הייתי יודע אז, לפני 15 שנה, את כל מה שאני יודע היום. המחשבה הזאת חלפה במוחי כל כך הרבה פעמים, ובכל פעם הגעתי לאותה מסקנה: לא בטוח שבזכות הידע הזה הייתי מצליח להציל אותה, להשאיר אותה בחיים עד היום.

     

    אבל אני בטוח שהייתי מתנהג אחרת, ואולי, אולי בכל זאת זה היה משפיע עליה. אולי בכל זאת הייתה מוצאת סיבה להיאחז בחיים לעוד זמן מה. אולי הרופאים היו מצליחים להתאים לה תרופה שהייתה משפרת את מצבה ומחלצת אותה מהבור האפל שאליו צנחה שוב ושוב, עד שלא יצאה יותר.

     

    קראו עוד על אובדנות :

     

    אבל אז לא ידעתי כלום על דיכאון, על אובדנות. לא ידענו מה באמת היא עוברת וחווה - ושלומית התאבדה.

     

    "את סתם מתפנקת"

    בדיעבד, כשקראנו שוב שירים שכתבה בגיל 13-12, התחלנו לחשוב שאולי כבר אז התחילה ההידרדרות אל התהום, ולא יכולנו שלא לתהות איך לא חשבנו על זה קודם? איך לא שמנו לב? איך לא הבנו את המשבר בכיתה ט', שבגללו הפסיקה ללכת לבית הספר עד שההורים שלנו נשברו והעבירו אותה לבית ספר אחר? גם זה נתפס כקשיים של גיל ההתבגרות ותו לא.

     

    כשהתסמינים החריפו בצבא וכללו גם הרגלי אכילה מוזרים, חשבנו שקשה לה עם המסגרת ועם המרחק, והקב"ן שאליו פנתה אמר לה שהיא סתם מתפנקת ורוצה קל"ב, ושלח אותה בחזרה לבסיס שאותו שנאה כל כך, למרות החברות שמצאה שם.

     

    גם כשנפרדה מהחבר, אחרי חודשים ספורים של אהבה ענקית של אנשים צעירים, וטענה ש"הוא אוהב אותי יותר מדי", אף פעמון אזעקה לא צלצל.

     

    כשניסתה בפעם הראשונה חשבנו, וגם היא, שזו מעידה חד פעמית, שזה לא יחזור. הפעם השנייה כבר הייתה חמורה הרבה יותר, הדליקה את כתובת האש על קירות ביתנו והבהירה לנו את עוצמת המצוקה של שלומית ואת הסכנה המוחשית והמיידית לחייה.

     

    שלומית התחילה בטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי, שלעתים נראה היה שמיטיב איתה אך לעתים קרובות יותר לא היה ברור לאן הוא מוביל, בעוד שהיא נופלת שוב ושוב אל התהומות, כואבת, דומעת, חסרת אונים מול הסבל, מותירה גם אותנו חסרי אונים ואובדי עצות.

     

    גם בסיטואציה הזו, כשנשאלתי פעם על ידי המטפלים בה מה לדעתי יעזור לה, השבתי בבורות ובתמימות ש"רק שלומית יכולה להחליט אם לחיות או למות".

     

    היום אני יודע שיש יותר מבעבר טיפולים שממוקדים במניעת אובדנות ובפגיעה עצמית. בטיפולים אלו ניתן ללמוד כלים כדי להתמודד עם דיכאון, עם דחפים אובדניים וכו'. יש גם גישות שונות ותרופות מתקדמות יותר שמצליחות במקרים רבים לסייע, לתמוך ולהראות למי שקצו בחייהם שיש אור בקצה המנהרה.

     

    סיבה להישאר בחיים

    בשיחות המעטות שהיו לי עם שלומית, שהיו יותר שתיקה ממילים, היא חזרה שוב ושוב על אותם משפטים: "אין לי בשביל מה לחיות, אין טעם לחיים האלה, הכל שחור". ברגעים מעטים אחרים ביקשה שנעזור לה למצוא סיבה להישאר בחיים, אבל אף פעם לא הצלחתי למצוא את המילים הנכונות שיעזרו לה.

     

    אחרי מספר חודשים של טיפול נראה היה שיש הטבה. היא החלה לתכנן עתיד, נרשמה והתקבלה ללימודים, הכירה חבר חדש. ואז, בערב ל"ג בעומר, מוצאי שבת אביבי של מאי 1997, התנפצו חיי כולנו בירייה אחת בודדת. שלומית לא כואבת יותר, אבל אנחנו מדממים ודומעים מאז, כואבים בלי הפסקה.

     

    כמה שנים אחר כך מצאתי את הפורום "אנשים שיקיריהם התאבדו" באינטרנט, וגיליתי שאני לא לבד. גיליתי שעמותת "בשביל החיים" מאגדת משפחות כמונו ועוזרת להן להתמודד עם הכאב, עם הכעס ועם רגשות האשם.

     

    הפכתי לפעיל בעמותה, הלכתי לקבוצת תמיכה, השתתפתי בכנסים ובמפגשים, שמעתי אנשי מקצוע מדברים על הנושא ולמדתי שאפשר וצריך למנוע התאבדויות.

     

    למדתי שאין דבר כזה "היא רק מחפשת תשומת לב", כי מאחורי כל חיפוש מסתתר צורך כלשהו, מסתתרת מצוקה, וככל שביטויי ה"צומי" בוטים וחריפים יותר כנראה גם המצוקה גדולה יותר. ניסיון התאבדות הוא לא קריאה לעזרה אלא הוא ניסיון להרוג את הכאב הנפשי, ולא תמיד מי שמנסה להתאבד באמת מבין שעם הכאב ימות גם הוא.

     

    הבנתי שטעיתי כשחשבתי שההחלטה נתונה בידיה של שלומית. היום אני יודע שהיא לא הייתה מסוגלת להחליט, משום שלא יכלה לראות דרך אחרת. אולי היינו צריכים לחפש דרכים אחרות, מטפלים אחרים, טיפולים אחרים.

     

    אני יודע שיכולתי להיות איתה יותר, לדבר איתה יותר, לנסות למצוא עבורה את הדלת אל המדרגות שיחלצו אותה מעומק האפלה. אני יודע שלא בטוח שהייתי מצליח, אבל זה לא מרגיע את המחשבות - או את הכאב.

     

    עמותת "בשביל החיים" מסייעת למשפחות שחוו אובדן ומבקשת לצמצם את תופעת ההתאבדות באמצעות הפעלת קבוצות תמיכה למשפחות שיקיריהן התאבדו; קיום כנסים ופעילויות הסברה; ופיתוח תוכנית לאומית למניעת התאבדות בישראל , הנאבקת לגייס תקציב למימושה. לתרומות לחצו כאן

     

    טלפון לפניות של בני משפחות שיקיריהן התאבדו: 03-9640222 (יש להשאיר הודעה במענה הקולי).

     

    לאתר לזכרה של שלומית בן צבי לחצו כאן .




     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    היום יש יותר טיפולים שממוקדים במניעת אובדנות ובפגיעה עצמית
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכאב לא נרגע. ניר בן צבי
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים