בר מזל

מאיר כרמי היה תינוק בן חודשיים כשהנאצים התחילו במסע המלחמה והרצח שלהם בשנת 1939. אך למרות שהיה רך בשנים באותה תקופה שחורה בהיסטוריה, הוא זוכר היטב את שנות ילדותו בהן התגלגל ביחד עם אחיו ואחותו ממקום למקום ממנזר לכפרים צרפתים, שם סוככו עליו משפחות צרפתיות שרצו להציל ילדים יהודים מאימת הנאצים.

היום, כשהוא בן 73, הוא עדיין מתרגש ומשתנק כשהוא מספר על אותם ימים, בהם גדל ללא אב ואם ועל גבורתה של אחותו, סלין בת השמונה, ששימשה לו כאם והאח ה"גדול" ליאון בן השש, שדאג לו כאב.

המשפחה התגוררה בבלגיה כשפרצה המלחמה. אב המשפחה, חייט הוט-קוטור במקצועו, כשראה את התקדמות כוחות הנאצים לעבר בלגיה החליט להעביר את המשפחה לצרפת ומשם לספרד. "כשהייתי בן תשעה חודשים עברנו למרסיי, נשארנו שם חצי שנה", מספר כרמי, "אבל כשהמצב התחיל להיות מסוכן גם שם כי ממשלת וישי שיתפה פעולה עם הגרמנים וסייעה להם לחפש ולעצור יהודים, החליט אבי שהגיע הזמן לזוז. כשהייתי בן שנה וחצי הורי החליטו לנסות לעבור את הגבול לספרד. אני עדיין לא ידעתי ללכת, אז אבי לקח אותי על הידיים ואמי החזיקה בידיהם של אחי וכך הלכנו לכיוון הגבול".

בשנת 1941 הגיעה המשפחה למחנה פליטים צ'כים בוינוסנט וביחד אתם הם ניסו להיכנס לספרד, אולם הגנרל פרנסיסקו פרנקו, ששלט בספרד, סירב לקבל פליטים נוספים למדינתו ושלח אותם משם כלעומת שבאו. "לאבא שלי לא היתה ברירה", אומר כרמי, "הוא ידע שהוא חייב להציל את חיי וחיי אחי והחליט לשלוח אותנו למוסד שטיפל בילדי פליטים צ'כים. בינתיים הוא ואמי נשארו במרסיי ואבי התפרנס למחייתו כחייט. יום אחד הוא קיבל גלויה ממנהל המוסד שידע שהנאצים מתקרבים לעיר וחשש לגורלם של הילדים הצ'כים אם ימצאו. אנו היינו שלושת הילדים היהודים היחידים במקום. מנהל המוסד כתב לאבי שיבוא ויאסוף אותנו מתחנת הרכבת בשבוע הבא ביום שלישי בשעה מסויימת וכך היה".

האחים לאחר המלחמה: ליאון (אריה), מאיר וסלין (ציפורה)

ביום המיועד, נלקחו הילדים הקטנים לתחנת הרכבת ונעזבו שם בלב איזור הומה בחיילי אס.אס שבאו לחפש יהודים. "אבא שלי הגיע לתחנת הרכבת, עם ראש זקוף, הוא עבר בין כל הקצינים, מבלי להראות כל פחד ובצעד בוטח ניגש אלינו ולקח אותנו משם. לי היה שיער בלונדיני ארוך, לאחי עיניים כחולות, רק אחותי סלין נראתה יהודיה והוא הורה לה להשפיל פניה למטה ולא להישיר מבט אל עבר החיילים. כך יצאנו מתחנת הרכבת, לב הסכנה".

האב הדואג לקח את ילדיו למנזר וביקש מהנזירות שישמרו על ילדיו. הייתה זו רק התחלת נדודיהם של שלושת הילדים, שבכל פעם שהסכנה היתה מתקרבת, הועברו למקום בטוח יותר. "עברנו בין משפחות בכפרים צרפתים. אותי נתנו למשפחה צרפתיה שגידלה אותי כמו אחד מילדיהם. אחי ואחותי, שהיו קצת יותר גדולים, נמסרו למשפחה אחרת בכפר, שם עבדו וסייעו בעבודות בחווה".

