עושה כבוד להיסטוריה

דני יעקובי הינו הדמות הטיפוסית לפרופסור. אופן דיבורו איטי ומדוייק מאד והוא לא מרבה לחייך, אבל כאשר הוא מחייך, חיוכו מעודן ונעים. הראיון איתו היה ממוקד ותמציתי, ודני בעיקר היה נחוש להעביר מסר לאנשים בנושאים הנוגעים הן לעולם והן לקהילה הישראלית. אחת לחודש הוא מקיים הרצאות מרתקות לקהילה הישראלית. 

חוקר את החינוך וזיקתו לזהות לאומית. דני יעקובי

"בילדותי אהבתי לקרוא, ובעיקר סיפורים היסטוריים. הייתי, כמו ילדים רבים, תוך כדי קריאה נמשך לתיאור הדמויות, ומתחבר לאירועים של העבר דרך הספרים. ביוונית העתיקה משמעות המילה היסטוריה היא סיפור. ההיסטוריה היא כמו ארץ זרה, שיש בה אנשים אחרים וצורות חיים שונות. לכן יש בה יסוד מרתק עבור ילדים, אפילו אם הם אינם מבינים עדיין את מורכבותה. כשבגרתי, התחלתי להכיר צדדים נוספים בהבנת ההיסטוריה ובתועלת שבה בעולם של ימינו".

"מבחינתי, ההיסטוריה היא אחת הכלים המרכזיים העומדים לרשות האדם כדי להימלט מעריצות ההווה. למעשה, ההיסטוריה מאפשרת לנו לבחון את עולם הערכים של היום במבט השוואתי, ולא לקבל עולם זה כמובן מאליו. נכון שדברים יכולים להתנהל גם אחרת, כי באותה מידה שהעולם של העבר שונה מהעולם של היום, כך גם העתיד יהיה שונה, וייקבע במידה רבה על פי מעשינו והחלטותינו. צריך להבין שההיסטוריה מסייעת לנו למצוא איזו משמעות בעולם. היא משמרת אירועים, תאריכים, מאורעות, ומסייעת לנו ליצור קשר עם קבוצות אנשים רחבות מאיתנו ולעצב את זהותנו. לגבי השאלה מדוע החברה זקוקה להיסטוריונים, אני חושב שההיסטוריונים מופקדים מטעמה של החברה על מלאכת כתיבת ההיסטוריה, שמתעדת את מאורעות העבר האנושי. תפקידו של ההיסטוריון לבחור את הנושאים אותם יחקור. בחירה זו, כמובן, מושפעת מהתפיסות והערכים שקיימים בתקופה מסוימת. זאת הסיבה שחקר ההיסטוריה הוא מאד דינמי, וגם ומשתנה לגבי תקופות קדומות בזמן. שאלות מחקר בנושאים כמו מעמד האישה או תפיסות חינוך ילדים, בימי הביניים, הן שאלות חדשות, שלא נשאלו בעבר. ובגלל זה, האופן בו מבינים את העבר משתנה כל הזמן, ואני מניח שישתנה גם בעתיד".

"היהדות היא בעיקרה דת של זיכרון. יש מעט מאד זהויות קולקטיביות בהן נשמר מקום כה חשוב לתודעת העבר. מי שמביט בלוח השנה היהודי רואה את מספרם הרב של החגים, שמטרתם היא לזכור. החל בחנוכה, פורים, פסח ועוד. הציונות, מבחינות רבות, המשיכה מגמה זו, של הדגשת הזיכרון ההיסטורי. זו הייתה תוצאה של השפעת הזהות היהודית ארוכת השנים. מאידך, הציונות הושפעה גם מתנועות לאומיות אירופאיות של אותם זמנים, שהעמידו את הזיכרון ההיסטורי במרכז ההוויה הלאומית. הציונות הדגישה בעיקר את חשיבות התקופות הקדומות בהיסטוריה, כמו תקופת התנ"ך וימי בית שני. מבחינה זו, היא לא הייתה שונה מהתנועה הלאומית היוונית, שהעלתה על נס את ימי יוון העתיקה, או התנועה הלאומית האיטלקית, שראתה ברומא העתיקה מודל לחיקוי והערצה. זכרון היסטורי הוא חשוב מאד, במיוחד כשזה מגיע לטיפוח זהות לאומית וזהות תרבותית. עם זאת, כל תודעה קבוצתית צריכה להיות ערה גם להווה שלה. אסור לנו להשתעבד רק לעבר. ההיסטוריה נתונה כל הזמן בתהליכי שינוי תמידיים ומה שהיה נכון בעבר אינו בהכרח נכון היום".

