ברק קולנועי: אובמה כוכב עליון

"ניצחון הרצון" של לני ריפנשטאל. קולנועי תעמולתי של פעם

אפשר לייחס את הזיקה של הוליווד לאובמה כביטוי למירוץ השאפתני שלה להדביק את הפער ממהדורות החדשות באמצעות סרטים שיהוו מעין פרשנות מושכלת, דרמטית, ביקורתית או מרגשת. כמו בסרטים דוקומנטריים, זוהי ההצדקה להופעתו דמותו של בוש הבן במותחנים פוליטיים "Green Zone" או "משחק הוגן". טבעי לגמרי - הרי הסרטים הללו מתייחסים לממשל בוש, וכך הם גם מאזכרים את מי שעמד בראשו במאמצעות קטעים חדשותיים שנערכו אל תוך הרצף הבדיוני. 

ואילו עם אובמה המצב שונה בתכלית. אין צורך בהקשר פוליטי, או היסטורי כדי לשלב אותו בסרטים - בין אם בפניו שלו הניבטות מקטעים שלקוחים ממהדורות החדשות, או בגילומם של שחקנים. הכל הולך כשמדובר באובמה, והתירוץ היחיד הנדרש הוא המעמד שלו כסלבריטי על בתרבות האמריקנית והעולמית - משהו שבוש הבן מעולם לא היה. ספק אם היה נשיא אחר שזכה לתשומת לב שכזאת. 

הניצחון של אובמה על ג'ון מקיין הימם את אזרחי ארצות הברית, וגם את יוצריה. מי חשב שבלב הממסד האמריקני יעמוד נשיא כזה מגניב, אקזוטי, תמיר, מרשים, עם ג'אמפ-שאט מדויק, ונכונות להתחכך בשואו-ביז. ברק חוסיין אולי כהה עור, אבל לא קשה היה להבחין בהילת הסלבריטי הזוהרת שסביבו. הראשונים לזהות אותה, ולזקק ממנה תכני אודיו-ויזואליים בידוריים היו מייקל לאוסון וג'סטין שרמן שיצרו את המיוזיקל הקצר "בראקולה" ב-2008.

לא, זה לא גירסה מוזיקלית-חדשנית לפארסת האימה "אברהם לינקולן צייד הערפדים" של טים וטימור (ברטון ובקמבטוב). באופרת הרוק בת 12 הדקות, אובמה הצעיר נבחר לראשות אגודת הסטודנטים בהרווארד. בדרך הוא צריך להתמודד עם להקת ערפדים-פוליטיקאים, ותוך כדי גם לשיר - סוג של משל לאתגרים של אובמה בסנאט של המבוגרים.

באותה שנה הבמאי ג'פרי פליט הלחים והלחין את "Rock Obama", ובמהלך תשע דקות הוא מגולל את קורותיו של אובמה ומספק קווים ותווים משעשעים לדמותו:

שירים ובדיחות יש גם ב"גליז" שנוצר רק לאחרונה על ידי שון בארט - שעטנז קומי בין הסרט "גריז" מ-1979, והסדרה "Glee". קודם להתמודדות מול מיט רומני, הנשיא (איימן קרוסון) נאבק על נערת אובמה. והנה קטע מהקמפיין:

וכשברק יוצא לרעות בשדות זרים, אשתו מישל יכולה להרשות לעצמו לפזול לצדדים בקליפ "How To Seduce Michelle Obama" שיצר ברט אילם (כחלק מהרכב ראפ מאולתר שמכונה Secret Service):

תכירו: דוקובמה

המעמד של אובמה כפוליטיקאי יחיד במינו בא לידי ביטוי ביצירת אינספור סרטים דוקומנטרים - ביניהם גם "2016: Obama’s America" הביקורתי של דינש ד'סוזה וג'ון סאליבן, שנישא על גבי העניין שמגלה הקהל הרחב בנשיא בדרך להצלחה קופתית (גרף כ-33.5 מיליון דולר בבתי הקולנוע). אולם מה שהופך את הנשיא האמריקני לתופעה קולנועית ייחודית זה המקום שהוא תופס בסרטים בדיונים - יהיו אלו דרמות, קומדיות, מותחנים. לעזאזל, אפילו סרטי מדע בדיוני, סרטי אינדי או שוברי קופות - הכל הולך.

במאמרו "Barack Obama and Celebrity Spectacle", מתאר פרופ' דגלאס קלנר את מערכת הבחירות של 2008 כרצף של מופעי בידור בכיכובו של אובמה - סלבריטי נוצץ, מהסוג שאמריקה לא ראתה לפני. "אובמה הוא דמות איקונית, אולי המוכרת ביות בעולם", מסביר לבקשת ynet המרצה מ-UCLA, "באופן טבעי הוא יצוטט ויוצג בתרבות הפופולארית". קלנר גורס כי הפתיחות שגילתה הוליווד לנשיאים אפרו-אמריקנים סללה את דרכו של הסנטור השחור מאילינוי לבית הלבן.

