יומן מילואים: ולא יודעים מה לעשות עם עזה
כדי לנצח ברצועת עזה היה על ישראל לפגוע במרכז המסה של עשרת אלפים לוחמי חמאס. אבל לא השמדנו ולא הכרענו, בין השאר כי אי אפשר לצאת למלחמה ערב בחירות. תובנות אחרי צו 8
יום חמישי בלילה, הילדים כבר ישנים, יממה אחרי חיסול אחמד ג'עברי, אחרי כתיבת הטורים והפרשנויות לעיתון. הטלפון בבית מצלצל. על הקו צו 8. מדינה מיוחדת במינה: רגע אחד אתה כותב ומפרשן כצופה מהצד, משתתף בחילופי ההברות שבין הפוליטיקאים לאלה שנקראים מעצבי דעת הקהל. במשנהו אתה עולה על מדים ומתגייס, משלם את מחיר המילים. במקומות אחרים יש הפרדה, אלה שמדברים ואלה שעושים. אלה שמחליטים, ואלה שנשלחים. אצלנו מעורבב. הגבולות מטושטשים. עיתונאים שהם חיילים, מפקדים בכירים בדימוס ממלאים מקום מדינאים. העורף הוא חזית והממשלה מגנה על חייליה ממבצע קרקעי - יותר מאשר על אזרחיה במשך שנים.
השעה מאוחרת. אשתי נכנסת לחדר, מבחינה בערמת המדים שזרוקה על הכסא. הטלוויזיה פתוחה בקול על ערוץ חדשות. "מותק", אני אומר בעדינות, "קראו לי למילואים". היא מביטה בי מספר שניות, חושבת אם לכעוס על חצי החיוך שמתגנב בלי שהתכוונתי ואז בוחרת באופציה השנייה. "אתה לא יכול ללכת, המטבח מבולגן, הכיור מלא כלים".
יש לנו היסטוריה קרבית ביחד. במילואים של מלחמת לבנון השנייה היא היתה בהריון עם הבת הגדולה, במילואים של עופרת יצוקה היא הייתה בהריון עם הבן השני. ילדי השלישי נולד לפני ארבע חודשים. ההיגיון הרחמי חייב שהפעם, במבצע "עמוד ענן" לא ניכנס ללחימה. באין היגיון מלחמתי, סובב ומסובב. באין מדיניות ברורה ועקבית בנוגע ללחימה בחמאס, טוב שיש בטן להקשיב לה.
למה נכנסו למבצע - ברור לחלוטין. ברורה גם הסיבה לגיוס המילואים המאסיבי. מצד שני, שאלות רבות מדי נותרו פתוחות. האם מדינת ישראל מגיבה על ירי חמאס לפי מבחן התוצאה, מבחן הצלחתה של הרקטה? האם נגיב ברקטה הבאה או שנעבור עוד קדנציה, ואז שוב רגע לפני הבחירות - בדיוק מופלא - יגיעו מים עד נפש בירושלים? ארבע שנות הבלגה ומבצע אחד בסיומן לא הבהירו עדיין מהי המדיניות הישראלית. כך גם השנים שחלפו טרם מבצע עופרת יצוקה בממשלת אולמרט ובממשלת שרון לפניו.
חשיבות המילואימניקים בתקופת פריימריז
בשבוע שעבר הסתובבו מסביב לרצועת עזה אלפי מילואימניקים. הם גויסו מהיום למחר, אלה שלא גויסו התקשרו לקצינות הקישור כדי לברר מתי מגיע תורם. היו כאלה שהגיעו פיזית לשטחי הכינוס כדי לוודא שלא שכחו אותם. על שולי הדרך לכיוון רצועת עזה נתלו מודעות תמיכה, חלקם של ארגונים שרק חיכו לרוחות של פטריוטיות. אחרים תלו שלטים ספונטניים. בתחנות הדלק, אזרחים אחלו בהצלחה והציעו בורקס למצב רוח טוב.
אנחנו זקוקים למשבר לאומי אחת לכמה שנים כדי להזכיר לעצמנו כיצד נראות הפנים היפות של מדינת ישראל. הפוך מהבחירות, מרוח המפקד, מהספינים והלכלוך. אם מתעלמים מהנסיבות יש בכך משהו מחמם להסתכל סביב ולמצוא את
ארץ ישראל הישנה והטובה. אלא שלאווירה מחממת כזו יש גם משמעויות.
הפוליטיקאים ניצלו את זמן המסך והברברת כדי להכין את הפריימריז. הם הבטיחו שקט בדרום, להשיב את ההרתעה, להפסיק את הירי לשנים. אף אחת מההבטחות הללו לא יושמו. אף אחת מהן לא ישימה ללא מבצע ארוך ויסודי. למבצע כזה לא יוצאים ערב בחירות, לשם כך הייתה קדנציה שלמה. הציבור שישב מרותק לחדשות שמע את ההצהרות, כשצמחה הפסקת האש הוא התאכזב.
גם המילואימניקים שהגיעו לרצועה התאכזבו. בין אימון לתכנון מבצעי הם נצמדו למסכי הטלוויזיה, שותים בצמא תובנות והכרזות. זמן ההמתנה הארוך והפינג'אן הדולק מעורר דיונים ותחושות של דה ז'ה וו. אחרי המדים והרעלת הקפה, מה שנשאר זה לחכות לאישור הדרג המדיני. לוחמים רוצים להלחם - זה טבעי - ולא משנה גילם וניסיונם בחיים.
