שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    שידורי "עמוד ענן" בטלוויזיה: עדיף גל שקט

    כמו במלחמת לבנון השנייה, גם הפעם התמלא מסך הטלוויזיה שלנו בברברת מבהילה של כתבינו, שרינו, פרשנינו וגנרלינו - בלי לשאול את השאלות הקשות, ובעיקר בלי לשתוק לכמה רגעים. ולפעמים, זה בדיוק מה שצריך

    בשמונה בדיוק, כשהיא הבליחה בחושך על רקע מגדלי עזריאלי ושערה התבדר ברוח הסתיו הקלה, התחוור סוף סוף ההבדל המהותי בין מלחמת לבנון השניה ל"עמוד ענן" הראשון: בפעם הקודמת היו ליונית לוי תלתלים.

     

     

    לא, הציניות אינה מכוונת כלפי המצב. לבי עם כל מי שעובר כעת את מה שחמאס מעולל בדרום כבר שנים ארוכות. אני מכירה את המצב הזה ממה שהחיזבאללה עולל לי ולבני ביתי ולמאות אלפים כמוני בצפון, בקיץ שבו היו ליונית לוי תלתלים ויחד עם כתבינו, פרשנינו, שרינו וח"כינו השונים התמלא המסך בדברת מבהילה בהיקפה, רוויית אדרנלין, ענייה בעובדות וריקה מתוכן עיתונאי. בדיוק אותו דבר אירע בשלושה ערוצים ביום השידורים המלא הראשון שהוקדש כולו לעמוד, או לענן, אבל לא למה שחשוב באמת.

     

    הנה כמה הסברים למה שראיתם על המסך: שידור מתגלגל הוא כאב ראש לעורכים, מפיקים, צלמים וכתבים, וכל מי שמסתובב בארשת של "יש לי יציקה על הראש" באולפנים או באתרי צילום. בניגוד לשידור של אירוע דרמטי-טראומטי מאסיבי שכבר אירע, כמו פיגוע, בו אנחנו יודעים בדיוק מה יהיה מרגע הפריצה הראשונה ועד לצילומי הזרנוקים השוטפים את שאריות הדם והאמירה "החיים שבים למסלולם", כאן הדברים מסובכים בהרבה.

     

    נחמן שי. ובאמת מה יהיה אחר כך? (צילום: אלכס קולומויסקי, ידיעות אחרונות) (צילום: אלכס קולומויסקי, ידיעות אחרונות)
    נחמן שי. ובאמת מה יהיה אחר כך?(צילום: אלכס קולומויסקי, ידיעות אחרונות)

     

    ראשית, לעושים במלאכת החדשות אין כל שליטה על מיקום האירועים, משך הזמן שלהם, תוצאותיהם המסתברות או נטייתם לקרות בו זמנית בזירות שונות, מבלי שאפשר יהיה לפצל מסך בין כתבינו ולתת לכל אירוע את זמון האוויר הראוי. שנית, הדרמה שאפשר לשדר חלקית מאוד. אין די חומרים מצולמים מתקיפות חיל האוויר בעזה, כמובן, ויש רק מעט חומרים של הצד השני, מתוך עזה עצמה. כתבינו הצבאיים אנוסים לשבת באולפן ולשמש שופר נאמן לדובר צה"ל - מפני שהם באמת לא יודעים כלום. מה שאפשר לשדר הוא רק מראות דרמטיים של הרס וטילים מתפוצצים, ואם אין די כאלה אפשר לשדר אותם שוב ושוב ושוב. זה בדיוק מה שאירע בשלושה ערוצים עצמאיים שהיו, ביום השידורים הראשון לסיבוב האחרון (בינתיים), העתקים חיוורים זה של זה.

     

    בשלושתם ישבו המון אנשים חכמים באולפנים קרים ומנוכרים ודיברו את עצמם לדעת. שרים וח"כים יצאו ובאו בהולים מערוץ לערוץ כדי לדקלם את מה שהם מדקלמים מזה שנים, ופרשני אולפן חזרו בניסוחים זהים כמעט על מה שהם חוזרים בכל פעם שמתרחש עוד סיבוב. הבדלים, אם בכלל, אפשר לייחס לכמות הממון שנשפכה על השידור, וערוץ 2 כהרגלו מנצח, ולמידת ההיסטריה שנספגה בדברים ובדוברים וחילחלה מתוך המסך היישר למוחותיהם של הצופים. גם כאן 2 מנצח, אבל איזה ניצחון עלוב זה: 33 אחוזי רייטינג לערב השידורים שקדם ליום הזה, ושום הישג עיתונאי להשתבח בו. לא שלאחרים היו השגים כאלה, אבל ערוץ 1 שמר לפחות על טון מעט יותר רגוע משל המסחריים, ועל כך הוא ראוי לשבח.