ברק אובמה בפלורידה. כוכב עליון(צילום: רויטרס)

אם ג'יימס ארל ג'ונס ("The Man", מ-1972), טומי ליסטר ("האלמנט החמישי", מ-1997), מורגן פרימן ("פגיעה קטלנית", מ-1998), כריס רוק ("Head of State" מ-2003) ודניס הייסברט (הנשיא פאלמר מהסדרה "24", שטען בראיון מאוחר יותר כי "התפקיד שלי סייע להכין את הדרך לאובמה, לפתוח את עיני הציבור האמריקני לאפשרות שהם יצביעו לנשיא אפרו-אמריקני בלי לזמן את סוף העולם") גילמו נשיאים אפרו-אמריקנים דמיוניים, אובמה ממלא את המסך בדמותו שלו, או שאחרים עושים זאת בדמותו.

מורגן פרימן בתפקיד הנשיא ב"פגיעה קטלנית"

לעיתים לא ברור אם הופעותו של אובמה בסרטים הם בגדר אביזר אופנתי, מניפולציה נחמדה או הערת אגב על מצב האומה. סשה בארון כהן נהנה מכל התוספים הללו כששילב את נאום אובמה בסרטו האחרון "הדיקטטור". "לא אשלול אף אפשרות, ואני מתכוון למה שאני אומר" מצהיר אובמה, והוא מתכוון כמובן למשבר עם איראן הגרעינית. ברצף העלילתי של הסרט נשמע כאילו הוא מאיים במלחמה על גנרל אלאדין והרפובליקה הדמיונית וואדיה, בראשה הוא עומד - שם נוהגות מאבטחותיו של הדיקטטור לחלל בובות דמויות הנשיא האמריקני.

"הדיקטטור" הוא קומדיה שמתבשמת בז'אנר המוקומנטרי, שמבקש לטשטש את הגבול בין בדיה למציאות, ולכן מתקבל על הדעת גם הופעת נאום מינויו של אובמה בסרט "I'm Still Here" המלווה את מסעו ההזוי של חואקין פיניקס. עיני אמריקה כולה נשואה לאירוע המכונן בינואר 2009, אך השחקן המטורלל שוקע בעצמו בחדר מלון בוושינגטון עם הטלוויזיה ברקע. 

אפשר גם להבין את שילובו של קטע מנאום אובמה בקומדיית הפשע "Shark City" של דן אייזן מ-2009, שכן היא עומדת על הקשר בין הימורים להשקעה בבורסה בצל המשבר הכלכלי, אותו התיימר אובמה לפתור. אבל איך לעזאזל הוא מתכוון להתמודד עם מתקפת חייזרים? לא מהסוג של גנרל אלאדין או אחמדינג'אד, אלא כאלה שהגיעו מהחלל החיצון. ב"באטלשיפ" הוא נראה נערך למשבר שעולמנו לא נתקל בו עד כה. כך ביקשו היוצרים להמחיש לנו את האיום כעכשווי.

בסרט המדע בדיוני פונה אובמה לקהל ממסכי הטלוויזיה ואומר: "היום אני רוצה לעדכן את העם האמריקני בנוגע למה שאנחנו יודעים על המצב ב...הוואיי". הנאום לקוח מתדריך של הנשיא בעקבות רעידת האדמה ביפן במרס 2011, אך העורכים חתכו את דבריו ושירבבו את הוואיי - אליה פולשים החייזרים בסרט. ועם עריכה מהודקת של הפוטג' החדשותי, מישהו מהצופים עוד עשוי לחשוב שזה קורה כאן ועכשיו. 

ב"באטלשיפ", ניצב אובמה כמנהיג כדור הארץ מול הפולשים המסתוריים, ונראה כי גם מחוץ הוא מוכר ככזה גם מחוץ לגבולות ארצות הברית. ב"זה בוודאי המקום" פאולו סורנטינו האיטלקי חודר באמצעות שון פן אל לב האמריקנה ולא פוסח על נאום של אובמה שנשמע מטלוויזיה בבית מלון נידח במערב התיכון. האמריקנה חודרת אל הלב הצרפתי בדרמה הרומנטית "העדינות" של האחים פונקינוס - גם פה זוהי הטלוויזיה שמעבירה אותו למסך הגדול. ומה באיסלנד? בזוועתון "Reykjavik Whale Watching Massacre" הסתפקו רק בתודה לאובמה בקרדיטים שבסוף. בלי שום קשר לסרט עצמו.

עוד לפני האירופאים, היו אלה המזרח אסייתים שהוקסמו מהפנים הכהות החדשות של ארצות הברית, וביקשו להתחכך באבק הכוכבים הנשיאותי שלו. איכשהו אפרו-אמריקני מרגיש יותר קרוב אליהם. בבוליווד הגיבו ראשונים ובסרט "קוראים לי חאן" (2010), יוצא הגיבור האוטיסט ההודי למסע בארצות הברית שכולל פגישה עם הנשיא בוש, ויורשו העתידי אובמה (בגילומו של חקיינו המוכר ביותר כריסטופר ב. דאנקן).

