למרות השחרור והזימה, בנגקוק רקובה מבפנים
"כמו 'תיירים טובים', החלטנו להעביר את הלילה הראשון בסבב מועדוני חשפנות. לא היינו צריכים להתרחק הרבה, שכן המלון שלנו היה מוקף מכל צדדיו במועדונים כאלו, כשהרחובות גדושים בחשפניות, 'ליידי בויז' ומי ביוב". לורי שטטמאור החליטה לטעום מעט מתיירות המין של בנגקוק. יומן מסע
עוד בנושא:
פוסט טראומה, אונס וניצול: הצד האפל של הזנות
זימה וליידי בויז: זרוב ותומאסו עושים את בנגקוק
ברושם ראשוני, בנגקוק נראית קצת כמו נקמתן של נשות העולם המוטרדות. אנחנו, שהתרגלנו להערות, שריקות, צפצופי מכוניות, קריאות גנאי וקריאות התפעלות על בסיס יום-יומי רק מאחר שאנחנו נשים, מתוודעות פתאום למצב ההפוך, לעיר שלמה שבה דווקא הגברים מוטרדים מינית, והופכים לטרף קל בידיהן של מלוכסנות חייכניות ונטולות מעצורים.
נכון, אני ו-נ' רק ידידים, אולם התאילנדיות לא אמורות היו לדעת את זה, ובכל זאת – הן התחילו איתו לידי, ללא כל בושה. בכל רחוב בו צעדנו הן קראו לו מהברים השונים, נופפו לו לשלום והפריחו לכיוונו נשיקות קטנות באוויר. חלקן נגעו בעצמן בזמן שבהו בו, אחרות צעקו לו לבוא לשתות איתן, ואף אחת לא ראתה אותי ממטר.
"אבל איך הן יודעות שאנחנו לא זוג?" תהיתי בקול, והרגשתי איך הקטנוניות הפולנית מדברת מתוכי. "זה לא נראה לי מעניין אותן", השיב ידידי נ'. לדבריו, הן מעוניינות בו ובכסף שלו, ואין להן צורך או רצון להתנצל על כך, גם לא מול "בת הזוג שלו".
פעם אמר לי ידיד אחר, שאם היה נולד אשה, היה הופך ודאי לזנזונת מופקרת וזורם עם כולם. "אתן כל הזמן מתלוננות שמטרידים אתכן", נהג להגיד, "הלוואי שהיו מטרידות אותי נשים". נ' באמת לא התנהג כאילו שהוא סובל במיוחד, אבל גם היה לו קשה מאד לעצור את עצמו מלהסמיק. "טוב, אני מתחיל להרגיש כמו חפץ", אמר לי בדרכנו חזרה למלון. "יפה, כי ככה אני מרגישה כל יום בחיים שלי בערך", השבתי לו מרוצה.
מסע ארוך אל תוך הלילה
כמו "תיירים טובים", החלטנו להעביר את הלילה הראשון בסבב מועדוני חשפנות. לא היינו צריכים להתרחק הרבה, שכן המלון שלנו היה מוקף מכל צדדיו במועדונים כאלו, כשהרחובות גדושים בחשפניות, 'ליידי בויז' (טרנסווסטיטים) וביוב שפוך. לפרקים, נדמה היה שיש יותר חשפניות ממבקרים. חלקן מדהימות ביופיין, אחרות נראו כמו בנים צעירים, וכולן רבות על תשומת הלב שלך, מבקשות שתעדיפי את הבר שלהן ומנסות לפתות אותך להיכנס פנימה.
"סוודיקה" (שלום בתאילנדית), אומרת לנו בחורה חייכנית במיוחד שלא נראית יותר מ-16. היא לבושה כמו ילדת בית ספר ומבטיחה לנו שהבחורות קרות והבירה חמה. זה לא נשמע מפתה במיוחד, אז אנחנו ממשיכים הלאה. דורמנים נכנסים ויוצאים מהברים השונים, כולם מחייכים אליך, מתחננים שתכבדי אותם בנוכחותך ובעיקר בכיסך.
