סיפור על אהבת המולדת
רון פורמן, יוצר סרטים, מספר על העשייה שלו, על הקשיים בדרך ועל המשמעות של הסברה נכונה לטובת ישראל, ישראלים ויהודים
הוא קורא לעצמו 'חיפאי' כשאני שואלת מאיפה הוא במקור. הוא גדל אמנם בטירת הכרמל אבל התחנך בבית הספר הריאלי בהדר, חיפה. כתלמיד מחונן ובן למשפחה יהודית הוא חשב ללכת ללמוד עריכת דין, אבל עם הזמן הבין שהוא נמשך למשהו שונה – הוא אוהב לספר סיפורים.
"אני מנסה לעזור למדינת ישראל, לעזור בהסברה. לא רק הסברה לעולם אלא גם ליהודים עצמם. לפי דעתי יש הרבה יהודים שלא מבינים מה זו מדינת ישראל, איך הם קשורים למדינה, אין זיקה".
הוריו החליטו לעזוב את הארץ בעקבות מספר אירועים שקרו, ביניהם סכסוך במקום העבודה, פיגוע בקרבת בית-הספר של רון ומעבר של דודים לקנדה לצורך עבודה. לאור המצב הביטחוני החליטו הוריו של רון להגיש מסכמים לאזרחות בקנדה, לכל מקרה שלא יהיה, ולאחר שהתקבלו עברו לשם. בדיעבד, מה שנראה בתחילה כניסיון לשנה-שנתיים הפך למציאות מתמשכת, כשפרצה מלחמת המפרץ החליטה המשפחה שאין טעם לחזור.
למדת תקשורת או קולנוע?
"כמובן. יש לי תואר בהפקה מסנקה-יורק, סיימתי הכשרה ‘Hollywood Film Institute’, גרתי בלוס אנג'לס שש שנים, צילמתי בשביל חברות גדולות".
אבל הסיפור מתחיל עוד כשרון היה ילד. הוא אהב לשחק, נהג להופיע בכל הזדמנות שהייתה לו, אם בבית-הספר ואם מחוץ לו, בארץ ובקנדה. כמו כן, הוא גם היה כותב ומסריט. "ב-1999 התקבלתי ל- IMTA) International Models & Talent Association). הם עושים תחרות גדולה בין שחקנים מכל אמריקה והנבחרים מקבלים סוכן בלוס אנג'לס. ניצחתי בתחרות מונולוגים של קומדיה ודרמה במקום הראשון. קיבלתי סוכן אבל הוא הסתכסך עם הסוכנת שלי מקנדה וזה הרס לי בסופו של דבר. הפעם האחרונה ששיחקתי היה כשידיד שהציע לי לשחק בתסריט שהוא כתב וביים".
זו הייתה עלולה להיות סיומת דרמטית לקריירה אבל כמו בכל סרט טוב יש תפנית בעלילה. ההפקה המשותפת עם הידיד פתחה לרון הצעות לעולם חדש של הפקה ובימוי קולנוע. "אחרי ששיחקתי שם הוא הציע לי להפיק איתו סרט. התלבטתי עם עצמי 'מה אני מבין? עשיתי את זה פעם? אני שחקן, לא מפיק... ומצד שני, יש לי ראייה והבנה למה שקורה סביבי'. החלטתי לנסות. הפקנו שני סרטים יחד בהתחלה, משרד החוץ אפילו השתמש באחד מהם. המשכנו לעבוד יחד, ובאיזשהו שלב היה לי רעיון לסרט. צילמתי את רובו והוא ערך אותו ועל הדרך לקח את הקרדיט על כולו והשמיט את שמי מהיוצרים. שם, פחות או יותר, דרכינו נפרדו".
רון המשיך לעשות סרטים עבור ועם אנשים אחרים, פיתח את הידע והניסיון שלו בתחום, ועם השנים היה שותף לעשיית 60 סרטים בערך ("כבר הפסקתי לספור"). כמה מהם היו בטלוויזיה, כמה בבתי קולנוע מקומיים וחלקם אפילו ראו עולם והוקרנו במדינות שונות.
איך אתה מגדיר את עצמך מבחינת ז'אנר?
"צילמתי כל מיני סוגים של סרטים, אבל סרטים דוקומנטריים זה משהו שאני מאד אוהב לעשות. צילמתי בלוס אנג'לס, בארץ, בשטחים, במצרים, בלבנון, בירדן, באיטליה, בתאילנד... הייתי בהרבה מקומות בתור צלם. העניין הוא שאני לא אוהב לעשות משהו שהוא 'סתם', אם אני עושה סתם – זה בשבילי. מה שאני באמת אוהב לעשות זה סרטים עם אמירה. בגלל זה אני מתעסק הרבה עם דברים שקשורים לישראל, כי זה נושא שקרוב אליי".
מיהו קהל היעד שלך?
