שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אופוריה": נעורים ללא אסקפיזם
    הסדרה למבוגרים של רון לשם ודפנה לוין, עוסקת בבני נוער שחיים על הקצה. "אופוריה" תפתח לכם את הראש והלב בנוגע להרס עצמי ולבדידות שמאפיינים את גיל ההתבגרות, אבל היא קשה מאוד לצפייה - מה שמעלה שאלות על טלוויזיה ומוסריות

    "אופוריה" היא הסדרה הכי טובה שאתם לא רוצים לראות. נתחיל בסיבות האגביות דווקא: היא משודרת בשעה 22:15 ביום שישי בערוץ 3 של HOT, בהחלט לא במשבצת של צפיית שיא, וודאי לא למי שרגיל בימים אלה לחפש את מנת האסקפיזם המחוייך ש"גוללללסטאר" מציעה בשעה הזאת לצופים - אבל בימי חול. מי מביניכם ששכח לפתע כי בשישי מגיע אפילו לאורן זריף לנוח, וכן צפה בפרק הראשון של הסדרה אתמול (ו'), סביר להניח שנצמד אל המסך בחרדה, בבעתה, ובתיעוב מהול באמפתיה עצומה.

     

    ביקורת נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:

    "המקור": עובדות שהדעת לא סובלת

    "למה עוני?": עושר טלוויזיוני נדיר

    "גיבורי תרבות": יוני רכטר גיבור-על

     

    בדרך כלל תערובת הרגשות הללו, שהיא סימן היכר למה שעושה יצירה אמנותית משובחת, מרחיקה אנשים ממסך הטלוויזיה. אלא אם כן הם חשים שחלה עליהם אחריות חברתית לצפות. אז נשאלת השאלה, האם האחריות החברתית כוללת גם צפייה בדרמה בדיונית.

     

    דאגה מהולה באמפתיה. כוכבי "אופוריה" (צילום: אוהד רומנו) (צילום: אוהד רומנו)
    דאגה מהולה באמפתיה. כוכבי "אופוריה"

     

    שבחים תחילה: כל עוד רון לשם ייצור, בכל מדיום שיבחר, אעקוב אחר יצירתו בסקרנות ובהערכה גדולה. מנעד הנושאים שמחבר "אם יש גן עדן" ו"מגילת זכויות הירח" נוגע בהם ביצירתו הוא מרשים במיוחד. הוא ניחן בכושר הנדיר אצלנו, לספר סיפור שאינו מגיע מהרהורי לבו דווקא, אלא הוא פרי של תחקיר רחב היקף ומעמיק, שמתוכו פורחים בסיפור חיים ודמויות, לצד מקומות וארועים דרמטיים. כל זה מגיע למסך גם בפרק הבכורה של "אופוריה", דרמה שעוסקת בחייהם של אנשים צעירים. מה שמחבר בין האנשים הוא בעיקר התמכרותם לסמים, למסכים, לפורנוגרפיה, להרס עצמי - והעובדה שכל אלה נחשבים לסוגים של ריגוש ומפלט מן השעמום.

     

    הצד האפל של תל אביב

    הבימוי של דפנה לוין בורא עולם שבו החיבור הזה נראה טבעי לגמרי: פלטת צבעים שנעה בין ירקרק חולני לכחולים של סימנים כחולים על העור, עם דמויות שממעטות להשתמש בפניהן כדי להביע רגש (מי צריך להביע כשיש סמיילי?), ובעזרת מצלמה פולשנית שאינה מיטיבה עם מצולמיה. הז'אנר של הסדרה נע בין ריאליזם קיצוני לבין כיעור קיצוני (תל אביב מעולם לא נראתה יותר מוזנחת בטלוויזיה) לבין פנטזיה מנוכרת למבוגרים. הקצב בפרק הראשון איטי לעתים, כאילו מדובר היה בניסיון להתאים את המעברים בין הסצנות לתהליך החשיבה המשוער של הדמויות. אבל בהמשך, כך על פי הקדימון, העלילה תהיה מותחת, דרמטית וגם מהירה הרבה יותר.

    מה אתה עושה כשאתה מתבגר שקם בבוקר? (צילום: אוהד רומנו) (צילום: אוהד רומנו)
    מה אתה עושה כשאתה מתבגר שקם בבוקר?(צילום: אוהד רומנו)

     

    ועכשיו צריך לדבר על התכנים. וכאן כבר קשה להגדיר, ובטח שעל פי פרק אחד, מה הסדרה הזאת רוצה לומר. יש בה דמות של מספר שטוענת כי מי שראה אנשים קופצים ממגדלי התאומים בגיל שבע, כבר מיצה את עולם הריגושים האפשריים בגיל שמונה. לכן הוא הלך לגן שעשועים כדי לדפוק וודקות בגיל תשע, ובגיל 14 קינח בג'וינטים בשירותים של בית ספר. אותה דמות טוענת שסף השעמום שלה ושל אחרים בסדרה כה נמוך, שאין ברירה אלא לחפש ולצרוך ריגושים כימיים חדשים מדי בוקר, בהנחה שמישהו מתעורר בבוקר.

