האישה שלא ויתרה: פרידה מרוזינה קמבוס

רוזינה קמבוס היתה אמורה להיות חמותי לעתיד. אני ובנה, אדם, תכננו להתחתן אחרי שנסיים את התארים שלנו. את רוזינה הכרתי בדיוק לפני שנה, כשעברתי לגור אצלה בביתה שבבית דגן. אני זוכרת את הרגע בו אדם אמר לי לראשונה שאמא שלו היא שחקנית, הגבתי בהתנגדות מסוימת. מעולם לא הבנתי את אמנות המשחק עד הסוף, ומעולם גם לא ביקרתי בתיאטרון. תמיד טענתי שיש זיוף במקצוע הזה. הרי איך אפשר להיות מישהו אחר, ולהאמין בכך אמונה שלמה?

עולם התרבות באבל: נפטרה השחקנית רוזינה קמבוס 

בפעם הראשונה בחיי, רוזינה הזמינה אותי לתיאטרון לצפות בהצגה "אורזי המזוודות", ושם הבנתי מדוע המשחק שלה נחשב לאמנות - היא לא נהגה בשונה מאיך שהיתה מתנהגת בבית עם חלוק של בוקר, ועל הבמה נראתה מאוד אמינה. נפעמתי, ובתוך תוכי ביקשתי סליחה על הסטיגמה שהדבקתי למקצוע המופלא הזה.

משחקה נחשב לאומנות. רוזינה קמבוס מקבלת את פרס אופיר(צילום: גיא אסיאג)

לא רק פוטנציאל

העניין הזה מוביל אותי לשיעור גדול שרוזינה נתנה לי בתור אדם, גם בחייה וגם במותה. רוזינה היתה, בעיניי, אדם שדובק באמת שלו, ויהי מה. היא מעולם לא עזבה את העקרונות שלה, את הערכים שלה ואת האמונות שלה. ההיסטוריה האישית שלה היתה לא קלה: היא עלתה בשנות ה-30 לחייה מרומניה לארץ, עם בנה, לבדה - ותראו מה היא הצליחה לעשות בשלושים שנה. היא הצליחה ליהנות מקריירה משגשגת תוך כדי התגברות על קשיים של תרבות, שפה, חיפוש עבודה, והתמודדות עם בעיות משפחתיות. לפני כשמונה שנים התגלה אצלה סרטן השד, ואתמול תם המאבק המייסר.

אם נודה באמת, רק המחשבה על מוות שמרחף מעלינו, לא כל כך עוזרת להיות אופטימיים בחיים האלה, ומקשה על המלחמה ברגעים הקשים. אבל לא כך היה אצל רוזינה. למרות הידיעה על המוות המאיים, היא לא נלחמה במוות, אלא מיצתה את החיים עד לרגע האחרון, בדיוק כפי שרצתה.  

המחלה לא היתה פקטור במשוואת הגשמת חלומותיה - וזה השיעור שהיא לימדה אותי. להילחם על עצמי, על הסביבה שלי, על האמונות שלי - לא משנה מה עומד בדרך. זהו שיעור חשוב, מכיוון שכיום אני נמצאת בצומת דרכים שרבים מבני גילי, אנשים צעירים בשנות העשרים לחייהם, נמצאים בה: האם לקבל את המציאות כפי שהיא או להילחם עבור גורלנו? בימים האלו, שבהם למי שאין פרוטקציות מאוד קשה, נניח, להתקבל לעבודת חלומותיו מבלי לעבור מסכת של שלבים שכוללים שכר מינימום ויחס קשה מצד הבוסים, אפשר לזנוח את החלומות האמיתיים מאוד מהר. . 

בימים שלנו, כשמתייחסים לעובד כמו אל אחד מהסטטיסטיקה, כי אם לא הוא לא יהיה מספיק טוב, יהיה תמיד מישהו שיסכים בשכר יותר נמוך ממנו, אז למי אכפת בכלל? כאן היה טמון התסכול שלי. האם ללכת לפי מה שהרוב עושה, ופשוט לקבל על עצמי מציאות שכנראה לעולם לא אגשים את עצמי דרכה, או לשבור את הפחדים וללכת על מה שאני רוצה באמת. רוזינה הבהירה לי בצורה הטובה ביותר, שהיא לא תהיה עוד אחת מהאנשים שיש להם פוטנציאל לא ממומש. היא פשוט לא הסכימה לענוד את התג הזה.

זכות לחיות את החיים כמו שחיה אותם. רוזינה קמבוס(צילום: כפיר חרבי)

כשנפטרה אתמול (ג') היינו איתה בבית. היא לא הסכימה למות בבית חולים בשום פנים ואופן. לא משנה מה היתה צריכה לעבור בשביל זה, היא החליטה שהמחלקה האונקולוגית לא תהיה המקום האחרון שלה. וכך היה. כשירדו

למטה במדרגות וקראו לנו להיפרד ממנה לתמיד, הסתכלתי עליה. זו היתה פעם ראשונה שחוויתי חוויה שכזו. שמחתי שהייתי שם, אולי בגלל העובדה שהבנתי שבסופו של יום כולנו, כך או אחרת, לא נמצאים כאן לנצח. בסופו של דבר אתה מסיים את מירוץ החיים רק עם עצמך, לא עם אף אחד אחר.

הכסף בבנק יחשב באותה שנייה רק לעוד מתכת שיושבת איפשהו, הבית היוקרתי יהיה רק עוד קירות בטון, הסבל וההנאה שצברת יחשבו רק לעוד זיכרון. אבל מה שכן משנה, כנראה, באותו הרגע, זה מי נמצא שם לידך, ועד כמה שמח היית להיות אורח בחיים האלה ולצד מי. לכן לא סתם היא רצתה למות בבית.

לעולם לא אשכח את היום הזה. בעלה, דורון, הפגין לאורך כל הדרך נאמנות יוצאת דופן בניסיון לרפא אותה. המבט שהיה לו בעיניים סיכם את הכל. מבט של אהבה ללא תנאים, עד לרגע האחרון. אהבה אמיתית, כזאת שמנסים בהוליווד לחקות ללא הצלחה, כזאת שחברות מותגים ענקיות מנסות למכור לנו כי שכחנו איך הן מרגישות במציאות. למרות כל הכאב שיש בי, אמרתי לעצמי בלב שזו הזכות האמיתית בעולם הזה: לחיות את החיים כמו שרוזינה חייתה אותם.