בסוף בחרנו בר באווירת רוק אנ' רול, שניגן אליס קופר והיה מקושט בגולגולות ירקרקות. על הבמה הצרה והארוכה רקדו נערות גוגו במגפי עור גבוהים וביריות תחרה מגרות. הבר היה די ריק, ומלבדנו, איישו את המקום שלושה זוגות נוספים. הזוגות הללו היו מורכבים מגברים אירופאים בגילאי העמידה (בנגקוק מלאה כאלה) ומבחורות מקומיות, שחלקן ככל הנראה, עבדו במקום כספק חשפניות - ספק נערות ליווי למרבה במחיר.
באבחה קטנה ומהירה הרמתי את הטלפון וצילמתי את המתחולל על הבמה. המאדאם מהבר, שקלטה אותי, ניגשה מהר ודרשה שאתן לה את הטלפון שלי. "אסור לצלם פה!", היא נבחה ואני חשתי איך ידידי נ' מצטנף במקומו, מבוהל מהעתיד לבוא.
"בגללך נסתבך", הוא גער בי. "תעשי מה שהיא מבקשת ותמחקי מיד את התמונה". התנצלתי מכל ליבי (למרות שלא מחקתי דבר), ונתתי לה שטר של מאה בהט, ככה, בשביל ההרגשה הטובה. מיד, שינתה המאדאם את פניה, חייכה אלי חיוך מלא שיניים וניגשה לחבק אותי. "תבואי שוב מחר", היא אמרה. "את מוזמנת תמיד". חזרנו למלון מחויכים, מרוצים ובעיקר שיכורים.
עיר האלוהים
למחרת התעוררנו ליומנו השני בבנגקוק, מוכנים לטעום עוד מפירותיה העסיסיים של עיר החטאים האסייתית. הבעיה היא שהאקלים המשוחרר, המוחצן והנהנתן שליווה אותנו ביומנו הראשון בבנגקוק, הלך ושינה את פניו כשהגיע הערב והתברר לנו שסאגה מורכבת בהרבה מתחוללת בעיר הזאת, אנטיתזה קודרת שבאה בניגוד מוחלט לשחרור המיני שקיבל את פנינו בערב הראשון.
זה קרה כשהורינו לנהג המונית לקחת אותנו למופע הפינג-פונג המפורסם. כבר שנים שאני שומעת הבזקים של חוויות ממרבית מכריי, והחלטתי שהפעם עליי לראות את העניין במו עיניי. אך כבר כשהמונית נעצרה, הבנתי שייתכן שקצת מתחנו את החבל, שללא ספק הגענו לשפל.
השכונה נראתה ענייה להחריד, הכניסה למועדון הייתה מוזנחת ואפילו מבטו רודף הבצע של נהג המונית שסגר עלינו דיל מטורף בזה הרגע, עורר בי חשק עז לעשות אחורה-פנה, ולנוס כל עוד נפשי בי. למעשה, כבר מהשלב הראשון העניין הריח מפקפוק חולני, ועוד עלה לנו סכום אסטרונומי במונחים תאילנדים, של 500 בהט (קצת פחות מ-60 שקלים) לאדם.
מועדון הפינג-פונג שלנו נראה יותר כמו מאורת אופיום חלכאית מאשר מועדון חשפנות גנרי. אשה מבוגרת הובילה אותנו לדרגש עץ פנוי שהיה ממוקם מול במת זירה עגולה. את המקום איישו תיירים מערביים, רובם צעירים. ישבנו, הזמנו את הבירה המקומית מהמאדאם (בירה סינגה, דווקא טובה), והתיישבנו לצפות באחד המופעים המבזים, המשפילים והנוראיים ביותר שראיתי וכנראה שגם אראה.
מופע הפינג-פונג התנהל כך: בנות צעירות, חלקן נראו קטינות לכל דבר, כולל גשר בשיניים וניצני שדיים שטרם התפתחו, עלו על הבמה, כל אחת בתורה, נפטרו מהתחתונים שלהן בצורה מכאנית ונטולת כל חן, והתיישבו על חפץ מסוים. יש שהתיישבו על בקבוקי בירה, אחרות החדירו כדורי פינג פונג לבנים ועבדו על קליעתם לתוך סל קטן ומאולתר שהונח בקצה הבמה.