"יהודים פלוס, גם בארץ גם בחו"ל. לפעמים אני מרגיש שאני יודע יותר על ישראל מאשר אנשים שגרים בארץ, כי אני מתעניין וקורא. אני מרגיש שזו העבודה שלי. אני לא הייתי בצבא ומפני שלא הייתי יש לי מעין אשמה יהודית כזאת שלא תרמתי למדינה פיזית את שלוש השנים האלו. אז אני חושב איך אני יכול להחזיר למדינה בדרכים אחרות. ואולי זו גישה די מוזרה אבל אני מרגיש שככה אני יכול לתרום ולהביא מהחיים שלי למדינת ישראל. וזה מה שאני מנסה לעשות על ידי הסרטים שלי, להביא את האמת והדברים החיוביים שיש בארץ".
איך סרט נולד?
"אני עובד עם זהר רום, שחקן ובחור מוכשר, אנחנו מגלגלים רעיונות ביחד, נוסעים יחד לצלם, הוא בעל ראש פתוח תמיד זורם איתי על נסיעות ודברים חדשים". אחרי שמחליטים על רעיון לסרט מדובר על תהליך ממושך של חודשים עד שנים של מחקר, גיוס כספים, איסוף חומרים, רכישת אמון המרואיינים (בסרטים דוקומנטריים במיוחד), צילומים ולבסוף עריכה. "זהר ואני לא מסכימים על הכל מבחינה פוליטית אבל אנחנו גורמים לזה לעבוד באמצעות השימוש בעובדות קיימות בשטח, באמיתות. אני לא בא לשכנע אף אחד בשום דבר. אני בא לחנך, ללמד, לחדש, לתת ידע, ואם מישהו אומר לי שהוא מתעניין והוא רוצה לקבל אינפורמציה או להבין, אני עשיתי את העבודה שלי ואני מרגיש מלא ומסופק".
רון וזהר לא עושים סרטים למטרת בידור. הם מנסים להפיק יצירות עם משמעות, משהו שישאיר את הצופה עם מחשבה עליו לאחר שנגמר. דוגמא לכך היא הסרטון "No Politics" (שהופק בין השנים 2004-2005); מדובר על סרטון בן 14 דקות בלבד שדרך שיחה בין סטודנט יהודי וסטודנטית ערביה מביא את הרעיון של איך בכלל לצפות בסרט, ובין השורות עולים הרבדים שאי אפשר להתעלם מהם.
סרט מעניין שמביא נקודת מבט חדשה ושונה הוא (Disengaged From Reality" (2007", סרט דוקומנטרי בן 76 דקות שחוקר את דעתם של ערביי-ישראל המוסלמים והנוצרים בנוגע לתוכנית "ההתנתקות" שמדינת ישראל הנהיגה בשנת 2005. במהלך הראיונות ניתנת לדוברים פתיחות מלאה לדבר על השקפתם כלפי מדינת ישראל ומקומם בה ובין הישראלים-היהודים.
מידי פעם, תוך כדי השיחות עם ערביי חיפה וירושלים, שזורים ציטוטים של דויד בן גוריון מתקופת קום המדינה, שממחישים לנו עד כמה דברים נשארו אותו הדבר למרות ההתקדמות הרבה של המדינה שלנו ב-64 השנים האחרונות.
רון שואל אותי, "כמה סרטים יצא לך לראות על ערבים-ישראליים שמדברים פשוט על עצמם, עליהם, לא על בלגן? לא על הסכסוך?" אני מנידה בראשי לשלילה שמעולם לא ראיתי משהו כזה. והוא מסביר, "אני מאמין שקיים מעין שלום בארץ בין הערבים ליהודים (בחיפה למשל). זה מין שלום רך. שלום אמיתי לא יהיה ממש אף פעם, אבל יש מן שכנות טובה שצריך לשאוף לחזק אותה. הנקודה היא שאם נדבר על הדברים שכבר קיימים, המציאות לשלום האמיתי לא תראה כל כך רחוקה. ישראל היא מדינה שוחרת שלום בגדול, זה תלוי בצד השני ומי עומד בראשם. צריך לדבר על ירדן, על מצרים, איך דברים קרו ונחתמו הסכמים, על זה שזה אפשרי. צריך לשנות את מערכת החינוך הפלסטינית והישראלית כך שאולי בעוד 30 שנים לא תהיה שנאה כמו שיש היום. אי אפשר לתקן את הדור הזה אבל אפשר לשנות את הדור הבא, אך צריך לזרוע את הזרעים עכשיו. אם לא נעשה את זה אנחנו צפויים לחזות בעוד מתקפות טרור, עוד בעיות, עוד כסף שמושקע בצבא במקום במדינה עצמה ובתושביה".
הסרטים שיוצר רון פורמן מנסים ללמד אותנו להתמקד בחיובי, בכל הדברים שנעשו ונעשים לקראת עתיד טוב יותר, לחנך להבנה כלפי ישראל ולחבר אליה. בנקודה הזאת נשאלת השאלה – למה אף אחד אחר לא עושה את זה? איך אנחנו לא רואים יותר סרטים פרו-ישראלים על האקרנים? לא פרופגנדה, פשוט את האמת.
