"כרובינה": בילבי עושה עלייה
בספרה הראשון אותו איירה וכתבה להפליא, מציבה תמר הוכשטטר את "כרובינה", דמות חדשה על מדף ספרי הילדים. הילדה השדונית שולחת קריצה מודעת לקוקיות של בת-הגרב, וגם לומדת כמה דברים על מה באמת חשוב בחיים. ביקורת
הדף הכתום הפותח את ספרה החדש והראשון של תמר הוכשטטר, אותו כתבה ואיירה, מרמז על גיבורתו הג'ינג'ית על שמה הוא נקרא, הלא היא כרובינה, אותה אנו פוגשים בשיא השעמום של החופש הגדול. זו בעיה שכמעט כל ילד מכיר. מה שבהתחלה מלהיב ומעורר בחופש הגדול- החוסר במסגרת למשל, נוטה להפוך למשעמם אחרי זמן מה. הבעיה של כרובינה, כך מסתבר, היא לא רק השעמום - אלא העובדה שבנוסף לכך נגמרו לה דמי הכיס.
עוד כתבות בערוץ ספרי הילדים :
- בעקבות החפץ האבוד של דויד גרוסמן
- ילד, יש לי סיפור ישן בשבילך
- שלומית כהן-אסיף בסיפור בוגר לילדים
"משעמם לי, ואני רוצה להתעשר", חשבה כרובינה, "אם יהיה לי כסף משלי אוכל לקנות סוס פוני ונחש גומי וטרמפולינה" היא מחליטה לעשות מעשה ולצאת למכור משהו ממה שאמא שלה קוראת "השטויות" שממלאות לה את החדר, אך בעיניה מדובר בדברים "היפים והחשובים" שלה. אחר פשפוש נוסטלגי בערימות הדברים שבחדרה והמסקנה כי כל הדברים שלה אכן "חשובים ויפים", כרובינה מוצאת בובת ברווז ישנה ומחליטה לצאת ולמכור אותה, או כפי שהיא מציגה זאת: "יוצאת לעשות כסף!".
עם ברווז אחד ושתי צמות
כרובינה השובבה ואדומת השיער היא בהרבה מובנים בת דמותה של ילדה שובבה, החלטית ומצחיקה אחרת: בילבי בת-גרב, כמובן. ואכן יש הרבה ממנה בכרובינה. הוכששטר עושה קישור זה באופן מודע, וקורצת בדמותה של כרובינה לזו של בילבי על ידי שתי קוקיות מוגבהות המהדהדות את צמותיה העומדות של הדמות הקלאסית.
לא את בילבי בלבד מהדהד "כרובינה". כמו הרבה יצירות טובות לילדים ולמבוגרים כאחד, הספר מדבר עם יצירות אומנות וספרים נוספים. אחד הבולטים מבין אלה הוא "פו הדב" של א.א מילן. לאחר שכרובינה מוצאת את הברווז ומחליטה למכור אותו, נפרש מול עיני הקוראים הצעירים איור המראה כיצד היא אוחזת בידו של הברווז וגוררת אותו אחריה במדרגות. זהו שכפול משעשע של איורו המפורסם של א"ה שפרד, אשר פותח את הפרק הראשון ב"פו הדב" ובו כריסטופר רובין יורד במדרגות עם פו, בובת הדב האהובה עליו, הנגרר אחריו ונחבט במדרגות "בום, בום, בום".
עד שמצאה את הברווז, כרובינה לא רצתה למכור שום פריט מחפציה הרבים מכיוון שהם יפים אבל בעיקר בשל חשיבותם: היותם בעלי ערך סנטימנטלי, שנראה לה משמעותי יותר מכסף. הברווז, כך נדמה, אינו נופל לקטגוריה הזו, ולכן ניתן למכור אותו. אך האיור המהדהד את כריסטופר רובין עם דובו האהוב, מרמז על הבאות.
ואכן בהמשך הספר, כרובינה מתקשה למכור את הברווזון גם למי שמוכנה לשלם שישה מטבעות, מחיר מופקע כמובן לברווז בעל רגל שבורה ולכלוכון במצח. כך אט-אט הופך הברווז מתוכנית כלכלית, לחבר קרוב אשר שווה הרבה יותר "מנחש גומי ומסטיק" - ולמעשה נקנה עבורה ביום בו נולדה. בסופו של דבר, היא לא מוכנה לוותר עליו.
להוציא את השד
דמותה של כרובינה, אותה עיצבה הוכששטר בהקפדה ובכישרון הראויים לציון, הן מהבחינה הויזואלית והן באופן מילולי, פשוט נהדרת. בפניה המנומשות מסתתרת מעין שובבות שדונית, אשר בנוסף לשמה יוצרת דמות שהיא ספק-ילדה ספק-שדון. מצד אחד כרובינה קיימת בכאן ובעכשיו, אך מצד שני יש בה איכויות שיכולות לפרוץ גבולות של מקום וזמן.
כרובינה, בשל הייחודיות הזו שלה, מקבלת חיים משל עצמה ונדמה כי היא יכולה לשאת סיפורים נוספים ולעמוד בשורה אחת יחד עם דמויות כגון "המכשפה תנינה" - הלוא היא הגיבורה הנפלאה של נורית זרחי, העומדת במרכזם של סיפורים רבים פרי עטה.
כרובינה מצטיירת כילדה מאוד עצמאית, ו"השדוניות" שבה נותנת לה כוח, גם
כדמות ברורה ומעניינת וגם כילדה העומדת מול המבוגרים הסובבים אותה. המפגש של כרובינה עם המבוגרים המעוניינים לקנות ממנה את הברווז הוא מפגש מעניין, מכיוון שהם אינם מתייחסים אליה כאל ילדה - אלא כשווהף וכך גם היא מתייחסת אליהם. למרות שמדובר בסיטואציה בה יכלו בקלות המבוגרים שבסיפור (הקונים הפוטנציאליים ואמא שלה) להסתכל על כרובינה מלמעלה בפטרונות מחנכת או מתחנחנת, זה לא קורה, וטוב שכך.
הוכשטטר, כאמור, היא גם הכותבת וגם המאיירת של הספר. האיחוד הזה בין כתיבה לאיור, יכול להניב ספרים שאינם אחידים ברמתם, בתוך שתי האמנויות. אין ספק ש"כרובינה" של הוכששטר, אשר בין שאר עיסוקיה השונים היא גם ממייסדי כתב העת המקוון לתרבות וספרות ילדים "הפנקס", היא יצירה אחידה והרמונית. כרובינה הינה דמות מרעננת למדף הספרים הצעיר, ואני בטוחה שילדים, הורים ואוהבי ספרות ילדים, ישמחו ביותר להכיר את הג'ינג'ית החדשה בשכונה.
