שתף קטע נבחר

"רוצה לצאת ולנשום אוויר"; יום עם ילדי הדרום

"מאז שהתחילה המלחמה איבדתי את התיאבון. הלב שלי כל הזמן דופק מהר. אני רוצה שכל זה כבר ייגמר. אנחנו בסך הכל ילדים", אומרת‬ ליאנה, רק בת 9, למוסף "24 שעות" ב"ידיעות אחרונות", כשהיא מביטה בעולם בעיניים מבוגרות עצובות. כך גם חבריה, שבמקום לבלות ולשחק צמודים לממ"דים

כבר כמעט שבוע שעשרות אלפי ילדים בישראל חיים בפחד. במקום ללכת לגנים ולבתי הספר, הם צמודים למקלטים. במקום לשחק בחוץ עם חברים, הם תקועים שעות על גבי שעות במרחבים המוגנים. במקום לבלות את אחת התקופות היפות בחייהם בלי פחד, הם מרותקים לבתיהם, נכנסים לחרדות מכל אזעקה או קול נפץ ויוצאים מצולקים. את ההשפעות המלאות של המלחמה הזו על נפשם, אומרים המומחים, נגלה רק בעוד כמה שנים.

 

למרות שהם כל כך צעירים, הם כבר חוו יותר מדי. המילים שלהם חודרות, עצובות, והם מגלים בגרות בגיל שבו הדבר היחיד שמצופה מהם הוא להיות ילדים. "זה נורא שילדה בגיל שלי כל הזמן מדברת על טילים במקום לשחק עם החברות‭,"‬ מאבחנת ליאנה ניזביצני בת התשע מאשדוד. "זה הורס אותי בכל פעם מחדש כששומעים את האזעקה, ובעיקר את הבומים החזקים האלה, ומפחדים שאולי יעופו עלינו רסיסים לוהטים. מאז שהתחילה המלחמה הזו איבדתי את התיאבון. והלב, הלב שלי כל הזמן דופק מהר מהר. כל אופנוע שמתניע או עובר בכביש מקפיץ אותי. אני ממש רוצה שכל זה כבר ייגמר. רוצה לצאת החוצה ולנשום אוויר. ראש הממשלה שלנו צריך להתחשב בנו הילדים קצת. רק טיפה. אנחנו כבר משתגעים, לא יכולים לשבת כל הזמן בממ"ד המחניק. ואנחנו רק ילדים‭."‬

 

עמוד ענן - עוד על ההתמודדות בערוץ הורים:

בן ה-7 לא מוכן לצאת מהממ"ד. מה עושים?

איך שולחים אותם לגן ולבי"ס וממשיכים לתפקד?

מותר לפחד: המשחק שיעזור לילדים להביע רגשות

את לא לבד: תמיכה לנשים בהריון שבעליהן גוייסו

אמא, ואם יפול על הבית שלנו גראד?

 

מתגעגעים לשינה

כמו ליאנה, בסך הכל תלמידת כיתה ד‭,'‬ יש עוד רבים. אספנו אותם וניסינו להבין מהם איך מתנהלים החיים תחת אש, מה הם חושבים על המצב ומה היו עושים אחרת. המשימה לא הייתה פשוטה. בכל פעם קטעה את השיחה אזעקה, ונאלצנו לחכות עד יעבור זעם. למרות המתח הרב, גילו הילדים בגרות כמעט מעציבה. "אנחנו לא מפחדים על עצמנו אלא על הכלב שלנו, מסי‭,"‬ אומרים איתי ועמית אסרף, תאומים בני עשר וחצי שגרים באשדוד ובחצר ביתם נפלו רסיסים מיירוט מוצלח של כיפת ברזל. "הוא כל כך נלחץ בכל פעם שיש אזעקה, ואני ואחי מיד מלטפים אותו וזה גם מרגיע אותנו‭."‬

 