היית רואה אותם?

"אני לא אשכח איך כשמלאו לי ארבע, אחותי סלין ירדה מההר בו התגוררה והביאה לי עוגה שאפתה ליום הולדתי. אין לי מושג מאיפה לקחה את המצרכים, כי באותם זמנים בקושי היה מה לאכול, אבל היא איכשהו הצליחה לאפות לי עוגה והביאה לי כדי שאחגוג את יום הולדתי. היא תמיד דאגה לי מאוד. כששהינו באחד המוסדות כשהייתי בן שנתיים וחצי, יצאה לי פריחה בכל הגוף וכמובן שלא היה רופא או מי שיטפל בי. הדבר היחיד שקיבלנו כל יום לאכול היה פרוסת לחם עם חמאה. אחותי בתושיה לא רגילה לילדה בת שמונה, הסירה את החמאה מהפרוסה שלה, ומרחה לי על הפצעים, כי כנראה ששמעה שחומר שמנוני עשוי לעזור לפצעים".

ואת אביכם ואמכם ראיתם?

"את אבי ראינו מדי פעם. הוא היה מגיע לבקר אותנו לפעמים כשיכל. כשנתפס בסופו של דבר ונשלח למחנה עבודה, ניתנה לו עבודה כחייט שתפר את מדי החיילים הנאצים. היה לו מזל שהקצין שהיה אחראי עליו חיבב אותו ונתן לו את שאריות הבדים, כדי שיוכל למכור אותם. אבי היה מוכר את השאריות ומתחלק בהכנסות עם אותו קצין. בשנת 1942 אמי נתפסה ונשלחה למחנה דרנסי. לאחר המלחמה, כשאבי התחיל במסע החיפוש אחריה ואחרי ילדיו, הוא גילה שהיא נלקחה לאושוויץ ונרצחה שם באוקטובר 1943".

ידעת שאתה יהודי?

"לא. לא היה לי מושג. כל מה שידענו הוא שאנחנו רעבים והתרכזנו במציאת אוכל. אני זוכר שהיינו יוצאים לשדה ומחפשים חלזונות וזה מה שאכלנו, וגם נקניקיות שהיו עשויות מדם של חזיר. המשפחות שטיפלו בנו לא חסכו מאתנו דבר. כשלא היה להן מה לאכול, גם לנו לא וכשהיה להן, גם לנו היה. הם התייחסו אלינו בדיוק כמו אל הילדים שלהם. אבא שלי דווקא חשש מזה שאשכח מי אני ומאיפה הגעתי וכתב עבורי את אותיות האלף בית. היה לו חשוב שאני ואחי נישאר יהודים ורצה להשאיר איתנו משהו מהשורשים היהודים שלנו למזכרת. בגלל זה, כשהבן שלי אבירם רצה להתחתן עם גויה, אני ואשתי התנגדנו לכך. הוא שאל אותי למה ואמרתי לו: אבא שלי עשה הכל כדי שנשמור על הזהות והשורשים היהודים שלנו ולכן חשוב לי שאתה תשמור גם כן על הזהות שלך כיהודי. הדברים כנראה נגעו לליבו כי הוא נפרד מהחברה ולאחר מכן הכיר בחורה יהודיה מקסימה בשם אורה, התחתן אתה ויש להם היום שני ילדים: מיטל וזיו. הסיפור של אבי ומה שעבר עליו בכל תקופת המלחמה השפיע עליו עמוקות והוא מנהל היום בית יהודי מסורתי".

אתה זוכר את המפגש המחודש עם אביך?