     

    כשיושבים מגישים באולפן וממתינים להנחיות מהאוזניות שלהם, דעתם מוסחת עד כדי כך שהם שוכחים לאתגר את המראויינים שלהם בשאלות קשות. הביטחוניסטים, מבוגי יעלון ועד רוני דניאל, מדן חלוץ - רב-אלוף במכירת מניות ביום הראשון למלחמה - ועד לצחי הנגבי, רב אלוף בעיני רוחו, חוזרים על המנטרות הידועות שלהם ורק לעיתים רחוקות מוטחת בפניהם הקושיה, אבל כבר 12 שנים זה ככה, רבאק. למה נדמה לכם שהפעם המצב ישתנה? יש מי שמתחמקים, יש מי שמצטטים את גורלנו בסכסוך בן 120 שנה: אף אחד לא נשאל אילו מגעים התקיימו עם החמאס במשך השנים לפני ואחרי ההסכם לשחרור גלעד שליט, מה עלה בגורלם, האם הופסקו ומדוע: בכל הערוצים, כתבים ומגישים מותשים כבר למדו לא להגיב למנטרה "אי אפשר לנהל משא ומתן", למרות שהתנהלו כבר כמה כאלה.

     

    ראש הממשלה ושר הבטחון קיבלו, כצפוי, המון זמן איכות. שמונה היתה שעתו היפה של אהוד ברק: ערוצים 1 ו-10 נתנו לו לדבר בלשכתו כמה שהוא רוצה, ומישהו ככל הנראה הסביר לו שצריך לומר "לחבק" ולדבר לאט כדי להתפרש כאנושי ורחום. עוד מישהו הציב תמונה של ברק עם אריאל שרון מאחורי הדובר וליד הדגל, אבל אני מוכנה להמר שאיש אינו זוכר מה נאמר שם, כי זה באמת לא היה חשוב במיוחד, עד כדי כך שערוץ 2 ויתר לגמרי על ההופעה, כולל החיבוק.

     

    אבל אף אחד לא ויתר על מצעד הראשים המדברים בסמכותיות, וכשדיברו יותר מדי יצאו להם פנינים מדהימות. קחו את השר להגנת העורף: "להשיב הרתעה ליושנה", הוא אמר והיה נורא מבסוט מעצמו. אחר כך, בבניין בו קיפחו את חייהם שלושה בני אדם, אמר שלו היו עומדים בחדר מדרגות ולא בסלון אפשר היה לראיין אותם. שום חיבוק לא הוצע, אף מילה על העדר הממ"ד ועל כמה קשה היה ודאי למירה שארף ז"ל, בהריון ועם שני זאטוטים ותינוקת, למצוא לעצמה מרחב מוגן בזמן. מה גם שמאוחר יותר פלטו כמה כתבים בערוצים שונים שבדיוק בזמן הזה בו פגע הטיל בקרית גת, כיפת ברזל לא פעלה. למה לא פעלה? מישהו דיבר עם דיכטר על זה ועימת אותו עם הצהרותיו? לא, מה פתאום.

     

    והנה נחמן שי, האיש והמים מהמלחמה בה ייעצו לנו לאטום חדר בניילון וככה להישמר מפני טילים של רבע טונה: "השאלה עכשיו היא מה יהיה אחר כך", אומר האיש למצלמה. אף אחד לא צוחק. הזמנים רציניים מדי והאוזנייה מציקה. פסיכולוג ב-2 מציע "לסנן את המידע שמגיע אל הילדים", וזה נכון לגמרי גם למבוגרים, כי הנה ב-17:30, אהוד יערי מודיע בסיפוק כי "עד כה לא נורה טיל פאג'ר 5", ושעה אחרי זה הגיע אחד לפאתי תל אביב, מה שגרר תגובה נמהרת מדי של אור הלר בערוץ 10. בדווחו כי בנימין נתניהו נמצא במקלט, הוא מוסיף שהוא מקווה כי כך עושים גם כל תושבי תל אביב. אבל לרובם אין מקלטים. לפעמים, ממלכתיות היא רק מפלטו הנוח של הכתב המברבר.