"הדומה הוא שכל מי שהולך ברחובות טורונטו וברחובות תל-אביב נתקל בשלל פרצופים ובשלל שפות. שתי המדינות הן בבסיסן חברות הגירה רב-תרבותיות. ההבדל הוא, שבישראל עדיין יש מהלכים לתפיסת כור ההיתוך, לפיה ישנה איזו דמות ישראלית אחת, רצויה, המשלבת בין העדות והתרבויות השונות. תפיסה זו של ישראליות הולכת ומאבדת מעוצמתה בשנים האחרונות, אך היא עדיין קיימת. מבחינה זו, ישראל מאד דומה לארצות-הברית, שבה גם לאידאולוגיית כור ההיתוך שורשים ארוכים בזמן. בקנדה, לעומת זאת, בשל השילוב ארוך השנים בין האנגלים והצרפתים, התפיסה הרב-תרבותית מבוססת הרבה יותר. קנדה היא המדינה הראשונה בעולם שבה נקבע עקרון הרב-תרבותיות בחוק, עוד בשנת 1971. רב–תרבותיות היא לא רק המצב המצוי בקנדה, אלא היא המצב הרצוי. לכן המדינה מממנת מהתקציב שלה חוגים בשפות בינלאומיות לתלמידים בשעות אחר-הצהריים והספריות הציבוריות, שהוקמו בכספי משלם המיסים, עמוסות בספרים בשלל שפות. מהבחינה הזו קנדה היא מדינה נוחה מאד למהגרים".

"הישראלים משתלבים היטב בתוך התמונה הרבגונית הזו. לדעתי, הם מתמודדים עם שני אתגרים ייחודיים המבדילים אותם מרוב קבוצות המהגרים האחרות במדינה. ישראל היא בבסיסה חברה קולקטיבית, בה החינוך לערכים לאומיים הוא מרכזי. אין זה מקרה, שישראלים החיים בתפוצות מתמודדים באופן יומיומי לא רק עם שאלת הגעגועים המשותפת לכל המהגרים, אלא גם עם שאלת הזיקה האידיאולוגית למקום מוצאם. למשל, יפנים, ספרדים ויוונים שמהגרים למדינות אחרות, לא צריכים להתמודד עם מטען דומה.

בנוסף לכך, קיים גם מאפיין נוסף, והוא שאלת הגדרת הגבולות של הקהילה הישראלית לעומת הקהילה היהודית. בעיני החברה החיצונית, קיימת קהילה יהודית אחת, ורבים בתוכה אינם מבדילים בין הקבוצות השונות בתוך הקהילה. רוב הישראלים, לעומת זאת, חשים שישנם הבדלים עמוקים בין הקהילה הישראלית לבין הקהילה היהודית הוותיקה. יחד עם זאת, כמעט ודאי שבדור השני, של ילדי הישראלים שנולדו בקנדה או שהתחנכו בה, ירגישו שההבדלים בין שתי הקבוצות ילכו ויטשטשו".

"אני חושב שבהחלט חל שינוי. לאחרונה שודרה כתבה בערוץ השני בנושא הישראלים המהגרים לקנדה. לדעתי, בהחלט חל שינוי במרכיבי הזהות הישראלית שמאפשר קבלה רבה יותר של העובדה שרבים מהישראלים בוחרים לחיות בחוץ-לארץ לתקופות ממושכות וחלקם אף מחליטים לתקוע יתד בארץ חדשה.

ישראל בשנים האחרונות הופכת להיות דתית יותר, מצד אחד, וגם אצל חלק נכבד מהאוכלוסייה גם דמוקרטית יותר ורגישה יותר לשאלות של זכויות אדם וחירות אישית. התחזקות הזהות היהודית באה לידי ביטוי בעליית מעמדו של המושג 'עם ישראל', כלומר הקולקטיב אינו כולל רק את הישראלים החיים בציון אלא גם את היהודים כולם בכל מקום בו הם חיים. מבחינה זו, החיים בתפוצות הופכים להיות לגיטמיים הרבה יותר מאשר בעבר. התלמוד הבבלי למשל, הוא מאבני היסוד לזהות היהודית. יחסי גומלין בין ארץ-ישראל לבין הקיום היהודי בתפוצות הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה היהודית.

יש התחזקות בתפיסות הדמוקרטיות של ביטוי אישי ושל זכויות הפרט, האומרות שכל אחד יכול לקבוע את גורלו ולהחליט היכן הוא מעדיף לחיות ולהתגורר. שני השינויים הללו, התחזקות הזהות היהודית, מצד אחד, והתחזקות התודעה הדמוקרטית, מצד שני, הביאו להיחלשות הנרטיב הציוני הקלאסי של 'שלילת הגלות' שהיה חזק בהרבה בתקופות קודמות. יתרה מזאת, גם לכמות יש משמעות. כיום חיים בעולם כחצי מיליון ישראלים ואף יותר. כלומר, כמעט לכל משפחה בישראל יש קרוב משפחה או חברים קרובים שגרים מעבר לים. עובדה זו מקרבת בהחלט בין הישראלים בארץ לבין הישראלים בתפוצות".