"כן, הייתי בן חמש וחצי כשהמלחמה הסתיימה. בפברואר 1945 אבי שוחרר ממחנה העבודה והתחיל לחפש אותנו. לקח לו זמן למצוא אותנו כי לאחר המלחמה, אירגון יהודי עבר בין כל הכפרים בצרפת ואסף ילדים יהודים. נלקחנו למוסד. אבא שלי כתב מכתבים וחיפש אותנו במשך חצי שנה עד שהצליח לאתר אותנו. הוא גם גילה שכל 12 אחיו ואחיותיו נרצחו ושאמא נרצחה באושוויץ. יש לי את המכתב הזה המבשר לו את הבשורה הקשה", אומר כרמי ושולף מכתב מצהיב מפברואר 45' המבשר לאביו כי אשתו נשלחה למחנה דרנסי באוקטובר 1943 ומשם לאושוויץ. כשראיתי אותו אחרי שלוש וחצי שנים של ניתוק מוחלט, ראיתי גבר עם זקן שהציג את עצמו בתור אבי. אחי ואחותי כמובן זכרו אותו טוב יותר ממני.

"חזרנו לבלגיה. אבי הצליח לשכור חדר קטן עם מיטה, מטבח ושירותים. בינתיים, דודי, אחיה של אמי, שגם שרד את השואה, הצטרף אלינו, וכך ישנו חמישתנו במיטה אחת. אבא שלי המשיך לעבוד כחייט וחשב לעבור לקנדה, שם האמין שיהיה לו קל יותר למצוא עבודה, כי זוהי מדינה קרה עם ביקוש לבגדים וחליפות שיכל לתפור וזוהי מדינה דוברת צרפתית. בינתיים הוא גם התחתן עם ניצולת שואה, שהפכה עקרה בעקבות כל מה שעברה. הוא האמין שבגלל שאין ולא יהיו לה ילדים, היא תהפוך לנו לאם ותאהב אותנו. אבל זה לא קרה אף פעם. היא לא רצתה אותנו בבית והתעקשה למסור אותנו למוסד. בדיעבד, זה לא היה רע בכלל. היה זה מוסד יתומים באנטוורפן אותו הקימו יהלומנים יהודים. אני זוכר שאני ואחי היינו הולכים לבית הספר באותו מוסד ושבדרך הילדים הבלגים היו צורחים לעברנו כל מיני קריאות שינאה: יהודים, לכו לפלשתינה. אבל האמת שסך הכל לא היה לי רע במוסד. מגיל חמש וחצי עד תשע וחצי חייתי בגן עדן במוסד. היו לי כל הזמן חברים ששיחקתי אתם, הייתי עם אחי ואחותי, החיים היו די טובים".

אבל בכל זאת, אביך החליט להוציא אתכם מהמוסד ולעלות לישראל.

"כן. אבא שלי ירד מהרעיון לנסוע לקנדה לאחר שששמע ברדיו, במדור לחיפוש קרובים של רדיו קול ישראל לגולה, כי בן אחיו, אליעזר (לוזר) וינגרטן, חי בישראל ומחפש אותו. וינגרטן היה גם שם המשפחה שלנו; אני החלפתי לכרמי כשהתגייסתי לצבא. אליעזר זה היה ברכבת למחנות ההשמדה והוא ידע שזהו סופו. בדרך, הוא קפץ מהרכבת. הנאצים ירו בו, אבל רק פגעו באחת אצבעותיו, אותה איבד. חייו ניצלו ומאוחר יותר הוא עלה לארץ. כשאבי שמע שבן דודו ניצל והוא גר בארץ, הוא החליט מייד לעלות אף הוא".

אתה זוכר את הנסיעה לישראל?

