שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ורוז'אן ווסגניאן: "כתבתי מתוך חובה לעם הארמני"

    הפוליטיקאי הרומני ורוז'אן ווסגניאן, כתב ב"ספר הלחישות" את סיפורו העקוב מדם של העם הארמני. "כתבתי ספר על שורשיי ועל הדורות שקדמו לי, אבל הגיבורה הראשית בו היא המאה ה-20 והכאב הרב שהיא הסבה לאנושות ולהיסטוריה". ראיון

    גבר גבוה ומזוקן, לבוש בחליפה מהודרת, מלווה בפמליה קטנה, הגיע בשבוע שעבר לחנות "הספרייה" בדיזנגוף סנטר להשקת ספרו החדש בעברית. הסופר הרומני ממוצא ארמני ורוז'אן ווסגניאן, שהוא גם פוליטיקאי וכלכלן בארצו, כתב את הרומן "ספר הלחישות", שמבוסס על זיכרונות משפחתו מארמניה.

     

     

    ווסגניאן נחת כאן ל-24 שעות וכבר נסע, לא לפני שהספיק לספר ברוב כריזמה לקהל שהתאסף בחנות, על עצמו, על משפחתו, ובעיקר על ההיסטוריה האומללה של העם הארמני, שמסופרת בלחישה, כפי שמרמז שם ספרו.

     

    ורוז'אן ווסגניאן. "חוויתי פחד מוות כשסיימתי לכתוב" (צילום: באדיבות המכון הרומני לתרבות) (צילום: באדיבות המכון הרומני לתרבות)
    ורוז'אן ווסגניאן. "חוויתי פחד מוות כשסיימתי לכתוב"(צילום: באדיבות המכון הרומני לתרבות)

     

    "המאה ה-20 הזדקנה בשלב מאוד מוקדם של חייה", אומר ווסגניאן, "כבר בגיל 14 שלה פרצה מלחמת העולם הראשונה וגרמה לה להזדקן במהירות". והוא מיד מוסיף שהמאה ה-21 הזדקנה עוד הרבה יותר מוקדם: כבר בשנתה הראשונה, עם פיגועי ה-11 בספטמבר.

     

    "תראי", הוא מצביע על עטיפת הספר שלו, "זו תמונה של משפחתי", והוא עובר אחד אחד על פני הסבים והסבתות, הדודים והדודות וכן הלאה. סתיו 1926, נהר הדנובה, כולם יושבים או עומדים בסירת משוטים ארוכה, מעליהם שמיים פתוחים, מתחתם ים עמוק, והתצלום נחתך בצדה הימני של הסירה, כלומר, לא לגמרי ברור לאן חותרים, ומה צופן העתיד.

     

    ווסגניאן נולד ברומניה ב-1958. הוא למד כלכלה ומתמטיקה באוניברסיטת בוקרשט, ויש לו תואר דוקטור בכלכלה. הוא חבר במפלגה הלאומית-ליברלית ברומניה, השייכת לאגף השמרני-ימני של המפה, וכיהן כשר האוצר בממשלת רומניה בין 2006 ל-2008. הוא משמש נשיא ארגון הארמנים ברומניה. הוא גם פירסם כמה ספרים, בעיקר על כלכלה ופוליטיקה, אבל גם כמה ספרי שירה ופרוזה.

     

    ווסגניאן הוא דור שלישי לשואת הארמנים: רצח העם שביצעה האימפריה העותמאנית בזמן מלחמת העולם הראשונה באוכלוסייה הארמנית. מעשי טבח המוניים, גירושים וצעדות מוות שגבו כמיליון וחצי קורבנות. טורקיה, כידוע, מסרבת גם היום להכיר באירועי התקופה כרצח עם, לא כל שכן להתנצל.

     

    "ספר הלחישות". משפחה מתחת לשמים פתוחים ועתיד מאיים (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "ספר הלחישות". משפחה מתחת לשמים פתוחים ועתיד מאיים

     

    שיעור מולדת כאובה

    "ספר הלחישות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, בתרגומה של אנני שילון) מתאר את הטרגדיה של העם הארמני, שניזוק פעמיים: בתחילת המאה על ידי האימפריה העותמאנית, ובמחצית המאה על ידי הסובייטים. הוא מתאר את הגירושים והמוות ההמוני, את ניסיונות המאבק וההצלה, את חזרת הפליטים אחרי מלחמת העולם השנייה לארמניה, שבינתיים הפכה לסובייטית, את שילוחם של הפליטים לסיביר או למחנות כפייה, ואת הגירתם של ארמנים רבים למדינות אירופה והשתקעותם שם, מתבוססים בזיכרונות ובגעגועים למולדת.