     

    השאלות שלא נשאלו

    בכל האולפנים ישבו מדי פעם נציגים אותנטיים של התושבים המופגזים, אבל לאף אחד מהם לא ניתן לדבר ישירות עם שרינו ושועינו, ואף כתב לענייני רווחה או חברה לא זומן למסיבת הפרשנים כדי לומר דברים בסיסיים, כמו מה קורה בביטוח לאומי כעת והאם ימי עבודה שהופסדו יגררו אובדנים בתלוש המשכורת או לא, ומה אם העסק יימשך - תהיה או לא תהיה אספקה סדירה של מזון? ומה יקרה עם השירותים החיוניים למחצה שבלעדיהם אי אפשר לתפקד? מי דואג לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים ומה עושים אנשים מוגבלים פיזית שאין להם ממ"ד? 

     

    תנו לנפגעים לדבר עם השרים, יש להם מה לשאול (צילום: אוהד צויגנברג ) (צילום: אוהד צויגנברג )
    תנו לנפגעים לדבר עם השרים, יש להם מה לשאול(צילום: אוהד צויגנברג )

     

    הלא הדברים ידועים מן המלחמה הקודמת: בנקים וקופת חולים ומאפיות ומחלבות לא פעלו, איש לא ידע מה קורה לשירותים להם נזקק ומתי, והמדינה התאיידה לגמרי מחייהם של האזרחים. האם יתכן שבשלושה ערוצים לא זוכרים את זה, ומסתפקים בהרגעת העורף באמצעות פסיכולוג שממליץ לחפש קטעי הרפיה ביו-טיוב? 

     

    "ניר דבורי, יש צבע אדום במקומות שונים שאתה רוצה לדווח עליהם?", נשאל כתבנו בשטח אחר עשרות דיוווחים שכאלה. האסימון לא נפל לקברניטי השידורים: לא צריך לדווח על כל נפילה, אלא אם כן יש פגיעה חמורה ברכוש או פגיעות בנפש. לא צריך להחזיק את כל הצופים בהיסטריה מתמשכת. אפשר גם להרגיע. צריך לדבר על החיים ואיך הם ממשיכים עכשיו ואחר כך, במקום ספקולציות אינסופיות על הפעולה הקרקעית שתהיה או לא תהיה. צריך ואפשר להכין רגעים של רגיעה: קליפים של שירים עבריים. משהו נחמד לילדים שחשופים לדברת הטלוויזיונית. כתוביות רצות שעושות את העבודה טוב יותר מכתבינו בשטח. מהדורת חדשות לילדים. מהדורת חדשות קצרה באמהרית ואחת ברוסית. סיוע ללקויי שמיעה.

     

    כשכל זה ייגמר צריכים הערוצים, כל אחד בנפרד ומבלי לגלות למתחרים, להידרש לפוסט-מורטם רציני. מה תפקידם בימים האלה? האם לשמש צינור יקר ומיותר להודעות דובר צה"ל, או שיש לשלב בין זה לבין מתן

    שירותי אינפורמציה בזמן אמת לאזרחים? האם לא נקעה נפשנו מגנרלים באולפן והאם לא צריך לשנות את תמהיל הדוברים כשהנפגעים העיקריים במלחמה הם לא חיילים? האם לא צריך לשתוק מעט לרגעים?

     

    על רקע הכשל המצטבר של הטלוויזיה, ראוי הרדיו הממלכתי לכל שבח. ענייניות בלתי מתלהמת אפיינה את כל המגישים. קרייני חדשות התגייסו להתריע על צבע אדום כשאירע ו"עלו" על השידור בקול מדוד ושלו. שירים הושמעו מדי פעם בהפוגות בין הדיווחים הקשים. בשבת יהיה גל שקט בתדר 531AM. הרשו לי להמליץ עליו: כל מה שאפשר היה לומר שוב ושוב, כבר שמעתם. כל מה שאפשר היה להראות כבר ראיתם בשלושת הערוצים, ואני די בטוחה שנמאס לכם.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יונית לוי. לפחות השיער השתנה
    לאתר ההטבות
    מומלצים