שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    שי אספריל: "אני חולם את הסיפורים שלי"

    את הסיפורים ב"עוד מעט החורף מתחיל" כתב שי אספריל בהשראת חלומות ורגעי מציאות בדויים - ולא פחד לגעת גם במוות, גם אם לא התרחש באמת בעלילה: "לא שמתי לב שהמוות כל כך נוכח עד ששאלו אותי למה הספר כל כך קודר"

    בקובץ הביכורים "עוד מעט החורף מתחיל" של שי אספריל, החורף - על שלל האסוסיאציות הנפשיות שהוא מעורר - נוכח היטב בעולמן של הדמויות. הסיפורים, שלא תמיד פשוט לקרוא אותם, עוסקים בדמויות בודדות כמו זקן שמחפש מקום למות בו, שופט מציצן שחי חיים כפולים, צעיר מתחזה שמקיף את עצמו בחומות של שקרים והלום קרב רדוף חרפה.

     

     

    אספריל, עיתונאי כלכלה בן 34, רצה בכלל לכתוב רומן. "הרומן שניסיתי לכתוב היה על אדם שחייו משתנים לאחר שהוא קורא ידיעה מטרידה בעיתון. זיקוק של הרעיון הזה נמצא בסיפור הקצר-ארוך בקובץ הנוכחי, 'גבר לא ידבר על כך'".

     

    "עוד מעט החורף מתחיל". קובץ סיפורים ראשון לשי אספריל (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "עוד מעט החורף מתחיל". קובץ סיפורים ראשון לשי אספריל

     

    אחת ההוצאות הגדולות אליהן פנה עם כתב היד דווקא התעניינה ברומן ההוא, אבל לאחר תקופה חזרה בה. בסופו של דבר הוצאת הרומן לאור לא הסתייעה, אך אספריל - למרות האכזבה - המשיך לכתוב. נושאים קודרים ואפלים כמו מוות או בדידות לא מפחידים אותו כתכנים לסיפוריו: "הספר קיבץ כל מיני סיפורים מתקופות זמן שונות. אחרי שהרומן לא יצא לאור התלבטתי מה לעשות. הבנתי שאולי אני צריך לכתוב משהו חדש, אז כתבתי סיפור קצר. שלחתי אותו לכתב העת 'מסמרים' והוא התקבל ופורסם. זה הסיפור 'הילדים של שוקה'".

     

    היכולת לדייק

    אספריל נולד בשכונת נווה שרת בתל אביב, ובגיל 11 עבר להוד השרון. הוא למד משפטים באוניברסיטה ("כמו חלק מהדמויות שלי") והתמחה בפרקליטות, אבל מעולם לא עסק בעריכת דין. בשנים האחרונות הוא עוסק בעיתונות וכותב כתבות מגזין ותחקיר למוסף "כלכליסט". עוד טרם כתיבת הרומן והקובץ, ב-2004 סיפור קצר שכתב, שעסק בנער חרדי שמגלה שהעילוי התורני מהישיבה שלו עוסק בלילות בזנות, פורסם כאחד הסיפורים המומלצים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ".

     

    "עוד מעט החורף מתחיל" מורכב מ-15 סיפורים שעומדים בפני עצמם, ובהם הדמויות לעתים מתחברות זו אל זו, או חוזרות כדמויות משנה בעלילות אחרות. "יש להניח שמי שקורא את הספר בפעם הראשונה לא יזהה את כל הקשרים בין הדמויות", מסביר אספריל. "אבל הספר לא נשען על זה כתבנית".

     

    מדוע בחרת לכתוב סיפורים קצרים ולא עוד רומן?

      

    "באופן אישי אני אוהב סיפורים קצרים. בעיקר את חוליו קורטסאר, אליס מונרו והסיפורים הקצרים של קפקא וצ'כוב. אני מרגיש שבסיפור קצר יש לך יכולת לספר סיפור, להיות מדויק באופן יחסי, ולהשיג אפקט חזק מאוד. אבל אני לא בטוח שאצלי זאת היתה בחירה מושכלת. הרגשתי שיש לי דברים לספר, והם באו לידי ביטוי באופן הזה על ידי דמויות שונות. אני גם לא רואה בז'אנר הזה מגבלה, ומעריך אותו מאוד. סיפורים קצרים נתפסים היום מאוד לא מסחריים, אבל יש להם איכויות לא מבוטלות. העוצמה של סיפור קצר עולה לפעמים על העוצמה של רומן".

     

    איך בחרת את שם הספר, שנושא את שם אחד הסיפורים וגם מופיע כציטוט בסיפור אחר?

     

    "בארבע המילים האלו, 'עוד מעט החורף מתחיל', יש משהו מאוד יום-יומי. כל אחד יכול לומר אותן. אבל עולה מהן משהו שהוא מעבר לאמירה הזאת. זאת אמירה על זמניות של תקופה. וגם זה משפט שמזכיר לי שיר שאני מאוד אוהב, 'עננים שחורים' של עמיר לב, שהוא יוצר נפלא בעיני, ומוזכר גם בספר". 

     

    מה הסיפור האהוב עליך בקובץ?

     

    "אני מאוד אוהב את הסיפור 'איש ללא שם' וגם את 'שמונה פגישות עם סו'. יש אלמנט מאוד חזק בסיפורים שעוסקים בידיעה ובחוסר ידיעה. ב'איש ללא שם' מדובר בשופט שחי חיי זיוף. יש בסיפור רצון לנסות ולהבין מה קורה אצל אדם שנראה כביכול נורמטיבי, ואפילו יותר מזה, אדם מצליח, אבל החיים שלו לא כמו שהם נראים ומתנהלים בשני מסלולים שונים. אחד מהם הוא מסלול של קריירה מוצלחת, והאחר עוסק במציצנות. היה לי רצון לפענח מתי אחד המסלולים מאפיל על האחר.

     

    "הפער בין חיי השגרה של הגיבור והדרך שבה הוא תופס את עצמו כמשפטן - לצד הדרך שבה החברה תופסת אותו כשהיא ממנה אותו לשופט - לבין מה שהוא עושה בלילות הוא פער עצום. אבל למרות זאת הוא עדיין מצליח לשדר אמינות. אני אוהב אותו כי יש בו משהו שגורם לתחושת מחנק, כמעט קלסטרופוביה".

     

    ברוב הסיפורים יש גיבור אחד, בודד, שנמצא בשולי החיים, או אפילו על סף המוות.

     

    "המוות נוכח בהרבה מהסיפורים, אבל לא בכולם. הוא לא תמיד חלק מעובדות הסיפור, ולמעשה לא תמיד מתרחש. המוות הוא סוג של זיכרון לגבי דבר מה שקרה. אני מוכרח להפתיע כאן, אולי, ולומר שלא שמתי לב שהמוות כל כך נוכח בסיפורים עד שאנשים קראו את הספר, ושאלו אותי למה הוא כל כך קודר".

     

    ומה ענית?

     

    "לא ידעתי מה לענות. כשכתבתי את הסיפורים הרגשתי שלשם זה הולך. לא תמיד אני יכול להסביר לעצמי למה. אבל אני לא מאמין בסופים בומבסטיים. הרגשתי שהזעזוע בתוכם, גם אם הוא זעיר, הוא בלתי נמנע. כולנו מכירים אנשים שמתים ואולי אנחנו לא מדברים על זה, אבל זה משפיע עלינו באופן עמוק".

     

    באחד הסיפורים אתה מזכיר את שמך. האם הם אוטוביוגרפיים?

     

    "הסיפורים באופן כולל הם סיפורים בדויים. מובן שאתה יכול למצוא את עצמך בנקודות מסוימות בסיפור, אפילו כדמות. יש דמויות שאני עצמי לא יכול למצוא ולאתר את הקשר שלי אליהן. אבל אני מעסיק את עצמי בשאלות שעולות מהסיפור כמו שאלות של החמצה, מקריות ושרירותיות של ההתרחשויות. בגלל הנושאים האלו, שכוללים גם אובדן, חלק מהדמויות מבוגרות ממני. אני תמיד שואל את השאלה האם דברים היו צריכים להתרחש כך, או לקרות באופן אחר, ואיפה עומד הצומת שממנו החיים התחילו להתסעף.

     

    "לאנשים מבוגרים יותר אולי פשוט לראות כמה התרחקו מתחילת הדרך שלהם, מהזמן בו היו ילדים ויכלו לעשות הכל. בסיפורים התמודדתי עם שאלות שמטרידות אותי, וניסיתי להציף אותן באמצעות עלילות, אבל הן לא העלילות שלי. חלק מהאנשים שקוראים את הספר שואלים אותי אם הייתי דתי או הכרתי מישהו שמת מסרטן כמו בסיפורים. התשובה היא שלא". 

     

    מהי התגובה הכי מעניינת שקיבלת עד כה מקוראים?

     

    "עורך הספר, חנן חבר, נתן לאורך העבודה מחמאות רבות לסיפורים. אבל בכל זאת לא ידעתי איך אנשים יקבלו קובץ שהתוכן שלו מורכב. לא ידעתי אם אנשים יתעניינו בסיפורים שהתוכן שלהם אולי מדכדך, אבל בינתיים הופתעתי לטובה. אנשים מאוד מתחברים לספר ומגיבים אליו. הרבה משתמשים במילים: 'מאוד עצוב', אבל כולם אומרים שיש בו משהו מאוד יפה ומדויק שנוגע בהם. הרבה אנשים אמרו לי שבכו. אם גרמתי לאנשים להתרגש, אז אני רואה בזה סוג של מחמאה".

     

    מה מעורר בך השראה?

     

    "את חלק מהסיפורים חלמתי בלילה. חלומות מעוררים בי השראה, אבל אני לוקח את הגרעין מהמציאות. בפעמים אחרות הרעיון לסיפור ניצת בשנייה. זה מתחיל משבר של רעיון או רגש, ומה שיוצא בהמשך הוא שונה לגמרי ממה שחשבתי שייצא".

     

    אלו סופרי פרוזה השפיעו עליך במיוחד?

     

    "אני מאוד אוהב את יעקב שבתאי ואת ארנסטו סאבטו. אלא שני סופרים שמאוד התחברתי אליהם כשקראתי אותם לראשונה. יש משהו מאוד קודר בשני הסופרים האלו, שילוב של ריאליזם בוטה עם קריצות רבות למאגיה או למטאפיזיקה - לדברים שהם בעצם חורגים מהמציאות. אני גם מאוד אוהב את פרימו לוי וחוויאר מריאס".

     

    יש לך איחולים לספרות הישראלית?

     

    "שיתרגמו אותנו כאילו היינו סקנדינבים, ושייגמר עידן הארבעה במאה, עליו כתבתי טור בכלכליסט שאתם מוזמנים לקרוא".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אוראל כהן
    שי אספריל. אוהב סיפורים קצרים
    צילום: אוראל כהן
    לאתר ההטבות
    מומלצים