     

    "הספר הזה נכתב מתוך חובה שהיה עלי למלא", אומר ווסגניאן. "חובה שלי לעם הארמני, לסבים ולסבתות שלי, ולשאר האנשים המבוגרים שליוו את ילדותי, שלסיפוריהם האזנתי בשנותי המוקדמות. אבל הגיבורה הראשית בספר היא המאה ה-20 והכאב הרב שהיא הסבה לאנושות: מלחמות עולם, קברי אחים, מחנות ריכוז, רצח עם, עקורים, אידיאולוגיה שמשמשת ככלי סמכות. סביבה, שאר הדמויות בספר הן כאלה שלא תמצאי בספרי ההיסטוריה. כי ספרי ההיסטוריה עוסקים בדרך כלל במנצחים. 'ספר הלחישות' מדבר על המובסים, אלה שסבלו מההיסטוריה במקום לחיות אותה.

     

    "הייתי כל כך מודע לשליחות שיש לספר הזה, שהפעם הראשונה שחוויתי פחד מפני המוות היתה כשעמדתי לסיים את הספר. פחדתי שאמות לפני שאצליח לסיים אותו. עכשיו, הספר יכול להמשיך לחיות בעולם גם בלעדי. זה ספר שמשרטט את הזהות של העם הארמני - מתרבות ודת, ועד גסטרונומיה, לצד גיבורים ודמויות משמעותיות. אני מאמין שבכל מקום ובכל זמן קיים מין 'ספר לחישות' כזה, כי הדברים נחיו – כל מה שצריך זה לכתוב אותם".

     

    "בעיקול הנהר היו הגוויות נאספות מצפון, המים הטביעו אותן והדגים טרם שיסעו. את הגופות משו אל הגדה באמצעות מוטות ארוכים שבקצותיהם היו נעוצים ווים מברזל. היות שהאדמה היתה קפואה, ואילו מספר הגוויות רב מכפי שיכלו לקבור, שפכו עליהם נפט והעלו אותן באש. את העשן הסמיך ניתן היה לראות בבירור מהמחנה במסכנה". זהו תיאור אחד מיני רבים של צעדות המוות של הארמנים על אדמת טורקיה.

     

    האם ביססת את התיאורים האלה על עדויות של אנשים שהיכרת?

     

    "כל הדמויות בספר היו קיימות במציאות, כולל שמותיהן האמיתיים. וגם האירועים המוזכרים בו. אבל זה רומן, ולא ספר היסטוריה. כי הוא מדבר לא רק על מה שקרה, אלא גם על מה שאנשים היו רוצים שיקרה, על הצער ועל התקוות שלהם. תיאורי הזוועות מבוססים על עדויות של אנשים שהיו נוכחים במאורעות הללו, על מסמכים מהתקופה ההיא, ועל הזיכרונות המשפחתיים שלי.

     

    מדוע הסיפור הארמני מסופר בלחישה ולא בסימני קריאה?

     

    "הלחישה היא ביטוי לכנות. כשאדם רוצה להתוודות על מעשיו, הוא לוחש. כשמישהו מדבר על עצמו הוא לא צועק את הדברים, אלא לוחש אותם. והלחישה היא גם ביטוי לאהבה. כששני לבבות קרובים זה לזה הם לוחשים, רק לבבות שנפרדו והתרחקו צריכים לצעוק, כדי לשמוע זה את זה. בילדותי, הלחישה היתה הדרך שבה אנשים דיברו על דברים חשובים, בוודאי בתקופה הסובייטית.

     

    שואה לא שלנו

    "כתבתי בספר הזה על הארמנים כפי שהם, על נקודות החוזקה ונקודות החולשה שלהם. הספר לא זורע שנאה ולא מקדם התלהטות כלשהי. מסקנות נחרצות, בעיני, הורגות את האמנות. מי שמסיק את המסקנות הוא הקורא. הכותב רק מעיד את עדותו".

     

    איך נראית לך ההשוואה בין השואה הארמנית לשואה היהודית?

     

    "המאבק של שני העמים האלה לשרוד מראה עד כמה חזקה ההישרדות דרך תרבות ואמונה. רצח העם הארמני, כמו גם השואה, גבה קורבות רבים. מה שמבדיל בין שתי השואות הוא ראשית היעדר התיעוד. יש פחות חומרים המתעדים את מלחמת העולם הראשונה מאשר את מלחמת העולם השנייה, ושנית, היחס של אומות העולם ודעת הקהל העולמית אל האירועים.