"כן, הגענו לארץ אחרי שלושה חודשים במחנה מעבר בצרפת, בבנדול, ושבועיים שלמים בים. הגענו לישראל בתחילת 1949, בדיוק ביום כיבוש אילת. הייתי בן 9 וחצי וזו היתה הפעם הראשונה בחיי שאכלתי זיתים, שם על ספינת המרתון. זו הייתה ספינה ישנה ורעועה, שהייתה מסוגלת לשאת רק 300 איש. שיפצו וסידרו אותה כך שתוכל לשאת 1500 איש וכך העלו מעפילים ומאוחר יותר עולים לארץ. יש לי סיפור מעניין על הספינה הזאת: לפני שלוש או ארבע שנים הלכתי ליום הולדת של חברה טובה שלנו בפאלוס ורדס והיא אומרת לי: תכיר, זהו עורך דין מישראל שעזב את ישראל ועכשיו גר כאן. שאלתי אותו: מאיפה אתה? והוא: עליתי לארץ בתחילת 1949 אבל הייתי במחנה מעבר בסוף 1948. אמרתי לו: עוד תגיד לי שהיית בבנדול והוא אומר: כן, הייתי שם כארבעה חודשים. שאלתי: אתה זוכר באיזה אוניה עלית? והוא אומר לי: במרתון. הוא היה שנה מבוגר ממני. הוא היה בן 11 ואני 10 והיינו באותה אוניה עצמה. ויש לי עוד סיפור, זמן קצר אחרי שהתחתנתי, גרנו בשיכון לזוגות צעירים בירושלים ובסביבות אוקטובר-נובמבר היה איזה יום שבת בה השמש יצאה והיה מאוד נעים, אז כולנו יצאנו לחצר הבניין וישבנו לתפוס קצת שמש. התחלתי לפטפט עם אחד השכנים שלנו אריה (לולי), שאלתי אותו: מאיפה אתה? הוא עונה לי: מבלגיה. ראיתי שהוא קצת מהסס ולא שש לדבר על אותה תקופה, אז אמרתי לו: אני הייתי במוסד יתומים, והוא אומר לי: גם אני. עליתי הביתה, הבאתי את אלבום התמונות ומה את יודעת? לולי היה שם באותו מוסד אתי. היינו מצולמים ביחד באותה תמונה קבוצתית. לפני שלוש שנים, גיליתי עוד יליד בלגיה שהיה אתי באותו מוסד, השר יוסי פלד. נסעתי לארץ לביקור משפחתי, היה זה בדיוק ביום השואה וצפיתי עם אחי ואחותי בתוכנית טלוויזיה על מסע השורשים של יוסי פלד. הוא הלך לבקר באושוויץ והגיע לביתן בו אמו שהתה לפני מותה. ואז אחותי אומרת לי: יוסי היה אתך באותה קבוצה בבית היתומים באטוורפן".

איך הייתה ההיקלטות במדינה החדשה?

"בבלגיה לא קיבלו אותנו בגלל שהיינו יהודים ובישראל גם לא קיבלו אותנו כי נראנו להם גלותיים מדי ולעגו לנו. אני נשלחתי בהמשך לקיבוץ גינוסר ואני זוכר שהקרינו לנו ב'פנס הקסם' (כינוי למכונת הקרנה בה השתמשו באותם הימים – א.א) תמונות ממחנות ההשמדה. החבר'ה הישראלים חשבו שזה מצחיק משום מה והתחילו לצחוק. היינו בסך הכל שלושה ניצולי שואה בקיבוץ הזה ואני לא הצלחתי לשלוט בעצמי. זרקתי את פנס הקסם על הריצפה והתחלתי ללכת אתם מכות. למזלי, הייתי תלמיד די טוב וכך גם שני הניצולים האחרים, כך שהעבירו אותנו למשפחות מאמצות של בני המשק והפכנו לחלק מהקיבוץ, כך שהפכנו לדי מקובלים".

אשתו של כרמי, ברוריה היושבת אתנו במהלך הראיון מוסיפה: "אנו, הצברים, ילידי הארץ, לא היבנו או קיבלנו את ניצולי השואה. אנו היינו חזקים ומלאי רוח לחימה, לא הבנו איך הם לא התמרדו ונלחמו. הם נראו לנו חלשים כאלו. הם היו מאוד גלותיים, התלבשו בצורה מצחיקה ודיברו מצחיק. העברית שלהם הייתה מאוד תיקנית כזאת, שפה של תנ"ך. כשמאיר הגיע לארץ, הוא דיבר כך: 'חפץ אנוכי בפיסת לחם'. מי דיבר ככה אז? אף אחד".

