זה התחיל באיחור: על הדייט הכי גרוע שהיה לי

לא מזמן עברתי חוויה מכוננת בתחום הדייטינג. יצאתי עם איזה בחור, נקרא לו אורן, ואותו אירוע מכונן עליו אני מדברת, היה למעשה הדייט הרביעי שלנו. אורן רצה שניפגש ביום שלישי בערב, וציין שהוא מכין לי "דייט הפתעה". הוא אמר שהוא יאסוף אותי ישר ממקום העבודה שלי, כי באותו יום הייתי צפויה לעבוד עד מאוחר, ושנמשיך את ההרפתקאה משם.

יום שלישי בערב, השעה היא 19:30

אני מודיעה לאורן שאני מסיימת עוד חצי שעה ויכולה לחכות לו בחוץ, אם זה מתאים לו. אורן מעדכן אותי שבדיוק הוא יוצא מהעבודה והוא מקווה שהוא לא יתעכב בגלל הפקקים. אני אומרת לו שגם אין לי בעיה שנקבע לשעה מאוחרת יותר, שאני בכיף אשמח לנצל את ההזדמנות כדי לחזור הביתה, להתקלח ולהחליף בגדים, אבל הוא עומד על שלו: "עזבי אני כבר בדרך, עד שמונה-שמונה ועשרה גג, אני שם".

טוב, בשעה שמונה אני כבר בחוץ. מקום המפגש שלנו הוא באחד הרחובות הסואנים במרכז תל אביב, ואני מתרעמת בלבי על אחוזי הלחות הגבוהים. כך עוברות להן עשר דקות תמימות ועדיין אין זכר לאורן. אני לא מתקשרת אליו כי אני מבינה שגם עליו עבר יום ארו,ך ואם הוא תקוע עכשיו בפקק בדרך למרכז העיר כדי לאסוף אותי, זה לא יעזור לאף אחד שעוד אבוא אליו בטענות.

בשעה שמונה ועשרים אני מתחילה להיות מעט חסרת סבלנות. אם הוא נתקע בפקק ומאחר, למה הוא לא מודיע לי? אני מנסה לתפוס אותו אבל הוא לא עונה. אני תוהה לעצמי אם כבר לא עדיף לי לחצות את הכביש לתחנה שממול ולתפוס אוטובוס חזרה הביתה, אבל אז לבי נכמר על אורן שבכלל עובד בבני ברק וגר בגבעתיים, ועכשיו נוסע את כל הדרך הפקוקה הזאת רק בשביל לאסוף אותי. אני מגיעה לפשרה עם עצמי ומחליטה לחכות לו עוד כמה דקות.

בשעה 20:28 אורן מתקשר ויורה לעברי מספר רב של התנצלויות. משהו שקשור ל"הפתעה" שתכנן. הוא אומר לי, "רק עוד חמש דקות". הוא מבטיח. הנה, הוא כבר פונה בשדרות שאול המלך בזמן שאנחנו מדברים. אני מצדי כבר עברתי לצד של התחנה, אבל עוד לא בטוחה שבאמת אעלה על האוטובוס אם הוא יגיע.

בשעה 20:33 עדיין אין זכר לאורן. וכן, אחרי איחור מאוד לא אופנתי של יותר מחצי שעה, אני מתחילה להיות פדנטית ולשים לב לכל דקה מיותרת שעוברת. אם הייתי מחכה בבית המקורר שלי כנראה שזה לא היה מפריע לי בכלל, אבל זה לא המצב. אני מסכמת עם עצמי שאם האוטובוס מגיע אני עולה עליו, גם אם האוטו של אורן יהיה ישר מאחוריו.

האביר בטויוטה הלבנה

בינתיים אני מנצלת את הזמן כדי להחזיר כמה שיחות טלפון, וכבר מוציאה את כרטיס הרב-קו מהארנק. או אז, כמו "האביר בטויוטה הלבנה", מגיח אורן באיחור של ארבעים וחמש דקות מהשעה בה קבענו להיפגש. הוא פותח את החלון בצד של הנהג ומסמן לי להכנס בזריזות כי יש תנועה מאחוריו, אבל אני מהססת לפתוח את הדלת וכשאני נשענת לעבר החלון יוצאת לי מהפה רק מילה אחת: "איחרת".

אורן שוב מתחיל לזרוק התנצלויות לאויר, אבל לפני שהוא מספיק לסיים את המשפט, המאזדה שמאחורינו צופרת ללא הכרה ואני ממהרת להכנס לאוטו. אורן לוחץ על כמה כפתורים בג'י.פי.אס ואני מחכה כמה דקות עד שה"מסלול יחושב מחדש".