     

    "בכל הקשור לשואת היהודים, נעשה צדק עולמי, אם כי במישור המנטלי אנחנו עדיין רואים מדי פעם תופעות מגונות של הכחשת שואה. אני חושב שהיהודים והארמנים צריכים לשתף פעולה כדי לעורר את הרגישות והמודעות של דעת הקהל העולמית, שיכירו בטרגדיות האלה וידאגו שלא יחזרו על עצמן".

     

    מדוע לדעתך הטורקים מסרבים להגדיר את הטרגדיה כרצח עם?

     

    "הארמנים פיתחו ציביליזציה מתקדמת, וכשהטורקים הגיעו לאיזורים האלה כבר היתה לארמנים תרבות מפותחת. הכרה ברצח העם הארמני דורשת הכרה טורקית בשייכות של הארמנים למקום הזה, ודורשת להודות בדרך שבה נלקחו האדמות והאוצרות של הארמנים בזמן המלחמה. הכובשים החריבו אלפי כנסיות, בתי ספר ומוסדות, ועקרו מיליוני ארמנים מבתיהם. ובשונה מגרמניה או יפאן, שביקשו סליחה מן העמים שנגדם ביצעו פשעים, טורקיה מתכחשת בעקביות לרצח העם הארמני ומענישה את מי שמעז להוציא את האמת ההיסטוריה הזאת לאור. אנחנו מקווים שהרשויות בטורקיה יאמצו גישה אחרת לנושא הזה בקרוב".

     

    איך אתה מסביר את העבר הקשה של הארמנים? למה זה קרה להם?

     

    "אדמות ארמניה נמצאו תמיד על צמתים חשובים של האימפריות הגדולות. האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים של אלכסנדר הגדול, הרומאים, הטורקים, הטטארים, רוסיה הצארית ורוסיה הבולשביקית - כולם עברו דרכה וכבשו. ארמניה היתה המדינה הנוצרית הראשונה בעולם, והיא עדיין נשארה נוצרית למרות כל הכיבושים והמאורעות שעברו עליה. למרבה הצער, ארמניה של היום תופסת שטח לא גדול של 30 אלף קילומטר, והאוכלוסייה בה לא מונה יותר משלושה מיליון תושבים. ועדיין, היא סמל למאבק ולהתנגדות".

     

    איך ארמניה של היום בעיניך?

     

    "ארמניה מוצאת את עצמה במצב גיאופוליטי קשה, מוקפת במדינות בעלות יחס אגרסיבע כלפיה, כמו טורקיה ואזרבייג'אן, או בעלות יחס שנוי במחלוקת כלפיה, כמו גיאורגיה. למרות הצעדים שעשתה ארמניה כדי לייסד יחסים דיפלומטיים איתה, טורקיה הקפיאה את תהליך הנורמליזציה בין שתי המדינות. אבל ארמניה נהנית מהתמיכה של הארמנים הגולים, וזה משפר את מצבם של אזרחיה".

     

    נולדת ברומניה ואתה חי בה. אתה מגדיר את עצמך סופר ארמני או סופר רומני?

     

    "הורי נולדו ברומניה. אני כותב בשפה הרומנית, אם כי הארמנית שלי טובה.

    החוויות שלי מארמניה מוגבלות. למשל, מעולם לא פגשתי ארמנים כפריים, כל אלה שהיכרתי בילדותי היו תושבי הערים. אף לא פעם פגשתי ארמנים מגמגמים, אז איך אכיר את הביעבוע של השפה? אף פעם לא פגשתי שיכורים ארמנים, אז איך אכיר את שפתם? אני סופר רומני, אבל השורשים הארמנים שלי מייחדים את הכתיבה שלי".

     

    איך משלבים שירה ופרוזה עם פוליטיקה וכלכלה?

     

    "העניין הוא אותנטיות. אם אתה אותנטי אין סתירות. כמו שאין קיטש בטבע, הטבע כשלעצמו הוא נקי, אותנטי. הקיטש נוצר מהתערבות אנושית. פוליטיקה, כלכלה ושירה הן כולן צורות של תקשורת. להיות משורר חשוב בעיני יותר מלהיות שר. אם לא היית שר - מישהו אחר היה ממלא את התפקיד הזה. אבל אם לא הייתי כותב את השירים או הספרים שכתבתי, אף אחד אחר לא היה כותב אותם במקומי. המשורר הוא זה שמעניק את הגדולה למין האנושי".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: באדיבות המכון הרומני לתרבות
    ורוז'אן ווסגניאן במפגש קוראים בישראל. "מסקנות נחרצות הורגות את האמנות"
    צילום: באדיבות המכון הרומני לתרבות
    לאתר ההטבות
    מומלצים