"העולם הופך יותר ויותר לכפר גלובלי קטן. עובדה זו בהחלט מקלה על תהליך ההגירה. האפשרויות שפותח האינטרנט וטכנולוגיות נוספות הופכות את החיים ליותר קלים, ועוזרות לשמירה על קשר עם ארץ המוצא והתרבות המתפתחת. אני עוד זוכר שבשנות השמונים, מי שנסע לבקר את קרוביו בצפון-אמריקה הביא להם חוברות וספרים בשפה העברית שהתקבלו בהתרגשות גדולה. כיום, הזמינות האינסופית של תרבות עברית לגווניה השונים, קריאה וחומר חזותי, היא מובנת מאליה כמו המחיר המזערי של שיחות טלפון לארץ או האפשרות לראות בסקייפ את קרוביך וחבריך. האפשרויות הללו למעשה הן די חדשות בזמן".

"ההחלטה של ראש-ממשלת קנדה ומנהיג המפלגה השמרנית, סטיבן הרפר, לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם איראן זכתה לכותרות מרכזיות בישראל. קשה להעלות על הדעת ששתי המפלגות האחרות, המפלגה הליברלית ומפלגת האן.די.פי, היו מגיעות להחלטה דומה. יחד עם זאת, למפלגה הליברלית יש גם מסורת לא קצרה של תמיכה בישראל ואפילו מפלגת האן.די.פי בחרה לאחרונה במנהיג חדש, תומס מולקייר, שהוא בעל דעות פרו-ישראליות ונשוי ליהודיה. לדעתי, ההסברה הישראלית צריכה להתייחס באופן אחר לחוגי הימין והשמאל. בעוד הצבעה על נקודות החוזק הישראליות בתחום ההייטק והפיתוח הכלכלי יכולות לסייע בחיזוק מעמדה בחוגי הימין בקנדה, כלפי חוגי השמאל, בהן יש הזדהות כמעט אוטומטית עם מי שנתפס כחלש וכמסכן, מדיניות הסברה זו אינה יעילה. מול חוגי השמאל צריכים להדגיש דווקא את ההיסטוריה של ישראל כמדינת מקלט לניצולי השואה וליהודים שעזבו את מדינות ערב, את היותה מדינה רב-תרבותית המבטיחה מידה של אוטונומיה תרבותית ולשונית למיעוט הערבי בישראל ואת מאמציה להגיע להסדרי שלום".

"בשנים האחרונות יש כירסום ניכר בתמיכת ארצות-הברית בישראל. לא בתמיכה הצבאית והכלכלית, שהיום היא נדיבה יותר מאשר אי פעם, אלא במישור הדיפלומטי והאידאולוגי. כירסום זה עלול להימשך ולהחריף עם הזמן ועלול להביא לקיצוץ בסיוע הבטחוני והכלכלי האמריקאי, במיוחד אם הכלכלה האמריקאית תמשיך להיות נתונה במשבר עמוק. איני חושב שיש ביטויים ממשיים של עוינות כלפי ישראל בארצות-הברית, אבל בהחלט יש חוגים רחבים בחברה האמריקאית שאדישים למדי לשאלת התמיכה במדינת ישראל. המפלגה הדמוקרטית נשענת במידה לא מעטה על תמיכת שחורים, היספנים ואסייתים, שעתידים להפוך לרוב בארצות-הברית תוך זמן לא רב. התמיכה בישראל הרבה יותר איתנה בחוגים של הימין הנוצרי הלבן במדינה והיא בחלקה נובעת גם מסיבות דתיות של הזדהות עם כתבי הקודש. קבוצה זו הולכת ומאבדת מחשיבותה באמריקה החדשה. מבחינה זו, חשוב לעבור למדיניות הסברה שתדגיש מהו הרווח האמריקאי המעשי מתמיכה כה מאסיבית בישראל. חשוב שישראל תיתפס כנכס ולא כנטל בדעת הקהל האמריקאית. התמיכה האמריקאית בישראל בעתיד עלולה לא להיות מובנת מאליה".