אף אחת מהבנות לא הסתכלה לכיוונו של הקהל, אף אחת מהן לא חייכה. הבנות נראו מסוממות, לא מחוברות לגוף שלהן, מנותקות. אווירת הסקס המשוחרר והחופשי שאפיינה את בנגקוק רק כמה שעות לפני כן, הוחלפה בריח של מוות שהשתלט על האוויר הגם ככה דחוס.
"יש לי בחילה", אמר לי נ'. "בואי נלך מפה". הנהנתי בהסכמה. סיימתי את הבירה בשלוק ויצאנו החוצה. "זה לא מופע סקס, זה אונס", אמרתי ל-נ'. הוא הביט בי מעורער וידעתי שהוא מבין בדיוק למה אני מתכוונת. הרגשתי שבמבט הסוקר שלי בעלתי הרגע את הילדות האלה, שאלוהים יודע אם הן בכלל חצו את גיל 18. את הערב סיימנו בבר ליד המלון, מזועזעים ומעורערים למדי.
בוקר טוב וייטנאם
כדי להבין את תעשיית המין של בנגקוק, צריך לחזור לשנות ה-60 של המאה הקודמת, לימים של מלחמת וייטנאם. החיילים האמריקאים והחרמנים שחזרו אז מהקרבות, באו לנוח ולהתארח ברובע פטפונג (Patpong), שהיה אז רחוב אחד של ברים ומועדוני לילה שוקקי בנות, שמחה ואלכוהול. על החגיגה נצחה משפחת מהגרים שהגיעה מהאי היינן שבסין, שהשכילה לקנות את הרובע 20 שנה קודם לכן.
להגיד שנשות תאילנד החייכניות "הסבירו פנים" לחיילים, יהיה לא יותר ממכבסת מילים לסדום ועמורה שהתחוללה שם בחסות ה"נאורה" שבמדינות, אמריקה. מיכל אמדורסקי מבקשת מהחיילים לפרוק את הנשק עמוק בתוכה, ואני תוהה אם כשכתבה את השיר הזה, חשבה על מסכת העינויים שהעבירו החיילים האמריקאים את נשות בנגקוק, ואת הדברים הנוראיים שהם גרמו להן לפרוק עמוק לתוך הואגינות שלהן.
הרי מסורת הפינג-פונג לא התפתחה יש מאין. לחיילים האמריקאים יש חלק גדול מאד ביצירה שלה. ארצות הברית אומנם לא כבשה את תאילנד מבחינה צבאית, אך מבחינה מינית התרחש כיבוש קולוניאלי, כיבוש ששינה את פני המקום והשפיע באופן מהותי על העיצוב של האוריינט.
אגב, ההערכות כיום מדברות על כשני מיליון נשים שעוסקות בזנות, לפחות מחצית מהן נושאות בגופן את נגיף האיידס. חוץ מזה, בניגוד למה שנהוג לחשוב, הזנות בתאילנד אינה חוקית באופן רשמי, עובדה שאינה מפריעה לבתי הבושת השונים להמשיך לפעול בגילוי ואף להתקשט בשלטי ניאון מזמינים ובלתי מתנצלים.
מועדון הפינג-פונג שאירח אותנו היה עסק משפחתי לכל דבר. על הקופה ישב אב המשפחה, את הבר איישה הסבתא. הבחורות שהופיעו היו בנות המשפחה, או בנות אחרות שנקנו על ידי המשפחה בדרך כזאת או אחרת. לא היה ולו דבר אחד סקסי במופע הזה, להפך. המחזה המצמרר של הבנות הללו היה העונש הכי גדול שיכולנו לקבל, זריקת מציאות משתקת.
למראית עין, בנגקוק מובילה את העולם בפתיחות מינית, סליזית ונהנתנית. אבל כשמקלפים את השכבות, נשארים עם סקס שמושתת על סחר בנשים ואונס. לא משהו לספר עליו לחבר'ה.
לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד החברים של ערוץ יחסים בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