את ששת הימים האחרונים הם בילו בממ"ד, אפילו לצאת לשחק כדורגל בחצר עם חברים אי אפשר. "המצב הזה התיש אותי‭,"‬ מודה איתי. "אני עייף ואין לי תיאבון. כשההורים הולכים לעבודה אנחנו עוברים לסבתא וסבא שגרים לידנו, אבל שם כשיש אזעקה אנחנו צריכים לרוץ מיד לחדר המדרגות ולרדת שתי קומות. אתמול כל כך פחדתי, כי כשהיו מלא אזעקות לסבא היה קשה לקום מהספה אז הוא נשאר לשבת ולא בא איתנו. התפללתי שרק לא ייפול הטיל בסלון‭."‬

 

בינתיים עמית מנסה למצוא דרכים יצירתיות להעביר את הזמן. "זה אמנם כיף שלא הולכים לבית ספר, אבל גם זה כבר נורא משעמם ומעצבן. הכי הייתי רוצה עכשיו שייתנו לי כמה ימים של שקט כדי שאוכל לישון בלי הפסקה. נמאס לי מהרעש הזה באוזניים של מטוסים, אזעקות, יירוטים ונפילות. ממילא תמיד תהיה מלחמה עם החמאס, אז לפחות שייתנו לנו כמה ימים של שקט לישון. נמאס לי גם לעשות מקלחת תוך דקה. כבר קרה שאבא שלף אותי באמצע המקלחת עם מגבת ישר לתוך הממ"ד‭."‬

 

גם לירוי וליאב אלמליח הם תאומים, בני ‭,12‬ מבאר שבע. "נולדנו כאן ואנחנו רגילים למצב הזה‭,"‬ הם אומרים‭"

 .‬הפחד שיקרה לנו משהו הורס אותנו. מקלחות התרגלנו לעשות הכי מהר ואנחנו מפחדים לישון מחוץ לממ"ד. הכי מפחיד אולנו החלון של הממ"ד, שהוא מזכוכית. בכל פעם שהייתה אזעקה התחבאנו מתחת למיטה, עד שאתמול אבא הוריד את הזכוכית והשאיר רק ברזל‭."‬

 

ליאל דנינו, בת ‭,15‬ מתגוררת אף היא בבאר שבע. היא תלמידת כיתה ט' וכבר לא זוכרת איך נראית העיר בלי הטילים והאזעקות. "הצליל הזה של פגיעת הטיל בקרקע לא יוצא לי מהראש‭,"‬ היא אומרת. "הבום הזה זה פחד אלוהים. זה מתיש. אין כאן יום ואין לילה. מאז עופרת יצוקה אין לי שקט. אני כל כך מתגעגעת לשינה רצופה, בלי להתעורר כל שנייה‭."‬

 

מאבדים תיאבון

את התקופה הזאת בחייהם, ילדי הדרום לא ישכחו לעולם. גם אם ירצו, התמונות והסיוטים עלולים לרדוף אותם (על ההשלכות הפסיכולוגיות: ראו ידיעה נפרדת‭.(‬ ליאנה מודה שהיא סובלת גם כשאין נפילות. "בלילה יש לי סיוטים שהאנשים מעזה יבואו אלינו לבתים‭,"‬ היא אומרת. "אני גם פוחדת על החברות שלי, שיעשו גם להן משהו רע. יש לי לפעמים בחילות וממש לא בא לי כלום. לא לשתות ולא לאכול‭."‬

 

עדן לוי, בת 11 וחצי מאשדוד, מזדהה. "זו אמנם שגרה, אבל לעולם לא אצליח להתגבר על הפחד מהפיצוצים ומהרסיסים שנוחתים אצלנו בחצרות הבתים‭,"‬ היא אומרת. "המחשבה שרסיס רותח כזה יפגע בי‭,"‬ מוסיף אחיה התאום עדי‭",‬מפחידה נורא‭."‬

 