ואז משום מקום - כלומר מאינדונזיה - הופיע הסרט "אבמה הקטן", הרפתקת נעורים המבוססת על ביקורו של הילד ברק חוסיין (בגילומו של אחד חסן פארוק עלי) במדינה המוסלמית הגדולה בעולם:

דמותו הנערצת באה לידי ביטוי גם בסרט הנעורים "We The Party" של מריו ואן פיבלס (סוג של ספייק לי לעניים) שכינה את הדמות שמגלם בנו מיקיילה "אובמה" (לצד סנופ דוג שמשתתף). הנשיא שימש השראה גם בדרמה "Ironmen" של אליאס גודיי (2010), ובעקיפין הוא מוזכר גם במותחן הפשע "Blame it on Obama" על עבריין שהסתבך במכסיקו, ובדרמה הקומית "Where's George" שעוקב אחר שטר של דולר ברחבי סן פרנסיסקו.

אבל אובמה משפיע חדר גם לסרטי הטראש האמריקניים. קומדיות מקאבריות בו יש לו מקום של כבוד, כמו ב"ליידי מגדליין" של ג'יי. ניל שולמן מ-2008, בו נשמע קולו של הנשיא בבית זונות, שהתגייסו למצוד אחר אובמה (דלגו ל-47:13):

"ליידי מגדליין". דלגו ל-47:13

שחקן האימה לויד קאופמן מגלם את הנשיא בסרטון הקאמפי קריפ קריפרסון "Caged Lesbos A-Go-Go" מ-2009, ובקומדיית האימה המוזיקלית המשעשעת "סטן הלסינג" של בו זנגה מאותה שנה, תוכלו לצפות בכריס שילדס רוקד כאובמה בקרב מול אייקוני האימה. דלגו ל-1:53, ונסו לדמיין את מיט רומני בסצינה - ספק אם תצליחו:

דלגו ל-1:53 וצפו בכריס רוק

ויש גם מי שמבקש להמעיט בדרך אלגנטית מהכוח המאגי של אובמה: כך בקומדיה הקצרה "Jesus Is Back - and He Is Not Happy" בו מסתבר שאובמה (בגילומו של דילן מוני) אינו המשיח אלא ישו, או "Winners!", בו מתמודד הנשיא (דסמון האק) על הירושה של צ'ארלי שין ב"שני גברים וחצי". הוא מקווה להצליח יותר מול רומני.

במותחן הפוליטי "Two De Force" הביקורת היא יותר נוקבת וגם אקטואלית לימינו עם קרב ראש בראש בין המעצמות ארצות הברית וסין, המתנגחות מסביב לשולחן הדיונים בדו קרב בין אובמה (לוק סטיוארד) למנהיג הסיני, כשמסביב מנהיגי העולם וביניהם גם נציג ישראלי. ב"The Man with the Red Right Hand" הביקורת מרומזת יותר ובאה בדמותו של שודד אלים שעוטה מסכת אובמה - את ההקשר תעשו אתם.

הטריילר של "Two De Force"

ההקשר הזה, הוא שהדאיג רבים הן אצל הרפובליקנים, והן אצל הדמוקרטים, במקרה של "הורג אותם ברכות" - מותחן קומי נוקב בכיכובו של בראד פיט,

שיצא בישראל השבוע ושעלילתו מתרחשת בניו אורלינס לפני בחירות 2008. הסרט שביים אנדרו דומיניק נפתח בנאום של אובמה מהלל את האומה האמריקנית המאוחדת, ויוצא נגד האלימות בה - זאת בניגוד למסר של הסרט שארצות הברית היא ארץ אוכלת יושביה. וכך זה גם היום אחרי קדנציה ראשונה.

פיט עמד על כך שהסרט אינו אנטי-אובמה, אך כדי למנוע בעיות מיותרות יציאתו בארצות הברית נדחתה לסוף החודש. וכך גם במקרה של "Zero Dark Thirty" של קתרין ביגלו, אותה האשימו הרפובליקנים בתמיכה בנשיא המכהן - שכן הסרט מלווה את המצוד אחר בן לאדן, שנחשב להצלחה הגדולה ביותר שלו.

הטריילר ל"Zero Dark Thirty"

זהו חומר תעמולתי מצוין עבור אובמה, והוא נדחה עד לאחרי הבחירות. כי גם אם הסרט נוצר מתוך דחף אישי של זוכת האוסקר ביגלו, שאינה נתמכת ממסדית, מסתבר שכמו פעם, גם היום הקולנוע הוא מגרש משחקים משמעותי על דעת הקהל, ובו אובמה מנצח בגדול.