אביך לא רצה להשאיר אתכם קרובים אליו לאחר המלחמה?

"אבי אולי רצה, אבל לא אמי החורגת. בדיוק כמו שלא רצתה שנישאר בבית כשגרנו בבלגיה, היא לא רצתה שנישאר בבית לאחר שעלינו לישראל. היא היעתה מוכנה מכסימום להשאיר ילד אחד בבית, אותי. היא הייתה דיקטטורית ודי שלטה באבי. היא לחצה על אבי שישלח את אחי הגדולים לפנימיות וקיבוצים מחוץ לבית. אחי ליאון נשלח לקיבוץ דורות וסבל מאוד. הוא לא הסתדר בקיבוץ והתחנן לחזור הביתה, אז אני התנדבתי לצאת במקומו מהבית ושהוא יחזור הביתה. בסופו של דבר, זו הייתה החלטה נהדרת, כי היה לי מאוד טוב בקיבוץ גינוסר ועד היום אני שומר פינה חמה לקיבוץ הזה. בחגים היינו חוזרים הביתה ומהקיבוץ תמיד היו דואגים לשלוח אתנו אוכל לכל המשפחה, כי הם ידעו שהמצב הכלכלי לא טוב. אף פעם לא היה לנו חסר אוכל בקיבוץ והחיים היו מאוד טובים".

מצאתם עוד קרובי משפחה בארץ?

"סבא שלי, אביה של אמי, גם שרד את המלחמה. כשהייתי בן 13 וחצי, הלכתי לבקר אותו. הוא שאל אותי: בן כמה אתה? עניתי לו והוא ממשיך לשאול: איך זה שלא הוזמנתי לבר מצווה שלך? עניתי: לא עשו לי בר מצווה. ביום שני שלאחר מכן, הוא לקח אותי לבית כנסת, קנה לי טלית ותפילין והעלה אותי לתורה ואני אף פעם לא אשכח לו את זה. חוץ מסבי, רוב המשפחה הלכה. היינו 150 איש במשפחה ומתוכם רק 10 ניצלו".

מהקיבוץ לשוק היהלומים

את ברוריה, הוא הכיר בזמן שירותו הצבאי ומייד היה לו ברור שזו תהיה אשתו. "אני זוכר שאמי החורגת, כשפגשה אותה לראשונה, שאלה אותי בחשדנות: היא משלנו? כי היא נראתה לה ספרדיה". כרמי ענה שמשפחתה של ברוריה מתגוררת כבר שבעה דורות בארץ, מה שהיקשה לתייג אותה כספרדיה או אשכנזיה. כרמי לקח את חברתו לקיבוץ, אותו החשיב כביתו. "בדיוק נערכה חתונה של אחת מבנות המשק ורציתי שהיא תראה איך החיים בקיבוץ".

ברוריה: "הגעתי עם שמלה ארוכה וכפפות ונעלי עקב גבוהות במיוחד, שהעקב שלהן נתקע לי בין החריצים באוטובוס. הרגשתי כמו בת העיר הגדולה, סנובית שמגיעה לקיבוץ הקטן", צוחקת ברוריה.

חודשים ספורים לאחר היכרותם, השניים כבר התחתנו. ברוריה הייתה בת פחות מ-19, מאיר בן 21. "כשאני רואה משהו טוב, אני לוקחת אותו", אומרת ברוריה, ציירת במקצועה. "מהרגע שהכרתי את מאיר, לא היו לי ספקות, ידעתי שהוא הנשמה התאומה שלי ושרק אתו אני רוצה להתחתן".