אוריאן נחום, בת שש וחצי מאשקלון, שומעת את הקולות ונשמעת כמעט מיואשת. "אני כל הזמן בוכה ומפחדת‭,"‬ היא מודה. "אני מתגעגעת לחברים שלי בכיתה, ולשחק עם החברות שלי אחר הצהריים, אבל אי אפשר עכשיו. בעצם אי אפשר יותר לשחק - כי לא יהיה שלום. אני כל כך רוצה שכל זה כבר ייגמר. מבקשת רק שקט‭."‬

 

אלרום, בן 13 מבאר שבע, אמור להתכונן בימים אלה לבר המצווה שלו. "אני רק מקווה שהמצב הזה לא יימשך הרבה זמן ויהרוס לי את האירוע‭,"‬ הוא אומר. בגלל זה עדיין לא שכרנו אולם. אבא שלי איש קבע ולא נמצא הרבה בבית, אז אני חייב לתפקד במקומו. אבל הכל תחת שליטה‭."‬

 

אחותו הקטנה ליהי, בת עשר וחצי, מצטרפת לשיחה. "אני כל הזמן מתפללת בלב שלא יהיו יותר אזעקות‭,"‬ היא מספרת. "אבל אלוהים לא שומע את הבקשה שלי כי כל הזמן ממשיכים הטילים ליפול. יש לי אח תינוק בן שנה וחצי, וכשיש אזעקה אני מביאה לו צעצועים ומרגיעה אותו, אבל אני יודעת שהצעצוע לא יפסיק את הטילים. מזל שהוא קטן ולא מבין את זה כמוני. לפני שבוע האזעקה תפסה אותי בדרך חזרה מבית הספר. הייתי בטוחה שאני הולכת למות, אז רצתי לבד לחפש מקלט כדי להציל את החיים שלי‭."‬

 

ממרום גילו, לאלרום יש גם אבחנות מדיניותפוליטיות. "את המבצע הזה היו צריכים לעשות מזמן‭,"‬ הוא אומר‭".‬חיכו יותר מדי ובינתיים החמאס רק התחזק יותר. לכן אני כועס על ביבי‭."‬ לירוי אלמליח מצטרף לדבריו‭":‬הייתי אומר לביבי ללכת על התקפה קרקעית. שלא יפחד. רק ככה ננצח אותם לתמיד‭."‬

 

צילום:נועה גישס
ילדים בממ"ד. מתפללים שלא יהיו יותר אזעקות (צילום:נועה גישס)

 

נלחמים על הבית  

למרות הפחד, לא כל הילדים מבקשים לעזוב. "זו העיר שלנו וזה הבית שלנו‭,"!‬ אומר עמית אסרף. "אני ממש לא רוצה לעבור לעיר אחרת בצפון. מזל שאחי התאום איתי כל הזמן‭."‬ גם ליאנה מתעקשת: "אני אמשיך לסבול בעיר שלי, לא רוצה לעבור דירה לעיר אחרת. ממילא אני בטראומה וזה כבר הרס את כל הילדות שלי‭."‬

 

לירוי דווקא מוכן לעזוב, אם תהיה לו הזדמנות. "אין לי יותר כוח לטילים האלה‭,"‬ הוא מסביר. "הצליל של האזעקה מקפיץ לי בכל פעם את הלב ואני גם רועד. אני מנסה להתגבר ולשכוח, אבל זה לא עובר. עדיין יש לי סיוטים מתקופת עופרת יצוקה‭."‬

 

בסוף השבוע עזבה ליאל דנינו את באר שבע עד יעבור זעם. "ביום שישי נפלה רקטה מתחת לבניין שלי. באותו רגע אמרתי לאמא שלי שאני לא יכולה לשאת את זה יותר. הפחד שיתק אותי. חיכיתי שתהיה חצי שעה של רגיעה, תפסתי מונית לתחנה המרכזית ונסעתי לדודים שלי במצפה רמון. אבל גם שם אני לא מצליחה להירדם מרוב דאגה לאמא שלי שנשארה בבית‭."‬