התשובה כנראה נעוצה חלקית בפוליטיקה ואינטרסים וחלקית בתקציב. גיוס כספים לסרטים היא מטלה קשה ומייאשת; יש הרבה תומכים באידיאולוגיה ובעשייה של רון, אבל לעיתים נדירות תמיכה זו מתבטאת באופן כלכלי שמאפשר הפקת סרטים חדשים. רון נאבק ומתרוצץ בין אנשים בתחום, נפגש ומדבר, מסביר ומספר אבל מוצא את עצמו בסוף יום תוהה מי יעזור לו לעזור לכולנו?
אתה חושב שקולנוע זה המדיום הכי טוב להעביר בו את המסר?
"מה זה הכי טוב? הכל הכי טוב! פשוט זה המדיום שאני מתחבר אליו ויודע אותו, ומהיכרותי איתו זה מדיום טוב להעביר דרכו מסרים. אנחנו עושים הקרנות של הסרטים שלנו ובתום ההקרנה עושים סשן של שאלות ותשובות - מדברים על הנושא, מדברים על החשיבות של הדברים והמשמעות שלהם.
ההקרנה הקרובה מסוג תהיה בפסטיבל ניו-אימג' בחודש הבא. הצופים בפסטיבל יחשפו לסרט דוקומנטרי שהופק בשנת 2006 בבימויו של רון ונקרא "Welcome Home". זהו סרט שמלווה את פרויקט 'תגלית' (Birth-Right) – מסע שורשים של יהודים מהגולה לעשרה ימים בארץ. בשעה וחצי של צפייה ניתן ללמוד לא רק על הפרויקט והמטרות הנעלות שלו לקדם עלייה וליצור לנו שגרירים בארצות הגולה, אלא גם לעבור את החוויה הקסומה של התאהבות בארץ יחד עם המשתתפים בני ה-20 שרובם מגיעים לישראל בפעם הראשונה בחייהם. אם זו לא ציונות, אני לא יודעת מה כן.
המעורבות של רון פורמן לא נגמרת בסרטים. הוא מכור לעיתונים ופעיל הסברה כבר שנים. מלבד היותו שותף בהדרכה של כ-11 קבוצות תגלית בארץ הוא גם עבד שלוש שנים בארגון ההסברה "Stand With Us" בלוס אנג'לס בתור ראש ההסברה של החוף המערבי. ברזומה יש לו גם רקורד של עבודה עם משרד החוץ, הרצאות בפני עשרות אלפי תלמידים על ישראל, ובשנה שעברה היה חלק מטיול דיפלומטי.
מה המטרה שלך?
"אני רוצה לעורר את העם, ואם אני אעורר את העם, העם יעורר אנשים אחרים. קוראים לנו העם הנבחר לא מפני שאנחנו נבחרנו להיות הכי טובים בעולם או משהו כזה, אנחנו נבחרנו להביא קצת צדק לעולם,’Light Out to the Nations’ כמו שאומרים, ואנחנו צריכים לעמוד בזה. זה מעבר לבית כנסת ומצוות, זה לתפוס בן אדם ולשבת לדבר איתו, לתת לו להרגיש שיש איזשהו חום בין שני אנשים. אני באמת מאמין במה שאני עושה, ואני מביא את כולי.
הקיץ פתחתי בית ספר להפקה פה בטורונטו, קוראים לו ‘Picture Perfect Film’, בו אני מלמד כיתות פרטיות. אני חושב שאם אין לך את התשוקה למה שאתה עושה ואתה לא חי את זה – אל תעשה את זה".
יש לך טיפ לקוראים שלנו – איך לשפר את ההסברה על ישראל?
"אם תבקשי ממישהו לתאר לך ישראלי, אסוציאטיבית הדבר הראשון שבא לו לראש זה 'חייל'. אין בעיה עם זה, צריך לקבל את זה, לא להכחיש או לדחות, אבל צריך להסביר איזה סוג של חייל זה ולמה. צריך להגיד לכל מי מוכן לשמוע: תראו, באנו מהשואה, שם לא הייתה לנו דרך להגן על עצמנו. עכשיו אנחנו יודעים את החשיבות של זה וצריך להבין שחייל ישראלי זו לא מכונת הרג אלא כוח הגנה, לכן צה"ל נקרא צבא הגנה לישראל. מעבר לזה, אם תסתכלו קצת בעולם, תוכלו לראות שאנחנו הראשונים שבאים ומתנדבים לעזור כשקורה אסון, כמו רעידות אדמה בטורקיה וכדומה. זה חלק מהתרבות שלנו לעזור וזה נעשה גם כן באמצעות הכוחות הללו. "אנחנו מקווים ושואפים שלא נצטרך צבא, ושלא נראה לעולם כחיילים, אבל זו רק אידיאולוגיה, זו לא המציאות. המציאות היא שכן, אנחנו חיילים, אבל חיילים שיש לכבד אותם כמעטה של הגנה, בניגוד למשהו אלים ואגרסיבי. זו התמונה שאני מנסה לצייר בה את ישראל - שיבינו אותנו ולא ישפטו אותנו".
ההקרנה של "Welcome Home" תיערך ב-4 בנובמבר, בשעה 19:00 ב-Annex Live בכתובת:
296 Brunswick Ave Toronto, ON טלפון לבירורים: 416-929-3999