גם בעידן של טכנולוגיה מתקדמת, הנכונות הזו היא עדיין הנשק הכי טוב שלנו. למרות האכזבות, לא הציבור שהפגין בעד המשך הלחימה ולא המילואימניקים חדורי רוח הלחימה, אמורים לשנות החלטת דרג מדיני. יש להם משקל רק מפני שמדובר בתקופת בחירות. בימי סקרים. במבצע שמתחיל באחדות לאומית ותמיד מסתיים בויכוח לאומי.
מכתב מילדה על הקיר
שאלת הניצחון נותרה בעינה. בשבוע שעבר התכתבו איתי כמה קוראים בטרוניה על כך שטענתי שניתן לנצח טרור וגרילה. אחד מהם כתב בתוקף שלא הבנתי שהמפתח הוא פתרון מדיני. אז הנה תשובתי: יש בעולם אינספור דוגמאות למדינות שהפסידו לארגוני טרור וגרילה, למרות כוחן הצבאי. יש גם דוגמאות למדינות שהכריעו ומאוחר יותר ניצחו. אינתיפאדת אל אקצה היא דוגמא לכך. שיתוף הפעולה בין ישראל לרשות הפלסטינית פוסט ערפאת נוצר רק אחרי שתשתיות הטרור רוסקו והגדר הוקמה.
אני בעד פתרונות מדיניים מחוץ לקופסה, אלא שכדי לתת להם סיכוי חייבים הכרעה צבאית ברורה. הרתעה. קלאוזביץ, מאבות הלחימה המודרנית, טען שכדי להכריע צריך לפגוע במרבית הצבא של היריב. במסה המרכזית. אם צה"ל היה מחסל במבצע עמוד ענן 7,000 מתוך 10,000 אנשי הזרוע הצבאית של החמאס - היתה זו פגיעה במרכז המסה והכרעה של החמאס. לא השמדנו, לא הכרענו.
הניצחון מגיע בשלב מאוחר יותר כחלק מצריבת התודעה. הוא אפשרי בתנאי שיש הכרעה צבאית. אי אפשר לעשות זאת ערב בחירות, אי אפשר לעשות זאת במבצע חד פעמי, אי אפשר ללא מדיניות קבועה לאורך שנים.
אפרופו: על קיר מטבח מאולתר באחת מנקודות הכינוס תלה חייל מכתב מילדה קטנה. "לחיילים הגיבורים", היא כתבה באותיות לא ישרות בצבע אדום, "בהצלחה. שתנצחו את הערבים". מתחת לברכות ציירה ציור ובו חייל מניף ידיים וצועק "יש, ניצחון". ציור בלי תקינות פוליטית, ילדותי ואמיתי. כשאין הכרעה, התודעה נצרבת על ידי מי שצועק חזק יותר "ניצחנו".
מעגלי ההזדהות של ערביי ישראל
והנה עוד תוצר שחשוב לזכור: בזמן מבצע עמוד ענן המשיכו מוסלמים לטבוח במוסלמים. קרוב ל-1,000 סורים נהרגו בשמונת ימי הלחימה של המבצע בעזה. ב-21 בנובמבר, כאשר החלה להישמע הביקורת, נהרגו 16 באפגניסטן, 16 בדרום סודן וארבעה בפקיסטן. יום לפני כן, בזמן ביקור משלחת הליגה הערבית בעזה,
נרשמו מספרים דומים בתוספת של שבעה הרוגים בקניה ושישה בניגריה.
מוסלמים שהורגים מוסלמים זו שגרה. לעומת זאת, מבצע ישראלי שבו נעשה הכול כדי למנוע הרג של חפים מפשע, נתפס פשע מלחמה בעיני הקיצוניים באזור וארגוני השמאל הרדיקלי. תיאטרון האבסורד בשיאו: שר החוץ הטורקי בוכה, ראש ממשלתו מדבר על מדינת טרור, מזכ"ל הליגה הערבית, נביל אל-ערבי, מאשים שוב את ישראל בנחשלות ובעוני של האזרח הפשוט במדינות האיסלאם, ואצלנו בבית עומדים סטודנטים במוסדות ישראלים, אזרחים ישראלים ערבים, ומזדהים עם החמאס.
מכל מופעי האבסורד אנחנו צריכים להיות מודאגים בעיקר מהתופעה האחרונה. במדינה דמוקרטית מותר להפגין נגד מדיניות הממשלה ומותר גם להזדהות עם האויב. זו זכות שצריך לשמור עליה למרות חוסר הנוחות. מצד שני, אם לא נייצר מעגלי הזדהות של אותם ערבים ישראלים עם המדינה, ההפגנות יהפכו לפעולות. המיעוט הזה יהפוך לרוב. דבר תלוי בדבר. מי שמשלים עם בנייה בלתי חוקית, עם החלטה שלא לעשות שירות לאומי, עם פשיעה מוגברת וחוסר תשלום מסים, מקבל קבוצה לאומנית בתוך המדינה. התנתקות מסוכנת. יש מקומות שבהם אי אפשר לערוך מבצע צבאי ערב בחירות כדי לפתור בעיות. מקומות שבהם צריך מדיניות ברורה ועקבית.
לפנייה לכתב/ת 