 

גם נעמה ‭(15)‬ ותמר (תשע וחצי) נצר, תושבות אשקלון, נשלחו צפונה, לקרובי משפחה בשרון. "אמנם מאז שנולדתי אני מורגלת לשגרה של טילים בעיר, אבל הפעם זה כבר בלתי נסבל‭,"‬ מדווחת נעמה. "יותר מדי אזעקות ונפילות. ההורים והאחים הגדולים נשארו באשקלון, אז ברור שאני מרותקת כל הזמן לחדשות לשמוע מה קורה שם. אני מגדירה את עצמי בהחלט כנפגעת חרדה. עד היום אני סובלת מרעידות בכל פעם שנשמעת אזעקה, כי לא באמת מתרגלים‭."‬

 

תמר הקטנה מוסיפה: "זה מבאס מאוד שככה העולם של הילדים נראה. הכי מפחיד שהטיל ייפול על הבית שלי, ובלילות יש לי סיוטים ולכן אני ישנה כל הזמן בממ"ד. אני לעולם לא אשכח את מה שאנחנו עוברים. הפחד יישאר שם כל הזמן‭."‬ 

 

נפגעי חרדה  

גם אם תסתיים הלחימה בדרום, את ההשלכות שלה ימשיכו לספוג חלק מהילדים עוד שנים רבות. מומחים שטיפלו

בילדים בקו האש מדווחים על הרטבה בגיל מאוחר, גמגום, בעיות שינה ותופעות נוספות.

 

"בימים האחרונים יותר ויותר הורים פונים אליי בגלל קושי של הילד להירדם, פחד להיפרד מההורים או שאלות חוזרות על חיים ומוות‭,"‬ מספרת ד"ר סוזי קגן, יועצת פסיכולוגית בכירה, מטפלת משפחתית ומרצה באוניברסיטת בר אילן. "יש ילדים שפוחדים לישון בחדרם, אחרים חוששים להתקלח או להיכנס לשירותים. חשוב לדעת שהפחדים הללו נורמטיביים, וההורים צריכים לקבל אותם ולבדוק מה הם יכולים לעשות כדי להקל על תחושותיהם‭."‬

 

לדבריה, בטווח הקצר ילדים תחת אש מתבגרים מהר יותר, אבל עמוק בפנים נותרות צלקות שיהיה צורך לטפל בהן בהמשך. "יש לשים לב לאותות מצוקה אצל ילדים‭,"‬ היא אומרת. "אם מתחילה התעסקות אובססיבית בנושא, חוסר תפקוד לצד חרדה מתמשכת, יש לעזור להם. בינתיים רצוי לצמצם את חשיפת הילדים לחדשות, ולהיות פנויים להרגעת הילד ולבילוי איתו‭."‬

 

גם ילדים שאינם מראים סימני מצוקה עלולים כעבור שנים להיכנס ללחץ כשישמעו רעש חזק או סירנה. "הורים לילדים כאלה צריכים להכיל את הילד, וגם לאפשר לו להתבטא ולייצר תגובה אוהדת‭,"‬ מאבחנת ד"ר נטע רבהון-דמתי, ראש החוג לגיל הרך במכללה האקדמית בית ברל. "פוסט טראומה הוא מצב קליני מאובחן. הילדים הקטנים יכולים לחוות רגרסיות כמו הרטבה, חזרה לבקבוק או למוצץ. זהו בעצם מנגנון שבו ילד שמרגיש לא בטוח חוזר למקום שבו יש אשליה של הגנה." ‬

 


 

  תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
משפחהבממ"ד. מדברים על טילים במקום לשחק עם חברים
משפחהבממ"ד. מדברים על טילים במקום לשחק עם חברים
צילום: אבי רוקח
מומלצים