וילונות

מגפי העור האדומים הגבוהים (עד הברך) שלה.
כל כך נוצצים וערניים המגפיים האלה.
אני עייף. אני חושב שאני יכול להירדם עכשיו.
קר לי, ואני בדרך כלל בן אדם שאף פעם לא קר לו. וקר לי.
אני מוהל את הטיפות בוודקה, היא לא תרגיש דבר.
אחר כך היא תישן. סוף סוף תישן.
אני אוהב אותה, והיא תישן.
היא אמרה: אני רוצה חושך ואתך כל הזמן אור.
אני אמרתי: כמה יפה שאת יודעת לדבר!
פגשתי אותה אחרי זמן רב בו חשקתי בה. היא בת עשרים ואני בן ארבעים. היא ניסתה לדכא את הברק שלי, נתתי לה לעשות את זה. הפסקתי לכתוב את השירים שלי שבמילא לא אהבתי אותם, והפכתי להיות מעוניין רק בדבר אחד: שהיא תישן.
בכל בוקר, ולא חשוב כמה מוצלח ומרגש היה הלילה שעבר, היא קמה בפנים זועפות ואמרה שהיא לא עצמה עין כל הלילה. המגפיים האדומים, ליד המיטה שלנו, פעורי רוכסן, כועסים עלינו כעס אדום ובלתי מתפשר.
שעות שהייתי מביט בה. לראות אם היא ישנה. לראות אם היא אוהבת אותי. אם אני יכול להאמין בה. אם אני יכול להיוולד ממנה. אם אני יכול להמית אותה. היום כשאני מהרהר בכך, היו בה את כל סימני האישה הישנה. היא נשמה עמוק, נחירות קלות, עפעפיים נעולים, אבל בבוקר היא אמרה שהיא לא ישנה ואם אני לא אאמין לה מי יאמין לה. האמנתי לה.
השגיאות הגדולות ביותר נולדות מתוך אמונה חסרת בסיס.
לימים, לשבועות, לחודשים – גם אני הפסקתי לישון, כדי לעקוב אחרי הפרעות השינה שלה. היו לנו חיים מעניינים ומעייפים. היא באמת עשתה הכל כדי לישון. צבעה את שערותיה לבלונד אחרי שקראה במגזין נשים גרמני שבלונדיניות ישנות טוב. היא תרגלה יוגה, מדיטציה, טאי צ'י, ריצות בוקר, חוג לקרמיקה. כל אלה רק עשו אותה ערנית יותר.
בעיקר החוג לקרמיקה.
היא לבשה מכנסי טייטס אדומים ומגפים אדומים.
אמרתי לה שאדום זה צבע ערני מדי. שאלתי אותה אם אדום זה הצבע המועדף שלה.
לא, היא אמרה, שחור, או כחול כהה. צבעים של וילונות.
היא לא נרדמה. אני לא נרדמתי משום שארבתי לשינה שלה. היא הייתה יפה כל כך כשניסתה להירדם ולא נרדמה. אני הלכתי והתכערתי. הרגשתי איך ענן הטירוף, אדום ומתעתע כמו המגפיים שלה, עלול לגרום לי לעשות משהו שאסור לי לעשות. האם ככה מרגישים רוצחים לפני שהם נהיים רוצחים?
האם זאת היא, תסלחו לי, האהבה?
אם נשכח לרגע מחיי הלילה הקשים, היינו זוג מושלם, עד כמה שזוג יכול להיות מושלם.
חיי המין היו מספקים ומרגשים, היינו פנטזיה אחד לשני, ומי רוצה יותר? אף אחד משנינו לא ידע מה הפנטזיה של השני. היינו מסתוריים וגלויים בבת אחת. רבנו פעם בשבוע. התפייסנו פעם בשבוע.
שכן, גם ידענו לנהל שיחה שזה דבר נדיר בין אנשים וקשה ביותר בין גבר לאישה שאוהבים זה את זו. ברגעים בהם לא ניתחנו את הפרעות השינה שלה, דיברנו על כל מיני ארצות שניסע אליהן ביחד, וגם על ארצות שבהן היינו כל אחד לחוד, לפני הפרעות השינה שלנו, לפני שאני ---

אולי זה היה אז שחשבתי על כך בפעם הראשונה: חייב להיות מקום אחד בעולם שבו היא תישן. חייבת להיות ארץ שתרגיע אותה. נסענו ביחד להרבה ארצות. פריס ורומא, ניו אורלינס, אפריקה ויפן. מצרים, ארץ ישראל.
לא היה מקום בו היא לא הייתה ערה והקשתה על הטיול.
אני שומר תצלומים שלה עומדת לפני בתי מלון, נהרות, כיכרות, מחייכת, עם המגפיים האדומים שלה, ערנית יותר מהמוות.
האם אז, במסעות התרבותיים האלה, התחלתי לשנוא אותה ולחפש סוף הולם לסיפור הזה?
חזרנו הביתה. החלפנו מיטה אבל היא אמרה שמה שהכי חשוב זה הווילונות. הלילות הלכו והפכו לקשים יותר, היא ידעה שאני ער כדי לראות אם היא ישנה ואם אני נרדמתי לכמה דקות היא אמרה פתאום:
"אתה צריך לישון".
"מה אמרת?"
"כלום, שומדבר, תישן, נו תישן כבר".
"לילה טוב," אמרתי, אבל לא נרדמתי עד הבוקר וכעסתי והרגשתי אדם רע. זה לא שפתאום אני לא אהבתי אותה. אני פשוט הפסקתי לאהוב את עצמי. עצמי ואני נפרדנו. כל אחד הלך לדרכו האחרונה. השינה עשתה אותי נרגז ודכאוני. כעת, כשהאפלתי את הבית, עם הווילונות שהיא בחרה לחושך המושלם. היא רצתה שהלילה והיום יהיו אותו הדבר. היא רצתה לישון.
אני מוהל את הטיפות בוודקה. חמש טיפות יעשו את זה.
אני מטפטף שש, שמונה טיפות. מי באמת יכול לספור את זה.
אני מקווה שהיא תישן.
אני אוהב אותה ואני יודע שהיא תישן עכשיו ויותר לעולם לא תהיה לה הבעיה הזאת. עזרתי לה.
את כל מה שהיה שלה אני זרקתי או מסרתי, אבל המגפיים נשארו איתי. מגפי העקב האדומים. אני מנסה להירדם אבל אני לא מצליח לשכוח אותה.
אני חושב לצרף את המגפיים שלה לזוגות מגפיים אחרים שאני שומר במקלט שמתחת לבית הדירות שלנו. מגפיים של נשים שלא הצליחו לישון ועשו אותי גבר משוגע ופושע.
כעת אני שומע נקישות בדלת. אני יודע שהם באים לעצור אותי.
הם לא יעצרו אותי.
הם יבינו. גם הם גברים. גם הם מטורפים ובודדים בצורה זו או אחרת.
ואם הם כן יתפסו אותי, אני כמובן אספר הכל.
אני לא מתבייש בכלום. אני רק עייף.