שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יצחק אביהם, רחל אימם: שני קברים לשני עמים
    במדינה הזו חיים להם בשני אזורי מחיה נפרדים לחלוטין, שני עמים עם שתי בירות, שתי תרבויות והמון קודים נפרדים לחלוטין. היום אפשר גם לקבוע בוודאות שיש להם גם שני קברים - ותהום עמוקה פעורה ביניהם. חרדים ממאדים, חילונים מנוגה
    שעתיים של עלעול בעיתוני המגזר, ושלושה "סמול טוק" בבית כנסת - היו מחולל הזיכרון הנדרש לתופעה העונתית-מגזרית: העלייה לקבר רחל, כמובן. ה-אירוע של החודש במגזרנו.

     

     

    בכל העיתונים (כלומר, "בחצר" שלנו) ראיינו נציג של המשטרה ונציג ממד"א, שסיפרו על "ההיערכות לקראת האירוע רב המשתתפים". בפינת הסיפור המרגש הובאו קורותיו של האיש ששמר (או שהציל, או ששהה, או שהתפלל) בקבר. תמונות ישנות-חדשות של המתחם המסורתי נפרשו על פני עמודים שלמים, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים בכל סתיו. ולקינוח, קלאסיקה: סיפורי ניסים הישר מהלוקיישן.

     

    מה לה ולעצרת בכיכר רבין? היא נסעה לקבר רחל אמנו (צילום: אלי מנדלבאום) (צילום: אלי מנדלבאום)
    מה לה ולעצרת בכיכר רבין? היא נסעה לקבר רחל אמנו(צילום: אלי מנדלבאום)

     

    הקבר "ההוא", הכיכר ההיא והעצרת שאין להזכיר את שמה זכו, אולי, לאזכור בעלון דתי-לאומי, לרוב בטון מתרעם ומלא מורת רוח על מזכ"ל "בני עקיבא" שבחר להשתתף בעצרת. נו, "ההיא", אתם כבר יודעים. ועל אף שייגעתי, לא מצאתי ישראלי שהיה אמש בכיכר רבין, והיום הוא על האוטובוס בדרך לבית לחם. הייתי מתפשרת גם על זה שיקליק על האייטם "בשידור חי מהכיכר" ואז על "קבר רחל בשידור ישיר" מרצונו החופשי. אם במקרה נתקלתם באישיות נדירה שכזו, בבקשה שימו סביבה גדר עם שלט "זן לשימור".

     

    אנחנו שני קווים מקבילים

    מדובר פשוט באזורי מחיה תרבותית נפרדים לחלוטין. שתי בירות לשני עמים: ירושלים ותל אביב. מעתה אמרו גם שני

    קברים לשני עמים: קבר רבין וקבר רחל.

     

    זו לפחות המסקנה המתבקשת, אחרי הקשבה ערה למה שקורה כאן, בנקודת הזמן הספציפית בה מהדהדים עדיין קולות הנאומים בכיכר – ואי-שם, בדרך לבית לחם, עושה "החצי השני" את דרכו אל הטרגדיה "שלו" ולקחיה. לרוב בכלל לא שמים לב לזה כל עוד איש תחת עיתונו ומגזרו יושב. החשיפה לתרבותו של "האחר", היא לרוב מינימליסטית, אם בכלל.

     

    זה לא אמור היה להיות ככה. הרי במיוחד בשביל זה עמלו מארגני האירוע אמש, והביאו לכיכר שלושה דוברים פלוס רב "מהחצי השני". רק כדי לשמוע בבוקר שלמחרת, קולות נזעמים על "השתלטות" על העצרת ועיוות הזיכרון שלהם. לכן עם כל הרצון הטוב, כנראה שהגיע העת שנכיר בכך: מדובר בשני קווים מקבילים של הלכי רוח, אנשים ומגזרים. כל ניסיון להשוות להם צביון ממלכתי או קולקטיבי, נכשל.

     

    האמת? זה פשוט לא מעניין אותם. את כולם

    האמת? ניסיתי לדמיין את עצמי עומדת שם בכיכר, בלבושי החרדי, מאזינה ברוב קשב לחיים גורי אומר את מה שאמר. אולי היה אפילו מצב להנהוני הסכמה מסויגים. ועם זאת, משהו בסיטואציה לא מתחבר. לא לי (מודה ומתוודה), ולא למי שיהיה שם מסביבי שיבהיר לי כי אני ביציע של הקבוצה היריבה.

     

    זה בערך כמו לדמיין את המשוררת המנוחה דליה רביקוביץ' מנהיגה חבורת פמיניסטיות תל-אביביות בתפילה אקטואלית-לירית בבית לחם. היא דווקא הייתה שם. הן לא, וגם לא תהיינה. קצת כמו הרב ההוא בכיכר אתמול, עניין פעוט של מדגם לא מייצג.

     

    בניגוד למה שחושבים, הדבר לא נובע מרוע לב או מ"דווקאיות" קלאסית. זה פשוט המחנאוּת הישנה. חוסר עניין הדדי זה
    בקברו של זה, זה בערכיו של זה. עם היד על הלב, מה מעניין חילוני מתל אביב קבר של אושיה מלפני 3,000 שנה? מסתבר שבערך כמו מה שמעניין את תושב מאה שערים, רצח פוליטי של ראש ממשלה חילוני.

     

    הגיוני להניח שאותו החרדי היה בכלל בטיש חסידי "כשממשלת ישראל הודיעה בתדהמה". אני אישית, ישנתי באותה העת שנת ישרים, ולמחרת בכיתה המורה דיברה בכלל על "האירוע המעציב השני", אחרי יום פטירתה של רחל. זו המציאות לתוכה גדלתי, לטוב ולרע. דתיים ממאדים – חילונים מנוגה. "שלהם" ושלנו". שני קברים, כבר אמרנו?

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים