בצד של החליל

ערב אחד, לפני כמה שנים, שוטטה החלילנית הדר נויברג ברחובות איסט וילאג' כשחליל-הצד שלה על גבה. היה זה קצת פחות משנה אחרי שהגיעה לניו-יורק, ובאותם ימים היא עבדה לפרנסתה כמלצרית. מוזיקה קובנית שהגיעה לאזניה משכה אותה להיכנס לאחד המועדונים, והיא ביקשה להצטרף לנגינה. לאחר שניגנה קטע על הבמה, ניגש אליה ג'וניור ריברה, אחד הנגנים הידועים בסצינת המוזיקה הקובנית והסלסה בניו-יורק, ושאל אותה האם היא עובדת בתור מוזיקאית בעיר. הדר ענתה בשלילה. לאחר כשבוע היא קיבלה טלפון מהנגן חוסה פאייארדו, שהציע לה להצטרף להרכב שלו, Jose Fajardo y sus Estrellas, הרכב שזכה לפרסום רב בשנות השמונים. פריצת הדרך הזאת פתחה להדר נויברג דלתות רבות נוספות בהמשך דרכה כמוזיקאית בניו-יורק וגם מספרת משהו על הכישרון הגדול שלה וכן על התעוזה שלה, מעלה חשובה בתחום תחרותי כל כך.

הרבה תעוזה וכישרון גדול. הדר נויברג

נויברג נולדה וגדלה בחולון, במשפחה מוזיקלית בה כולם מנגנים על כלי “אחד לפחות”, כך היא אומרת. היא עצמה התחילה לנגן בגיל שש. חליל הצד הראשון שנקלע לידה היה של אחותה הגדולה, שניגנה על הכלי במשך 13 שנים. בגיל עשר הפכה הדר את הכלי הזה לשלה ומאז לא עזבה אותו, גם כשהוסיפה לעצמה את היכולת לנגן בכלים נוספים.

היא מספרת, שבתור ילדה היא מעולם לא חשבה על המוזיקה כמקצוע, אלא פשוט עסקה בה מתוך תשוקה גדולה: “מגיל צעיר הייתה בי הרבה אש ורצון לעסוק במוזיקה עוד ועוד. כל מה שרציתי היה אורגנית כדי שאוכל להוציא עליה שירים. לא חשבתי על זה כמקצוע, רק רציתי להמשיך”. ההכשרה שלה הייתה קלאסית בעיקרה, אך כשנכנסה למגמת המוזיקה בתיכון "קרית שרת" בחולון, נפתח לה חלון נוסף: "זו הייתה אחלה מגמת מוזיקה, מאוד פתוחה, והיא אפשרה להיות מי שאני. איזשהי סגסוגת בין מישהי שמנגנת מוזיקה קלאסית, ג'אז ופופ ואוהבת לנגן על הרבה כלים וגם לעשות עיבודים. בתיכון פגשתי עוד אנשים שאוהבים לאלתר. בעצם, אף פעם לא הרגשתי מאה אחוז מוזיקאית קלאסית".

אז בתור איזה מוזיקאית את מגדירה את עצמך כיום?

“אחת הסיבות שעברתי לניו-יורק היא כדי שלא אצטרך להגדיר את עצמי כל הזמן".

אופוריה ניו-יורקית

כבר כשהייתה בת 18, כך היא מספרת, ידעה הדר שהיא רוצה לעזוב את הארץ, אך לא ידעה לאן. בשל האהבה שלה למוזיקה קובנית, היא חלמה לעבור לקובה. אחד המורים שלה באותה תקופה לקח אותה לשיחה והציע לה את ניו-יורק בתור מקום שמתאים למישהי כמוה, שמתעניינת בסוגי מוזיקה רבים. "אחרי שנה באקדמיה למוזיקה בתל אביב, הבנתי שזה לא בשבילי, כי זה היה מאוד קלאסי וציפו ממני להיות משהו שאני לא, אז עזבתי", היא מספרת. היא לקחה את העצה של המורה ונסעה לעשות אודישנים בשני בתי ספר בניו-יורק. “הביקור כאן עבור האודישנים היה מדהים. חזרתי לארץ אחרי עשרה ימים באופוריה", היא נזכרת.