     

    העולם של "אופוריה" מתווך באמצעות סמים ומסכים, והניכור שבו כה עצום, עד כי לרוב הדמויות בפרק הראשון אין שמות אלא רק כינויים, וזה במקרה הטוב. רבים מהגיבורים קוראים זה לזה "אחי" אבל הם לגמרי לבד ביקום שאין בו הורים, יד מכוונת או תכלית. אז תמשיכו לצפות?

     

    אמבט של צרות

    כשאחד הגיבורים הראשיים הקרוי צהובון או צהוב הוא עלם שמתכונן לגיבוש טיס אך ומספק סמים לכל דורש, ומשאת נפשו היא ליצור קוקטייל דבק מגע, פופרס וחמוציות או משהו כזה ל"כוסית על שלא יוצאת מהבית", תתעניינו? כשהכוסית מתגלה כרוני דלומי (שמשחקת נהדר. הפתעה. שאפו) בתחתונים וחזייה בתוך ג'קוזי מלא בירה, זרועותיה חתוכות בצלקות מפגיעה עצמית ומשאת נפשה היא לישון ולשכוח - תרצו לחבק אותה?

     

    ומה תעשו עם דמותו של אורי גימפל, כוכב טלנובלות שחרד למשקלו, לסלבריטאותו הרופפת, לזקפתו הרופפת ולהתמכרותו העזה לריגושים פורנוגרפיים. תחבבו אותו, תגידו לו שזה לא באשמתו כי כשרואים בגיל שבע אנשים קופצים ממגדלים זה מה שקורה?

    "אופוריה". גיבורים שנונים מדי (צילום: אוהד רומנו) (צילום: אוהד רומנו)
    "אופוריה". גיבורים שנונים מדי(צילום: אוהד רומנו)

     

    והכי קורע לב ומכמיר עד דמעות: מה תעשו מול הדמות של נוי, אחרי שהבנתם את האירוניה

    הגלומה בשמה: נוי היא נערה בת 17. שמנה. בתולה. נדחית באכזריות בצ'טים. כמעט מאלצת את ידידה שחי בדירה של שני הומואים מזדקנים כמין צעצוע מחמד, לשכב איתה. המצלמה מתבוננת בגופה באותה סקרנות קלינית בה גימפל מתבונן במושאי תשוקתו שעל המסך, בלי שום חמלה אנושית, בלי כבוד, בתיוג אוטומטי לכל מה שלא מתכתב עם אידאל היופי העכשוי. אז לא תבכו תוך כדי צפייה?

     

    הבעיה העיקרית שלי, למרות רצוני להישאב לעולם הזה מפני שאני פוחדת ממנו נורא, כאמא למתבגרים פוטנציאליים, היא בפערי האמינות בין הבימוי לבין הטקסטים שמושמים בפיהן של הדמויות. כולם רהוטים כמו מכונות ירייה, לא מגמגמים בכלל, מנסחים את מחשבותיהם בבהירות של מבזק חדשות שנון ביותר, ולפחות בפרק הראשון הם נשמעים כמקהלה מאוד לא משכנעת.

     

    בעיה אחרת ומטרידה לא פחות קשורה להנחת היסוד של לשם ולוין, לגבי העניין הזה ש"בגיל שבע צפית באנשים קופצים ממגדלים" כסוג של הסבר בסיסי המאגד בין חוויות הסמים של כולם. ובכן, האם באמת זה מה שמאגד? האם ילדי מלחמת העולם השנייה, שלא ראו זוועות בטלוויזיה אלא נגעו בהן, הריחו אותן, חיו אותן - נטו בהכרח לסמם את עצמם כדי לשכוח? האם זמינותם של חומרים כימיים ושל מסכים ושל הכפר הגלובאלי היא ההבדל? אני לא יודעת. אני יודעת רק שלשם עדיין לא הצליח לשכנע אותי בתזה שלו. לאורך הפרק הראשון רצה כתובית שמזמינה את הצופים להשתתף בשיחה עם פסיכולוגית אמיתית בפייסבוק. בפרקים הבאים צפוי רצח. אכן, עונג שבת.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אוהד רומנו
    רוני דלומי. התגלתה כהפתעה
    צילום: אוהד רומנו
    לאתר ההטבות
    מומלצים