שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לידיעת אורבך: לחצי מיליון ישראלים אין בית יהודי
    הרפורמים מהווים חצי מיליון מתושבי ישראל, אבל איש לא סופר אותנו - גם לא המפלגה שקוראת לכולם להצטרף אל שורותיה. כדאי שתתכוננו, כי בבחירות הבאות נהיה הרבה יותר מחצי מיליון - ועדיין רחוקים מאוד מן הבית היהודי
    גילוי נאות: הגם שמעולם לא נפגשנו, אני מאוד מחבבת את אורי אורבך, את ספריו וכתיבתו, שנינותו ותבונתו - ואפילו מה שמתפרש בעולם הדימויים, כיושרה פוליטית שהאיש מתעקש לשמר. בדיוק בגלל זה כעסתי כל כך כשקראתי את דבריו הפונים לישראלים ש"עושים קידוש ומדליקים נרות שבת" אבל "לא חובשים כיפה", כדי שימצאו לעצמם בית בתוך "הבית היהודי". אורבך אמר שיש מיליונים כאלה.

     

     >> כניסה מהירה לפייסבוק שלנו - כאן! <<

     

     

    ובכן, לא. אני יכולה להעיד על עצמי שכל תנאי הסף התקיימו בי, כולל אי חבישת הכיפה, אבל אורי אורבך אינו מסוגל לראות אותי ואת שכמותי, ומתוך המיליונים הדמיוניים שהוא רואה בעיניי רוחו, אנחנו לפחות חצי מליון אמיתיים.

     

    בינואר השנה נערך סקר מקיף, ובו הגדירו 8% מן הנשאלים היהודים את עצמם כקונסרבטיבים או רפורמים. חצי מיליון במונחים אלקטוראליים, אפס ייצוג פוליטי.

     

    חמור מזה: הייצוג הפוליטי הקיים ליהודים שיהדותם חשובה להם, עשה הכל כדי להשמיץ אותנו, להדיר אותנו מקהל האזרחים הזכאים לשירותי דת מטעם המדינה, לשים לנו רגליים בכל הקשור לאורחות הפולחן שלנו ולטקסים שאנחנו מבקשים לקיים: להפוך אותנו למצורעים.

     

    אנחנו לא מיוצגים. בכלל

    מאחורי החצי מיליון הללו בישראל, עומדים מיליונים בארצות הברית ובאירופה. תפנימו: רוב יהודי העולם

    שיהדותם עדיין חשובה להם, הם רפורמים או קונסרבטיבים, וגם הילודה החרדית המוגברת לא יכולה לשנות עובדה זו ואת השלכותיה. אפילו אורי אורבך לא יכול.

     

    יש ליהודים הללו ולאלפי הקהילות שבהן הם מאוגדים כמה עקרונות משותפים: אלה שיושבים בישראל, מקבלים על עצמם בלי עוררין את עקרונות הדמוקרטיה המקומית, את החובה לשאת בנטל השרות הצבאי או הלאומי כשווים, את עקרון השוויון לפיו אסור שתהיה אפליה כלשהי ביחסה של המדינה ובתקציביה לאוכלוסיות שונות – חוץ מאשר להם-עצמם, כמובן.

     

    אין רבני ערים או רבנים מתוקצבים לרפורמים או לקונסרבטיבים. משרד הדתות והמועצות המקומיות לא בונים להם בתי כנסת. משרדים אחרים עושים כל שביכולתם כדי להפר את עקרון השוויון: ילדי החינוך הממלכתי-דתי זוכים לתקצוב יתר בשל אמונתם ולמען חיזוק אמונתם. רפורמים וקונסרבטיבים? הצחקתם אותי. גם מפעלותיהן של שתי התנועות הללו להעמקת שוויון בחברה הישראלית על כל גווניה, אמונותיה ודתותיה, לא זכו מעולם לאגורה.

     

    למה, תשאלו: התשובה כפולה: אם יש כאן אחריות או אשם, חלקו שייך בדיוק לחצי המיליון הללו, שוויתרו במו ידיהם על ייצוג, ונלחמו במשך שנים על לגיטימיות לנוכח המכבש הדורסני של היהדות האורתודוקסית, שאורבך הוא חלק ממנה. אבל כשמגיעים לחצי מליון, שאלת הלגיטימיות כבר לא רלוונטית. הגיע הזמן להישמע בציבור הפוליטי כשווים, בדיוק על פי אמונתנו ומבלי לפגוע באמונתו של איש.

     

    בעגלה ובזמן קריב?

    והנה עוד גילוי נאות: מעולם לא הצבעתי למפלגת "העבודה", וגם בבחירות הקרובות לא אעשה כן, אבל אחת החדשות המרנינות שמגיעות ממנה היא מועמדותו של הרב גלעד קריב לכנסת. עד שביצע קפיצת ראש לבריכה הגועשת הזאת, ניהל בתבונה את התנועה הרפורמית בישראל וראה אותה צומחת, פורחת ומתפתחת לגוף שאפשר להתבונן בו בגאווה גדולה.

     

    מתנועת הנוער שעל חולצותיה מוטבע "צדק צדק תרדוף", ועד להקפות המוניות ושוויוניות בשמחת תורה בערים; מעוד ועוד רבנים ורבות שקמים ועושים מעשה ומקימים קהילה חדשה, ועד למרכז לפלורליזם ולשוויון, שזועק את שוועתם של המופלים והמדוכאים בבתי המשפט, ולא בודק בציציותיהם של המופלים הללו ולא שואל אם הם "משלנו" או מבני דת אחרת; מתפילות שבהן יש לנשים ולגברים הזכות לעבוד את אלוהיהם ביחד, ועד לאינספור מעשי חסד שאינם נחלת המגזר של אורבך לבדו.

     

    אם ייבחר הרב קריב לכנסת, זו תהיה אבדה גדולה לתנועה – אבל תחילתה של דרך חדשה ביחסים בין
    חצי מיליון (ואחיהם בתפוצות) לבין המדינה: סוף-סוף יהיה מי שיבהיר כי לא ייתכן לתקצב רק חרדים ודתיים, כי למרות האיבה שרוב הקונסרבטיבים והרפורמים רוחשים לדייסת הדת-מדינה הקיימת כאן, הרי אי אפשר לבטלה במחי יד, וצריך לעשותה הומוגנית ושווה לכל.

     

    סוף-סוף יהיה גם לנו קול ציבורי ברור, חכם וחד לא פחות מקולם של מנכסי היהדות לעצמם ולעצמם בלבד. סוף-סוף יספרו אותנו: אם לא ייבחר, ואני מאחלת לו שייבחר כי זה מה שהוא מאחל לעצמו, אני מקווה שישוב להנהיג את התנועה בחן, חסד ותבונה – ועד לבחירות הבאות אחרי אלו הקרובות, כבר נהיה הרבה יותר מחצי מליון, ועדיין רחוקים מאוד מן הבית של אורי אורבך.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אנחנו כאן כדי להישאר
    צילום: עומר הכהן
    האם הבית היהודי סופרת את הרפורמים?
    צילום: אורות
    בעגלה ובזמן קריב?
    צילום: ניב קלדרון
    מומלצים