"אז...", אני מתחילה. "אל תשאלי." הוא אומר, ואני כבר מתחילה להרגיש רע על הכעס שהצטבר לי עליו. כנראה שהיתה לו סיבה טובה לאחר. "שכחתי להדליק את הבוילר והייתי צריך לחכות עוד עשרים דקות עד שיכולתי להכנס למקלחת."

זוכרים שבסרטים יש את האנשים האלה שנופלת להם הלסת כשמבשרים להם חדשות מזעזעות? ככה בדיוק הרגשתי. האם אורן באמת נתן לי לחכות לו במשך שלושת רבעי שעה במכנסי סקיני ג'ינס במליון אחוזי לחות רק כדי שהוא יוכל לחפוף את הראש? לא ייתכן, אני אומרת לעצמי. אולי בעצם הכל קשור להפתעה שתכנן, אני מנסה לסנגר עליו. "אז מה עושים?" שאלתי אותו, מנסה לא להסגיר את תחושותי באותו רגע.

"אה, חשבתי שנלך לשבת על שפת הים. אפשר לעצור בדראגסטור ולקנות כמה דברים קודם". סליחה, אתה רציני? למיטב ידיעתי חוף הים פתוח לציבור במשך עשרים וארבע שעות ביממה ואין שום סיבה להזדרז כדי להגיע לשם. מה גם שב"עיר החטאים" אפשר להשיג אלכוהול ונשנושים בכל שעה.

רצית להגיע נקי ומצוחצח לדייט - סבבה, אבל למה לעשות זאת על חשבוני? למה פשוט לא לקבוע את הדייט שעתיים מאוחר יותר וזהו? באמת שלא הצלחתי לפענח למה אורן היה לחוץ להיפגש יותר מוקדם, אבל זה היה לי ברור כשמש שאני לחוצה לסיים את הדייט הזה.

עד אותו רגע בטויוטה של אורן, האמנתי שלכל אחד צריך לתת צ'אנס עד הסוף. שהמעט שאני יכולה לעשות, גם אם אני יודעת שהבחור לא בדיוק מוצא חן בעיני, זה לנסות ליהנות מהדייט ולתת לבנאדם את הכבוד הראוי לו. הפעם החלטתי לחרוג מן הכלל הזה. לא היה אכפת לי עד כמה הדבר יתפרש כחוצפה מצדי, כי מבחינתי, בחור שמעדיף לייבש אותי מעל לארבעים דקות כדי שהוא יוכל לעשות אמבטיה, אינו מפגין יותר מדי כבוד כלפי. אני מגיעה להחלטה שאני עם הדייט הזה סיימתי.

את התפתחות מהלך העניינים מאותו רגע אחסוך מכם, אבל רק אציין שתוך עשרים דקות הייתי בבית, ודקות ספורות לאחר מכן כבר נהנתי ממקלחת נעימה ומפנקת, אפילו בלי להדליק את הדוד עשרים דקות קודם לכן. יכול להיות שעד היום אורן לא מבין למה ברוב שיגעוני הברזתי לו באמצע הדייט. ישנם מספיק אנשים שהיו מבליגים ונשארים עד סוף הפגישה, אפילו אם הם יודעים שדייט נוסף כבר לא יהיה.

אך באותו ערב הרגשתי משוחררת מהמוסכמות החברתיות שהיו כובלות אותי להמשיך להתייסר בדייט הנדון לכישלון מראש, ותחושת ההקלה שליוותה אותי כשיצאתי מהאוטו של אורן רק הבהירה לי שאכן עשיתי את ההחלטה הנכונה. התגובות של חברי לשמע הסיפור ההזוי הזה היו מפרגנות ומעודדות להפתעתי, מה שהשאיר אותי לתהות: למה לא התחלתי להיות קשובה יותר לעצמי ופחות ללחץ החברתי עוד קודם?

גם בדייטינג: זמן עולה ביוקר

מאותו היום חלה נקודת מפנה בדרך החשיבה שלי. לא עוד ייסורים ארוכים בדייטים חסרי תכלית, לא עוד חיוכים מזויפים שנועדו להסתיר את תחושת העינוי שאני חשה בקרבי.

לדעתי, אם בכוחה של אי נעימות בת כמה דקות לחסוך ערב ארוך ומייגע, מדובר במציאה. בדיוק כמו שבעולם העסקים "זמן זה כסף", גם בעולם הדייטינג זהו מצרך לא פחות יקר.

אני לא אומרת שצריך ליישם את התורה הזאת בכל פעם שהדייט מסתמן כפחות מוצלח, כי החיים צפויי הפתעות, אבל היא בהחלט יכולה לעזור לכם במקרים חסרי סיכוי כמו המקרה שלי. נכון, המעשה שלי יכול להיחשב לחסר טקט, לא מנומס בעליל, חצוף ומזעזע – אבל אחרי שמתגברים על כל שמות התואר הללו, לא עדיף ככה?

לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים