שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "רק ילדים": פטי סמית כפורסט גאמפ
    ברומן האוטוביוגרפי שכתבה משוררת הרוקנ'רול על יחסיה המורכבים עם האמן רוברט מייפלת'ורפ, אפשר למצוא עניין רב, יופי ואווירה של דור הפאנק. מן הקריאה עולה כי הקשר בין שני האנשים שהיוו מוזה זה לזה, קשור גם בזמן ובמקום הנכון

    קשה לגשת לספר הזיכרונות של פטי סמית, "רק ילדים" מבלי להיות שבוי בתדמית הציבורית של שני גיבוריו. סמית עצמה, מי שעזרה לנסח ולהוביל את הפאנק הניו-יורקי, משוררת רוק מחוספסת הנושאת בגאון חתימת שפמפם, כמו גיבורתה פרידה קאלו; ומולה רוברט מייפלת'ורפ, אמן נודע שהתפרסם בצילומיו הנועזים, השערורייתיים, שעסקו בסאדו-מזוכיזם הומוסקסואלי, שבסוף שנות ה-80 מת מסיבוכי מחלה הקשורים לאיידס.

     

    אבל הספר (שראה אור לאחרונה בתרגום לעברית בתרגום אורטל אריכה, בהוצאת כנרת זמורה ביתן) הוא מסע אחורה בזמן, לתקופה ששניהם היו, כמאמר הכותרת, רק צעירים בראשית שנות ה-20 לחייהם, מגלים את העיר הגדולה ואת הקול הייחודי של כל אחד מהם באמנות. זהו מפגש מסקרן בין שני אנשים שהתפרסמו בדיסיפלינות שונות, אבל צמחו - כך מגלים בספר, שכתוב בבהירות ורק לעתים נדירות גולש לפואטיות סתומה - כשהם כרוכים זה בזו.

     

    פטי סמית ורוברט מייפלת'ורפ. ניו יורק של שנות ה-70 (מתוך הספר) ()
    פטי סמית ורוברט מייפלת'ורפ. ניו יורק של שנות ה-70 (מתוך הספר)

     

    סמית' הגיעה לניו יורק ביולי 1967 כאדם שבור. שנה לפני כן, בגיל 20, היא הרתה לנער בן 17 ומסרה את הילדה לאימוץ. זהו גילוי מפתיע ומעורר השוואה מתבקשת לג'וני מיטשל, עוד יוצרת נחשבת שכמו סמית, הרתה ומסרה את הילדה לאימוץ. בניגוד למיטשל, שכתבה שיר על החוויה ונפגשה שוב עם בתה בשנות ה-90, נדמה שסמית אינה מתעכבת על הפרטים.

     

    בקצב דור הביט

    לאחר הלידה סמית סולקה מן הקולג' למורים שבו למדה, והחלה לעבוד בשכר מינימום במפעל בפילדלפיה, שם סבלה מהצקות של חברותיה למפעל, משום שהעזה לקרוא ספר על המשורר ארתור רמבו שלא היה כתוב אנגלית.

     

    "הן חשדו שאני קומוניסטית כי קראתי ספר בשפה זרה ואיימו עלי בשירותים". ללא כיוון ברור, אך חמושה במדי מלצרית שאמא שלה נתנה לה, היא עולה על האוטובוס לניו יורק, כמו רבים כל כך לפניה ואחריה, בחיפוש אחר ההזדמנות שלא תקבל בעיר הולדתה. הכרך לא מקבל את פניה בשמחה, וסמית ידעה רעב ושינה בגנים ציבוריים, בתיאור שיש בו יותר משמץ רומנטיות. למרות שסביבה גועשת הסצנה ההיפית, נדמה שסמית יותר מזדהה עם דור הביט שקדם להם, וכמו גרופית, שמחה לספר איך שניים ממשוררי הביט, ויליאם בורוז ואלן גינסברג, גם הפכו בהמשך לידידים.

     

    בחיפושיה אחר מקום לאכול ולישון בו, מתדפקת סמית על דלת של מכרים ניו-יורקים. את המכרים היא לא מצאה, אך במקומם גילתה נער כחוש ומתולתל שישנה את עולמה לבלי הכר: רוברט מייפלת'ורפ. כאמור, מי שהתוודע למייפלת'ורפ כאמן בעל נטייה מינית מוחצנת, יופתע לקרוא שהשניים החלו את דרכם המשותפת כנאהבים, שאף הציגו את עצמם בפני משפחת מייפלת'ורפ הקתולית השמרנית, כמאורסים. הם עוברים לגור יחד ומנסים לפלס את דרכם ולמצוא את דרכם בעולם האמנות, מבלי באמת לדעת לאן הם מכוונים.

     

    סמית ומייפלת'ורפ במלון צ'לסי המפורסם. התחילו כנאהבים  ()
    סמית ומייפלת'ורפ במלון צ'לסי המפורסם. התחילו כנאהבים

     

    סמית עובדת בחנות ספרים בעוד מייפלת'ורפ עובד על אמנותו ומתנסה בכיוונים שונים. בין הכיוונים הללו נמצאת, בקיץ 1968, גם החוויה ההומוסקסואלית, המייסרת את מייפלת'ורפ, ויחסיהם של השניים יודעים עליות ומורדות. עם זאת, תיאור המעבר שלו בין העולמות, אינם קשים לקריאה כמו התיאור הלקוני של החלטתו המושכלת להרוויח כסף כנער ליווי. טיימס סקוור מתגלה שם במלוא כיעורו, שכן באותה תקופה היה מקום מלא זימה, ולא הדיסנילנד מוכה הניאון שהוא כיום.

     

    כוכבים מהזן הוותיק

    ישנם רגעים בסיפור שבו השניים נדמים כמין פורסט-גאמפים שנמצאים במקום הנכון ובזמן הנכון. הם עוברים יחד לגור במלון צ'לסי, אחד המקומות האייקוניים בתרבות הפופ (עם דיירים שנעו מדילן תומס ולאונרד כהן, עד לסיד וישס, הם נכנסו לארץ פלאות של אמני שוליים לצד הכוכבים הגדולים ביותר - כולל החשודים הרגילים, ג'ניס ג'ופלין וג'ימי הנדריקס) המתחככים בהם בלובי. מייפלת'ורפ מנסה נואשות להגיע למורהו הרוחני אנדי וורהול, והשניים מנהלים מצוד חברתי אחריו. אלא שוורהול משמש בספר בעיקר כנוכח-נפקד, שכן בתקופה ההיא כבר הסתגר לאחר ניסיון ההתנקשות בחייו.

     

    סמית מקבלת באהבה והכנעה את צימאונו האינסופי של מייפלת'ורפ להכרה ולעלייה בסולם החברתי. רק פעם אחת, כשהוא עורך מסיבה בחדרם הקטנטן, היא נשברת ("ישבתי ובכיתי. זאת היתה הפעם הראשונה והיחידה שהרגשתי ויתור על משהו מעצמי למען רוברט").

     

    נחמדים הם התיאורים של סמית כיצד פגשה את מאהבה סם שפרד, שהתחזה בפניה כמתופף עני ולא כמחזאי אוף-ברודוויי מצליח, את אלן גינסברג, שנחלץ לעזרתה כשלא היה לה די כסף במסעדה, משום שחשב שהיא בחור יפה, ואת הגיטריסט לני קיי, זבן בחנות יד שנייה - שהפך לעזר מוזיקלי כנגדה.

     

    היא מפלסת את דרכה כציירת תרשימים, אך בסוף תמצא את קולה כמשוררת. מייפלת'ורפ דוחק בה גם לשיר, אך היא מתנסה בינתיים דווקא במשחק בהצגות אוף-ברודוויי. גם כאשר לכל אחד מהם יש זוגיות חדשה, השניים ממשיכים לעודד, לתמוך ולשמש כמוזה של האחר. סמית אינה שיפוטית כלפי יצירתו של מייפלת'ורפ ואינה מתעכבת על תיאורי הפורנו הקשה שאהב כל כך להנציח. בספר היא מסבירה בלקוניות שמדובר על עולמו שלו, ולה לא היתה נגיעה בו, ואף מתארת ביובש איך לקראת תערוכה שבה ביקשה לכלול רישומים שלה המבוססים על יצירותיו, לקחה תמונה שבה גבר משתין לפיו של גבר אחר כדי להפוך אותה לרישום.

     

    מעניין לקרוא את תיאורי אחורי-הקלעים סביב צילום עטיפת אלבום הבכורה של סמית, "Horses", אותו צילם מייפלת'ורפ. מדובר באלבום שנחשב לאבן דרך בתולדות המוזיקה, ששילב פואטיקה ורוק, וכל אלמנט בתצלום של סמית, לבושה בגדי גברים, זוכה לניתוח ופענוח. דרך קריאת הספר מגלים מה מהדברים שקרו שם היו מתוכננים - ומה מהם פשוט קרו.

     

    מרגש גם לחזות בעיניה של סמית בלידתו של מועדון ה-CBGB, כמרתף צנוע בשכונה של הומלסים, שהמדורות שהם מדליקים בחביות מאירות את הרחוב - תיאור קצת שונה מן המֵכּה המיתית שאפף את זיכרון המועדון, כפי שהוא מצטייר ברוב הביוגרפיות של האמנים המאוחרים יותר.

     

    למעשה, כוחו של הספר טמון בכך שהוא מצייר פן אחר של היוצרת: לא רק
    סנדקית פאנק קשוחה, אלא נערה שברירית בשמלות ויקטוריאניות; מוכת-הערצה למשוררים ואמנים מפורסמים; נוצריה מאמינה המרבה להתפלל; גרופית שעולה לרגל למקומות בעלי משמעות בעולם השירה והג'ז; בין אם בניו יורק או בפריז.

     

    בשנות ה-80 נישאה פטי סמית למוזיקאי פרד "סוניק" סמית (הקשר בין שמות המשפחה מקרי בהחלט) ועזבה את ניו יורק לטובת דטרויט, שם גידלה את שני ילדיהם. הקשר למייפלת'ורפ ניתק, אך שוחזר זמן קצר לפני מותו. "לא הזדמן לנו לעשות ילדים", אמר לה מייפלת'ורפ בעצב, כשהוא כבר על ערש דווי. סמית ענתה, "היצירה שלנו היתה הילדים שלנו".

     

    התרגום של אורטל אריכה לעתים יפה ואף מיטיב להכניס פואטיות מצלולית ("ידיו סיתתו מדריך לגן עדן, ואני לא סטיתי ממנו"). הבעיה מתעוררת בתעתיקי שמותיהם של אנשים בולטים כמו העורך יאן וונר והסופר מיקי ספיליין, ובבחירה המוזרה לתרגם שיחי מרווה בתור "לענה". אבל סך הכל מדובר בקריאה מהנה ובהצצה נאמנה למקור לתקופת מפתח בדברי ימי הרוק והאמנות.

     

    "רק ילדים", מאת פטי סמית. תרגום: אורטל אריכה. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 298 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "רק ילדים". עטיפת ספרה של פטי סמית. תקופה מכוננת בחייה
    לאתר ההטבות
    מומלצים