מאיר התחיל את הקריירה שלו כמחלק עיתונים ופקיד בבנק. כשדודו היהלומן העשיר הציע לו לנהל את משרדו, הוא הסכים לעזוב את מקום העבודה שלו ולעבוד ביחד עם הדוד. "קיבלתי 300 לירות לחודש ואני רואה את כל סוחרי היהלומים הדתיים עם הכובעים והפיאות מרוויחים הרבה מאוד כסף וחשבתי לעצמי גם אני יכול", מחייך מאיר. את הקריירה שלו בתחום זה התחיל מאיר כחותך יהלומים, עבודה קשה במיוחד, אולם שכרה בצידה. בהמשך, הוא עזב את חיתוך היהלומים לטובת סחר ביהלומים ועשה חיל עד למפולת היהלומים שהביאה אותו ואת אשתו ברוריה להחלטה לעזוב את הארץ.

"כשרצינו להגר לארה"ב, הבנק הוציא נגדנו צו עיכוב יציאה, כי היינו חייבים הרבה כסף, אבל היה להם את כל היהלומים שלנו כערבון בכספת בבנק", מספר מאיר. "בסופו של דבר, הם הניחו לנו לנסוע, התחלנו לעשות כסף ובכל פעם שהצלחנו למכור יהלומים, שלחנו 50 אלף דולר לבנק והוא שיחרר לנו עוד יהלומים, עד שסגרנו את כל החוב שלנו".

טיול שורשים

ארה"ב האירה פנים למאיר וברוריה והשניים הצליחו לבסס את עצמם יפה כסוחרי יהלומים עם עסקים חובקי עולם. למרות ההצלחה ואולי דווקא בגללה, הם החליטו לפרוש בגיל צעיר. מאיר היה בן 50 וברוריה בת 47 כשיצאו לפנסיה. "יש אימרה כזאת בקרב היהלומנים, שיהלומנים נפטרים מהתקף לב כשהם צעירים ועשירים או שהם מתים זקנים אבל עניים. לא כל אחד מסוגל לסבול את חיי המתח האלו. החלטנו שיש לנו מספיק כסף לעצמנו וגם לעזור לילדים ואנחנו לא צריכים יותר. השקענו את הכסף שהיה לנו בבניין דירות והתחלנו להסתובב בעולם וליהנות מהחיים".

היום, למעלה מ-50 שנה מאז שנישאו, חיים בני הזוג בהרמוניה ואהבה כמו בראשית דרכם ביחד. "אנחנו צמד חמד אווזים, לא עושים שום דבר בנפרד", מודה ברוריה. "אנחנו קמים בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר, מתחרים מי פותר מהר יותר את הסודוקו, עונים לאימיילים ואז הולכים לשחק טניס עד 2 בצהריים ואז אנו חוזרים הביתה, מכינים אוכל, מתקלחים, פותרים עוד קצת סודוקו ואז אני עולה למעלה לצייר, מאיר לפעמים עובד אתי בגלריה על מסגרות התמונות ולפעמים נמצא על המחשב".

עם אחיו ואחותו של מאיר שומרים בני הזוג על קשר חם ואוהב. "אנחנו מדברים בסקייפ או בטלפון וכל פעם שנוסעים לארץ, הולכים להיפגש אתם". לבני הזוג יש הרבה סיבות לבקר הרבה בארץ, כי בתם אוסנת שבה לארץ ושם מתגוררים גם שני נכדיהם: גיא והלי.

האם נסעת פעם בחזרה למחוזות ילדותך בבלגיה וצרפת? ניסית למצוא את אותה משפחה שטיפלה בך בכפר?

"לצערי לא, למרות שכן חשבתי על כך רבות. נסעתי לאנטוורפן במסגרת העבודה שלי כיהלומן, והלכתי לבקר באותו מוסד בו גרתי, למרות שאת הבית שלנו לא מצאתי. אני מעריך שהאישה הצרפתיה שגידלה אותי כאם ומאוד אהבה אותי כבר הלכה לעולמה. היא רצתה לאמץ אותי. דווקא היה יכול להיות מאוד מעניין לנסוע ולבקר באותם מקומות, מי יודע, אולי יום אחד אעשה את זה עם הבן והבת, זה יהיה מעין טיול שורשים כמו שיוסי פלד עשה".