"ישראל נמצאת באיזור לא קל. איזור שנכנס למצב של אי ודאות והתחזקות משמעותית של האלמנטים הרדיקלים שבו. הדמוקרטיזציה שחווה האיזור נותנת אמנם ביטוי רחב יותר לדעת הקהל ולדעותיהם של האזרחים ברחוב, אך זו רחוקה מלהיות דמוקרטיה ליברלית המקנה חשיבות לזכויות אדם ולחופש הביטוי. הגורמים האיסלמיסטים עוינים את מדינת ישראל גם מסיבות דתיות, ועל עויינות מסוג זה קשה להתגבר. ניצחון האחים המוסלמים במצרים מדאיג במיוחד. מצרים היא מדינה בעלת צבא גדול וחזק יותר מאשר כל שכנותיה האחרות של ישראל, וקשה לחזות מה ילד יום. השינויים במזרח התיכון הם במידה רבה המשך של המהפיכה האיסלמית שאירעה באיראן בשנת 1979 והם מהווים איום לא רק על ישראל אלא גם על מיעוטים דתיים במדינות האיסלמיות השונות ועל החוגים היותר ליברלים בתוכם. המהפיכה המוסלמית הביאה לגל עזיבה גדול של איראנים, שרבים מהם הגיעו גם לצפון-אמריקה. גם בתורכיה ישנו מעמד בינוני גדול וליברלי שמאד מסתייג מהשלטון הנוכחי במדינה. יש לקוות שגל האיסלמיזציה ידלג על פקיסטן. לא ברור האם המשטר הפרו-מערבי בפקיסטן, המחזיקה כבר בפצצות אטום, יחזיק מעמד בטווח הארוך. האיסלמיסטים בפקיסטן מגבירים את כוחם ועוצמתם בשנים האחרונות. הרדיקליזציה האיסלמיסטית מרחיקה את סיכויי השלום. ישראל למעשה חוזרת למצב בו הייתה לפני כמה עשורים: מדינה מוקפת אוייבים הצריכה להיות בכוננות מתמדת למול איומים אפשריים מכמה וכמה חזיתות. מבחינה מסוימת המצב אף יותר גרוע מאז, כי למעגל העוינות הצטרפו גם איראן ובמידה מסוימת תורכיה, שהיו ידידותיה של ישראל בעבר".

"האיום הגרעיני האיראני במזרח-התיכון מגביר במידה רבה את מצב חוסר היציבות באיזור. אמנם אחמדינג'אד, שהוא אחד מהמנהיגים הקיצוניים של המשטר, עתיד לסיים את תפקידו בקרוב, אבל לא ברור עדיין מי יהיה מחליפו בתפקיד ומה תהיה מידת השפעתו במערך הכוחות הפנימי בתוך המשטר. כבר כמה חודשים שבישראל מתנהל ויכוח פומבי בנוגע לשאלת התקיפה באיראן. אני מניח שלו הייתה הערכה שתקיפה כזו תחסל את פרויקט הגרעין האיראני אחת ולתמיד, היה קונצנזוס מלא בהכרח לביצועה. הוויכוח קיים מכיוון שידוע שתקיפה כזו תוכל רק לעכב את התפתחות תכנית הגרעין האיראנית בשנה או שנתיים, ואז עלולים לחזור לאותה נקודה. תומכי התקיפה מאמינים כי תקיפה מוצלחת יכולה להרתיע את השלטון מלהמשיך בתכנית, ומתנגדי התקיפה חוששים כי מלחמה עלולה רק להגביר את המוטיבציה של האיראנים להמשיך בפרויקט הגרעיני לאחר זמן קצר. זו שאלה מורכבת ולא פשוטה משום שההחלטה צריכה להתקבל בתנאים של אי ודאות".

"ישראל נאלצת להתמודד עם מצב בו האיום העיקרי המופנה כלפיה הוא למול העורף האזרחי. מלחמות הטנקים וכיבוש שטח איטי, קילומטר אחר קילומטר, הן נחלת מלחמות העבר. מלחמות טילים ולוחמת גרילה וטרור הן פני שדה הקרב העתידי. אם תפרוץ מלחמה מול איראן היא עלולה להיות ארוכה. לאיראנים יש אורך נשימה. איראן נלחמה מול עירק במשך שמונה שנים רצופות בשנות השמונים. ישראל היא חברה שונה, ואין לה את הכוחות והרצון למלחמה כל כך ממושכת. אמנם נעשתה עבודה מרשימה בפיתוח טילים נגד טילים, אך היא אינה מעניקה הגנה מוחלטת. לישראל אין את היכולת הצבאית לכבוש את איראן באופן פיזי ולהפיל את המשטר, כך שהמשמעות היא שבמלחמה העורף עלול להיות חשוף לפגיעות חוזרות ונשנות. לארצות-הברית, לעומת זאת, יש את היכולת הצבאית להכריע את איראן, בדומה למה שעשתה מול אפגניסטן ועירק. השאלה אם במערכת הפוליטית הנוכחית בארצות-הברית תהיה להם נכונות לפעול נגד איראן. מערכה מהסוג הזה עלולה להיות, גם לגביהם, יותר מסובכת מקודמותיה".