מדינה מפורזת ללא צבא. הפלסטינים יסכימו?
מנקודת מבט משפטית, ניתן לדמיין מצב בו שתי מדינות חותמות על הסכם על פיו אחת מהן תהיה מחומשת ותשלוט על המרחב של השנייה, בזמן שזו תהיה כמעט לא מחומשת וללא סממנים צבאיים כלל. אולם בפועל, פלסטינים רבים יראו בהקמתה של מדינה מסורסת כזו כהמשך ההתייחסות אליהם כאזרחים סוג ב'
עזה תחילה: אם מדינת ישראל תאשר מעבר חופשי יותר של סחורות ואנשים אל רצועת עזה וממנה, בתמורה להתחייבות מצרית לעזור למנוע את זרימת תחמושת לעזה, זה יהיה מקרה-מבחן חשוב לרעיון ישן שנדון לעתים רחוקות בלבד - הרעיון שהמדינה הפלסטינית תהיה מדינה מפורזת, ללא צבא.
שדרוג מעמד הפלסטינים באו"ם - כתבות אחרונות:
אבו-מאזן: פלסטין היא מעתה מדינה תחת כיבוש
קלינטון במסר לנתניהו: צריך לסייע לאבו מאזן
התשובה לאו"ם: 3,000 דירות מעבר לקו הירוק
"פלסטין עדיין לא קמה". הקריקטורות הערביות
ללא ספק, הטיעון המפורט ביותר בעד מדינה פלסטינית מפורזת ניתן בנייר עמדה שקיבל התייחסות מועטה בלבד מחוקרי מדיניות חוץ, ועוד פחות מכך מהתקשורת. במסמך "צורכי ביטחון חיוניים לישראל להשגת שלום בר-קיימא", ובו הקדמה מאת משה יעלון (המשנה לראש הממשלה והשר לעניינים אסטרטגיים) ומאמרים מאת מספר בכירים ישראלים רבי-השפעה, נטען שהדרישה הישראלית לפירוז "מבוססת על הגדרה רחבה יותר מהמקובל או מהמשתמע במשפט הבינלאומי, היות והמונח הנפוץ אינו עונה על ההשלכות המתבקשות מטיבם המשתנה של עימותים ואיומים צבאיים".
על פי נייר העמדה, דרישה זו כוללת את העקרונות הבאים: 1) היעדר מוחלט של מסגרות צבאיות או כוחות ביטחון מעבר לנדרש למטרות ביטחון פנים ושיטור, 2) לא תתאפשרנה בריתות צבאיות או שיתופי פעולה צבאיים בין כוחות הביטחון הפלסטיניים לבין צבאות זרים, 3) איסור מוחלט על הקמת תשתיות צבאיות, 4) המרחב האווירי הפלסטיני יהיה תחת שליטה ישראלית, 5) חיל הים הישראלי ישלוט על המרחב הימי ויוכל לעכב ספינות בכדי למנוע פעילות עוינת והברחות.
היו שהציעו לפרוס כוחות שלום זרים במדינה הפלסטינית החדשה בכדי לשמור על מעמדה המפורז.
אנליסטים מציינים שבנקודות זמן שונות, שני הצדדים הסכימו לפחות לחלק מעקרונות הפירוז. הצהרות בעניין זה כלולות בהסכם העקרונות ("הסכם אוסלו", ספטמבר 1993), בהסכם קהיר ("עזה ויריחו תחילה", מאי 1994) ובהסכם הביניים (“אוסלו ב'”, ספטמבר 1995). גם ההסכמים משנת 2000 כללו ויתורים מסוימים בנוגע לפירוז.
מנקודת מבט משפטית, ניתן לדמיין מצב בו שתי מדינות חותמות על הסכם על פיו אחת מהן תהיה מחומשת לעילא ותשלוט על המרחב של השנייה, בזמן שהמדינה השנייה תהיה כמעט לא מחומשת וללא סממנים צבאיים כלל. אולם כסוציולוג, קשה לי לדמיין מצב בו הסכם כזה יזכה לתמיכה רחבה של אוכלוסיית המדינה העצמאית החדשה, היות שתנועתם של כל האנשים ומרבית הסחורות תהיה תחת עינה הפקוחה ושליטתה של המדינה האחרת. נדיר ביותר למצוא מדינת לאום מפורזת. עצם הגדרתה של מדינה כריבון משמעה ניהול ענייניה הפנימיים והצבאיים בכל דרך בה תבחר.
פלסטינים רבים יראו בהקמתה של מדינה מסורסת כזו כהמשך ההתייחסות אליהם כאזרחים סוג ב'. ניתן גם לצפות שחלקים נרחבים מהקהילה הבינלאומית יפעילו לחץ על ישראל לכבד את ריבונותם של הפלסטינים ולאפשר למדינה החדשה לשנות או לסטות מההסכם המגביל.
עם זאת, אם אפשר יהיה להגיע להסכם כזה בנוגע לעזה, ואם הוא יכובד באופן עקרוני - אירוע בלתי סביר בעליל, לדעתי - יהיה זה צעד חיובי ביותר להרגעת אלו החוששים שמדינה פלסטינית תהפוך לחמאסטן. נחכה ונראה, אבל לא בנשימה עצורה, שלא נכחיל.
אמיתי עציוני הוא פרופסור אוניברסיטה (University Professor) ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון ומחבר הספר "Hot Spots : American Foreign Policy in a Post-Human Rights World”, בהוצאת Transaction
לפנייה לכתב/ת 