צפו בוידאו מתוך ההופעה Journey Back Home

הדר התקבלה לשני בתי הספר ובחרה ללכת לסיטי קולג' בהארלם. השנה הראשונה בניו-יורק הייתה שונה מאוד מהרושם שהדר קיבלה מאותו הביקור: “היתי במערכת יחסים שהתחילה בארץ ועזבתי אותה, הלונג דיסטנס היה קשה. היתי מאוד לבד, באתי עם חברה אחת שהכרתי בקושי וגרתי איתה. בעיקר הרגשתי שאני עושה הכל כמו אוטומט ולא מבינה או מרגישה מה אני עושה. גרתי חצי שנה במקום שכוח אל, היה חורף, וסבלתי מהנסיעות לבית ספר של שעה וחצי כל כיוון”. העניינים השתפרו כשהיא עברה לגור בפרוספקט פארק בברוקלין, וכשבת זוגה דאז הצטרפה אליה לניו-יורק. תקופה קשה נוספת, אולי אפילו יותר מזו הראשונה, הגיעה בסוף הלימודים: “אני חושבת שלסיים בית ספר ולא להיות סטודנטית יותר היה משהו מאוד גדול עבורי. זו הייתה תקופה בה מערכת היחסים שלי, שהייתה גדולה ורצינית, נגמרה ופתאום מצאתי את עצמי בחור שחור בו אין לי לא את מה שהייתי רגילה אליו מקצועית, כסטודנטית, ולא מה שאני רגילה אליו נפשית, של להיות בקשר. התקופה הקשה הכריחה אותי להמציא את עצמי מחדש כמוזיקאית מקצועית ועצמאית בניו-יורק ולעמוד על שתי הרגליים. אחרי כמה חודשים של הסתגרות וחיפוש עצמי יצאתי החוצה והרגשתי כמו לידה מחדש: פגשתי הרבה אנשים ולראשונה התחלתי לחשוב על פרויקט משלי ועל מוזיקה משלי".

אותו החיפוש הוביל אותה ליצירת ההרכב איתו היא מנגנת היום: טריו הכולל בס ותופים לצד החליל שלו והמנגן ג'אז-מוזיקת עולם, וליצירת התקליט Journey Back Home, אותו הוציאה לפני כשנתיים. ההרכב, כשמו של הדיסק, התחיל ממסע לשורשים הישראלים שלה, כך היא מספרת: “באותה תקופה התחלתי לנסות להבין מה זה אומר להיות יוצר ישראלי שחי מחוץ לישראל. יש לנו תרבות מאוד מבולבלת ולא אחידה וזה היופי שלה. אמנם האדמה בישראל מאוד עתיקה אבל המדינה צעירה. כשהיא רק נוסדה קרה מפגש מדהים בין כל התרבויות שמצאו את עצמן ביחד על אותה אדמה: מהגרים אירופאים שמצאו את עצמם עם הבדואים ועם הערבים המקומיים וההגירה הספרדית והתימנית, והכל בלי להבין אחד השני. תרבותית יצא מזה משהו מדהים, והשירים של שנות השלושים והארבעים הם שירים מדהימים, שאנשים לא כל כך מכירים והם מעידים על חיבור ראשוני ומאוד לא מצונזר של התרבויות. קיבלתי מזה הרבה השראה כשעשיתי את הדיסק. היופי בתרבות שלנו הוא לקחת דברים שונים ולהפוך אותם למשהו הומוגני".

את הדיסק הקליטה עם המתופף זיו רביץ ועם הבסיסט עומר אביטל, מהנגנים הישראלים הבולטים בסצינה הבינלאומית בניו-יורק. המפגש עם אביטל היה גם הוא משמעותי עבורה: “הפגישה עם עומר אביטל הייתה מאוד טובה בשבילי. הייתי בתקופה של להתחיל לעשות את החיפוש הישראלי עליו סיפרתי. עומר היה צריך חלילנית לביצוע של יצירה שלו והוא התקשר אלי. נפגשנו והבנתי שאני לא היחידה שעושה מסע כזה. פתאום הבנתי שיש סצינה וקבוצה של אנשים שמחפשים את זה והרגשתי שהגעתי הביתה לאנשים שמבינים אותי”. הדיסק התקבל בעולם המוזיקה בהצלחה והיא מופיעה עם ההרכב באופן קבוע בניו-יורק ומחוצה לה. בשנה שעברה, כשהייתה בסיבוב הופעות מסביב לעולם, ובמקביל גם הופיעה עם ההרכב "ימן בלוז" בסיבוב הבינלאומי שלהם, היא מספרת שהבינה שמשהו טוב קורה לה: "אמרתי לעצמי שהנה אני מסתובבת בעולם ומנגנת למחייתי! זו הייתה תחושה מדהימה".

על החיים בניו-יורק, בה היא מתגוררת למעלה משמונה שנים, אומרת הדר: “חברה שלי, שהיגרה מגרמניה לכאן לפני 15 שנה, אמרה לי שברגע שאת בניו-יורק ועוברת את מחסום החמש שנים, כל מקום בעולם נראה קטן. באמת יש משהו מדהים במפגשים המדהימים בניו-יורק בין התרבויות וזה נותן הרבה השראה. עם זאת, ככל שאני מסתובבת יותר בעולם אני מבינה כמה רעש, בלגן ולכלוך יש בניו-יורק ויש מחשבות לעבור לבית שהוא טיפה מחוץ לעיר. אבל כרגע זה לא קורה, יש עוד הרבה עבודה עד אז. בינתיים מהחלום של כלב וחצר יש כלב”.

נויברג סגרה השבוע את סיבוב ההופעות שלה באמריקה וקנדה, ביחד עם אדוארד פרז בקונטרבס ויוני הלוי בתופים. ב-29 בדצמבר היא תופיע ב-BAM בברוקלין עם הרכב אותו היא מנהלת מוזיקלית ובו מוזיקאים קובנים-אפריקאים ומהאיטי.

לפרטים נוספים: hadarnoiberg.com/live